דיני השבוע ומנהגיו שבת פרשת לך לך
ההפטרה: "למה תאמר יעקב" (ישעיהו מ, כז).
שליח ציבור מברך למתענים בה"ב. המנהג לברך קודם החזרת ספר התורה להיכל. כשיש בבית הכנסת ברית מילה או חתן מברכים בתפילת מנחה.
יום שני: תענית שני קמא
יום חמישי: תענית חמישי

ענג שבת (270)

הרב אורי סדן

add_alert

58 - "ונקיתי דמם"?

59 - דיני השבוע ומנהגיו פרשות לך לך וירא תשע"ב

60 - עונג שבת לך לך וירא תשע"ב

טען עוד

תענית שני חמישי שני (בה"ב)
יש נוהגים להתענות מיד לאחר ראש חודש מרחשון ולאחר ראש חודש אייר, דהיינו לאחר חג הסוכות ולאחר חג הפסח (שולחן ערוך תצב, א ובמשנה ברורה שם ס"ק ב-ד), בימי שני, חמישי ושני אחריו. והטעם: חוששים שמא מתוך שמחה ומשתה של ימי החג באו לידי עבירה (שם במשנה ברורה ס"ק א). במטה משה (סימן תשמז) הסביר שנקבעו דוקא ימים אלה, שהם ימי רצון.
במשנה ברורה (תקסה, יד) אומר שאם אדם נמצא במקום שנוהגים להתענות בה"ב, והוא אינו צם, לא יאכל בפרהסיא, כמו בתענית ציבור, אלא בצנעה.
בשבת שלאחר ראש חודש מרחשון ואייר, לפני החזרת ספר התורה להיכל מברך השליח ציבור את כל מי שיקבל עליו להתענות תענית בה"ב (שם בשולחן ערוך תצב, א). אמנם אין ענית אמן לברכה מחייבת להתענות, אלא אם כן קיבל עליו בפיו להתענות (שם סעיף ג), אבל הנמצא בבית הכנסת ועונה אמן אחר הברכה, אינו צריך קבלת תענית במנחה ביום שלפני התענית.
הטעם לתענית בה"ב:
הסיבה הנפוצה היא: כאמור, שמא חטאו בימי הרגל. שמא תוך כדי חגיגות לא שמו לב, ועברו עבירות, לכן, מיד אחרי החגים קבעו את ימי בה"ב. במקור היו אלה ימים של תענית, אך ברבות הימים השתחררו רובם מהתענית והשאירו רק את הסליחות, וגם מנהג זה של אמירת סליחות, כמעט שכבר לא מקויים. וראה במשנה ברורה (תקסו, י) שרק יחידים נהגו להתענות בו.
יש גם הסוברים כי מתענים אחרי סוכות משום הגשמים, ואחרי פסח משום שינוי האוויר.

ביום התענית (בה"ב)
סדר התפילות:
ביום התענית, נוהגים כבתענית ציבור (רמ"א שם בסעיף א).
כשיש עשרה המתענים אומר הש"ץ בחזרה של תפילת שחרית ומנחה, אחר ברכת "הגואל", "עננו". אם אין עשרה הש"ץ לא יאמר "עננו" גם לא בשומע תפילה.
בתפילת שחרית אומרים סליחות, אף כשאין עשרה מתענים בבית הכנסת (שולחן ערוך שם במשנה ברורה ס"ק ה). במקרה זה בסליחות במקום "צום שני חמישי" יאמרו "תפילת שני חמישי". כן ידאגו על הסליחות שקבועים לציבור.
אומרים "אבינו מלכנו".
הקריאה בתורה:
בתפילת שחרית קוראים את הקריאה של פרשת השבוע (שם ברמ"א ובמשנה ברורה). כשיש עשרה מתענים קוראים בתפילת מנחה "ויחל" וגם אומרים "אבינו מלכנו".
במשנה ברורה (תקסו ס"ק יד) מסביר שגם לדעת המקילין וסוברים שלקריאת "ויחל" לא צריך עשרה צמים, מדובר רק על שאר התעניות, אבל בתענית בה"ב צריך דוקא עשרה צמים כדי לקרוא בתורה "ויחל". מי שאינו צם לא יעלה לתורה לקריאת "ויחל".
שם (סימן תקסו, ח) כתב שאם טעו והתחילו לקרוא "ויחל" במקום בפרשת השבוע, אין צריך לחזור ולקרוא בפרשת השבוע.


בקשת גשמים
בליל שישי של פרשת לך לך התחילו לבקש על הגשמים ולומר בברכת השנים "ותן טל ומטר לברכה".
מי שלא שאל גשמים בברכת השנים, אם הוא עדיין אוחז בברכת השנים, ואפילו נזכר אחרי שאמר "ברוך אתה ה' מברך השנים" - מוסיף מיד בסמוך, לפני ברכת "תקע בשופר" את הבקשה "ותן טל ומטר לברכה", ובנוסח הספרדי מוסיף את כל התוספת של בקשת הגשמים. אם נזכר אחרי שהתחיל "תקע בשופר" אומר בברכת "שומע תפילה". אבל אם התחיל רצה וכו', חוזר לתחילת ברכת השנים - "ברך עלינו... ותן טל ומטר... וממשיך מאותו מקום כסדר. אם נזכר אחרי שסיים את העמידה ועקר את רגליו - חוזר לראש התפילה.
שליח ציבור ששכח לומר בתפילת לחש אינו חוזר. אם שכח לומר בחזרת הש"ץ - חוזר, כמו יחיד.
גבורת גשמים בסגול - יש שתי ברכות בתפילת עמידה המתייחסים לגשמים. הברכה הראשונה היא הברכה השנייה של תפילת העמידה - ברכת הגבורות. עניינה הוא לשבח את ה' על הורדת הגשמים על פני הארץ. הקשר בין הגשם לתחיית המתים והיכולת של ה', בורא שמים וארץ להחיות מתים ולהפריח שממות, על ידי הגשם שנותן חיים לכל צומח ולכל חי על פני האדמה. שלוש הברכות הראשונות, אבות, גבורות וקדושה, שייכות והן רק לדברי שבח לה'. בהזכרה של: "מכלכל חיים בחסד..." יש בו המשך ורצף לגבורת גשמים ולפי הסבר זה: יש לומר: "משיב הרוח ומוריד הגשם, מכלכל חיים בחסד..." לכן, כשהפסוק לא מסתיים ב'גשם', אלא יש לו המשך 'מכלכל' וכו' יש לבטא את המילה גשם בסגול (ולא בקמץ) ואחרי הגשם פסיק ולא נקודה.


שבת פרשת וירא
ההפטרה: "ואשה אחת" (מלכים ב' ד, א).
יום שני: תענית שני תנינא.