בספרו "אורות התשובה" (יד, ב) מתאר הראי"ה קוק את הסכנה הקיימת כאשר האדם מתרומם לעולמות עליונים תוך התנתקות מחיי המציאות הארצית: "לפעמים על ידי שמתאמצים להיות מודבק ברוחניות עליונה, מתרוממים כל כוחות החיים הרוחניים למעלה בעולם המחשבה העליונה, והגוף נעזב מן הנשמה, ועל ידי זה המידות הרעות שולטות בו. אלא שההתרוממות הזו היא זמנית ואחר כך כשההסתכלות הרוחנית העליונה נגמרת, וכוח החיים חוזר לרגילות שלו, מוצאת הנשמה את הגוף שבור בקלקולי תכונותיו לאחר שהאדם הזניח אותן, ומתחילה מלחמה פנימית גדולה ומסוכנת מאוד. ובשביל כך צריכה התשובה עם חפץ זיכוך המידות כלומר צריכה להיות תשובה שעוסקת בשיפור החלק המעשי והמידותי, האישי יותר והנפשי של האדם להיות קודמת לעליה ההסתכלותית- התרוממות האדם להתבוננות רוחנית, ואז מכשירים איזה מגע בין הגוף אל הנשמה גם בהתעלותה העליונה".
דוגמא להתדרדרות האדם לאחר התעלות רוחנית רואים אנו בדור המדבר, ככתוב: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה". מי הם אותו אספסוף? מפרש המדרש: "אלו הזקנים, שנאמר: 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל' ". ועל הזקנים הללו אמרו במדרש: "מלמד שאין אדם יושב בישיבה של מטה אלא אם כן יושב בישיבה של מעלה, עד שהבריות מרננים עליו ואומרים: איש פלוני כשר וחסיד ונאה להיות חכם ושוטר". והדבר תמוה: איך אנשי מעלה כאלו נפלו מההר הגבוה של כשרות וחסידות לבור העמוק של "התאוו תאוה"? לפי דבריו של הראי"ה אפשר להבין את הנפילה הזו. זקני ישראל אלו התעלו במעלות רוחניות אבל ההתעלות הייתה רק לנשמתם ובה בשעה נשאר הגוף שלהם בקלקולי תכונותיו הרעים מה שהביא אותם לנפילתם. והדבר מבואר בכתוב (שמות כד יא): "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו" ופרש רש"י: אצילי בני ישראל הם נדב ואביהו והזקנים שהיו מסתכלין בו (בקב"ה) בלב גס מתוך אכילה ושתיה ". גם כאן החוויה הרוחנית של האדם יכולה להרקיע לשחקים אך אם בשעת העליה הרוחנית אין האדם מעדן את הגוף ומרסנו ובשעת העלייה לבו גס באכילה ושתייה, אז מתקיימת באדם הסתירה של "ויחזו את האלקים" ובה בשעה "ויאכלו וישתו" בלב גס, סתירה שמביאה להתדרדרות האדם לשקיעה חומרנית של היסחפות לתאוות.

כדי לשמור על האיזון הנכון שבין הגוף והנשמה, בין חיי הרוח של האדם לחיים הארציים שלו ולשמור את האדם מהסכנה המתחוללת כאשר קיים מעבר חד בין העלייה הרוחנית של האדם והחזרה שלו לחיים החומריים ניתנו לנו ארבעת הימים שבין יום הכיפורים לסוכות. וכך מסביר הראי"ה את הדבר בביאורו "עולת ראיה" על הסידור (ח"ב עמ' שסז): "על ידי העליה של יום הכיפורים מתרחקים הרבה מהעולם הזה, וצריכים שמירה מכל מכשול כשפוגשים בעניני העולם הזה, ואותם הימים שבין יום הכיפורים לסוכות ניתנו לחינוך של חזרה לעניני העולם הזה בתיאור הגון בקדושה". וכוונת הראי"ה היא שהאדם ביום הכיפורים מתייחד עם בוראו מערב עד ערב, פורש מהעולם הזה, אינו אוכל ואינו שותה, באותן השעות הוא מרחף בעולמות רוחניים, וכך מתנהלים חיי היהודי במשך עשרים וארבע שעות עד תפילת נעילה, ואז בסיומו של יום הכיפורים אם חוזרים במעבר חד לחיי החולין, עלול המעבר הזה, שהוא דומה ליציאה מחדר מואר אל חדר חשוך או מחום לקור וכדומה, לשבש את מהלך חייו של האדם. כאן קיימת סכנה של התדרדרות בלתי מבוקרת מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. כדי למנוע מהאדם את הסכנה הזו, ניתנו לו ארבעת הימים שבין יום הכיפורים לסוכות, שבהם האדם מצד אחד עוסק בפעולות של העולם הזה, אך הן נעשות במסגרת של מצוות, כמו בניית סוכה, קציצת סכך, לקיחת ארבעת המינים וכדומה, והשילוב הזה מחנך ומכשיר את האדם לנחות נחיתה רכה ממרומי קדושת יום הכיפורים אל הקרקע המוצקה של המציאות הארצית.
בספרו אורות התשובה (פרק ט, י) מסביר הראי"ה מדוע חג הסוכות בא אחר עשרת ימי תשובה, וכך הוא כותב שם: התשובה עם גודל התועלת שיש בה, היא מחלישה את הרצון החי והבריא, "על כן באים ימים של שמחת קודש, של חדות הנפש, לקומם את הרצון הטוב ועז החיים הטהור, אז תהיה התשובה שלימה". ולפי דבריו אלו אפשר להבין מדוע אנו מסיימים רק ב"הושענא רבא", סוף חג הסוכות, את ימי הדין, כי בסוכות נשלמת התשובה.