"הגמיעיני נא מעט מים מכדך" מבקש העבד את רבקה. תשובתה של רבקה מחולקת לשניים: "שתה אדוני" - והיא מציעה לו מהמים שכבר שאבה בכדה. לאחר שהוא שותה היא מציעה לו "וגם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות" ומרגע זה, אף מבלי שקיבלה את הסכמת העבד להעסקתה - מתחילה רבקה "לעבוד" וממהרת לרוץ הלוך וחזור לבאר כדי להרוות את הגמלים. כשמסיימת רבקה את מלאכתה היא זוכה בנזם זהב ובשני צמידים לידיה. לו היינו בוחנים את פעולותיהם של רבקה ושל העבד בהיבט המשפטי-ישראלי של ימינו, היינו אוסרים על העבד לשלם לרבקה את שכרה באמצעות נזם וצמידים. שכן החוק קובע (חוק הגנת השכר תשי"ח - 1958), ככלל, ש"שכר העבודה ישולם במזומנים... או בשיק או בהמחאת דואר". קיימת אפשרות מסוימת לשלם לעובד באמצעות שווי כסף: "באוכל ובמשקאות המיועדים לצריכה במקום העבודה, להוציא משקאות משכרים, או בדיור" הרעיון שבבסיס חוק זה הוא: ששכר עובד צריך להיות זמין בזמן ובמזומן. שכן, אין להטיל על העובד את הטרחה שבמימוש שווה הכסף שקיבל - לכסף מזומן הנחוץ לו למחייתו. להגנתו יוכל העבד לטעון כמה טענות: ראשית - הנזם והצמידים ניתנו כמחוות תודה על מחוות החסד הראשונה של רבקה "שתה אדוני" מתוך המים שכבר היו בכדה, ולא הייתה כרוכה בהעסקת רבקה בעבודות שאיבה עבורו. שנית - העבד לא קיבל את הצעת העבודה של רבקה לשאוב לגמלים אלא השתאה והחריש לה לכן אין הוא מחויב בתשלום שכרה. שלישית - הנזם והצמידים לא ניתנו במסגרת "דיני עבודה" אלא במסגרת "דיני משפחה" וקידושין. רביעית - יטען העבד בחיוך: החוק הישראלי לא חל בחרן ולא היה בתוקף במועד התשלום.