בית המדרש

  • אשת איש שזינתה בשוגג
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

אשת איש שזינתה בשוגג

מקורות לפיהם אשה לא נאסרת לבעלה בשוגג. מקור לפיו אשה נאסרת לבעלה אפילו בשוגג. שאלות לדיון. הגדרת אונס: ג' דרגות באונס. האם מותר לכתחילה לאישה לזנות כדי להציל את עצמה או את בעלה? מחלוקת הראשונים בטעם אומרת מותר שנאסרת לבעלה. הסבר שיטת המהרי"ק. הסבר שיטת הרשב"א. החילוק בין השגגות השונות. אשת איש שזינתה גם גוי האם נאסרת לבעלה. אשת איש שזינתה ברצון בעלה. חילונים בימינו, האם ניתן להגדירם כאנוסים מטעם דהוי תינוקות שנשבו.

undefined

הרב ניר אביב

טבת תשע"ב
19 דק' קריאה
א. מקורות לפיהם אשה לא נאסרת לבעלה בשוגג
אשת איש שזינתה מרצון תחת בעלה נאסרת מן התורה לבעלה וכן לבועל, חז"ל למדו זאת במשנה מפסוקים (סוטה כ"ז ע"ב):
"מתניתין: כשם שהמים בודקין אותה כך המים בודקין אותו, שנאמר: (במדבר ה') ובאו ובאו. כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל, שנאמר: (במדבר ה') נטמאה ונטמאה, דברי ר' עקיבא. א"ר יהושע: כך היה דורש זכריה בן הקצב. רבי אומר: שני פעמים האמורים בפרשה נטמאה ונטמאה, אחד לבעל ואחד לבועל".
ובגמרא (כ"ח ע"א) מבואר שנאסרת דווקא אם זינתה מרצון, אך אם זינתה בשוגג או באונס מותרת:
"תנו רבנן... ומה סוטה שלא עשה בה שוגג כמזיד ואונס כרצון - עשה בה ספק כודאי".
ורש"י מבאר: סוטה לא עשה בה כו' - דכתיב והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת, והוא הדין לשוגג, אשתו ואשת איש עמו בבית ונתכוון לאשתו ונזדמנה לו זו ואף היא שגגה כסבורה שהוא בעלה.
הגמרא במסכת כתובות (נ"א ע"א) מחדשת דין נוסף, שישנה אפשרות של זנות מרצון אך תיחשב כאנוסה ולא תיאסר על בעלה, במקרה ש"תחילתה באונס וסופה ברצון":
"אמר אבוה דשמואל: אשת ישראל שנאנסה - אסורה לבעלה, חיישינן שמא תחלתה באונס וסופה ברצון... ופליגא דרבא, דאמר רבא: כל שתחלתה באונס וסוף ברצון, אפי' היא אומרת, הניחו לו, שאלמלא נזקק לה היא שוכרתו - מותרת, מ"ט? יצר אלבשה. תניא כוותיה דרבא: (במדבר ה') והיא לא נתפשה אסורה, הא נתפשה מותרת, ויש לך אחרת שאף על פי שלא נתפשה מותרת, ואיזו? זו כל שתחלתה באונס וסופה ברצון".
ישנו מקרה נוסף המובא במשנה במסכת יבמות (ג', י') של זנות בשוגג שהאשה מותרת אחר כך לבעלה:
"שנים שקידשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה לזה ואת של זה לזה הרי אלו חייבים משום אשת איש".
וגמרא (ל"ג ע"ב) מיד מקשה: "החליפו - מידי ברשיעי עסקינן? ותו, הא דתני רבי חייא: הרי כאן שש עשרה חטאות, אי במזיד מי איכא קרבן? אמר רב יהודה, תני: הוחלפו".
כלומר מדובר שהנשים הוחלפו בלא ידיעה וחייבות בקרבן חטאת, אולם מה הדין בעניין להיאסר לבעלה?
מבואר בירושלמי על אתר, שאף דהוי שוגג הקרוב לאונס משום שהוטעו על ידי אחרים חייבים קרבן, אך מותרות לבעליהן.

ב. מקור לפיו אשה נאסרת לבעלה אפילו בשוגג
עד עתה ראינו שאשת איש שזינתה בשוגג לא נאסרה על בעלה, אולם ישנה סוגיה שלמה במסכת יבמות (פ"ז ע"ב) שהדין הוא הפוך, שאם זינתה בשוגג נאסרת על בעלה:
"מתניתין: האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעליך וניסת, ואח"כ בא בעלה - תצא מזה ומזה, וצריכה גט מזה ומזה".

ג. שאלות לדיון
בעקבות מה שראינו עד עתה, עולות ג' שאלות לדיון:
א. מדוע בשוגגת מותרת לבלעה כמו באונס הרי לעניין קרבן יש חילוק ביניהם, שבשוגג חייבת קרבן ובאונס פטורה?
ב. כיצד ליישב הסתירה בין המשניות, שפעם בשוגג יוצאת מבעלה ופעם אינה יוצאת?
ג. כיצד יש ליישב הסתירה בגמ' מגילה בדף ט"ו לגבי אסתר, בעמוד א' נאסרה למרדכי ובעמוד ב' משמע שלא נאסרה משום שנחשב לה כאונס.

ד. הגדרת אונס: ג' דרגות באונס
ישנה משנה במסכת כתובות (כ"ו ע"א) הדנה באשת כהן שנשבתה על ידי גויים, מתי יש לחוש שנאנסה ונאסרה לבעלה הכהן, שהרי אשת כהן שנבעלה לאחר נאסרת לבעלה אפילו נבעלה באונס:
"מתניתין: האשה שנחבשה בידי עובדי כוכבים, על ידי ממון - מותרת לבעלה, על ידי נפשות - אסורה לבעלה".
כלומר, המשנה מחלקת בין שביה לצורך קבלת ממון שאז מן הסתם השבאים לא יבעלו את האשה כדי שיוכלו לקבל כופר גבוה, לבין שביה כדי להמית את האשה שאז אין לשבאי מה להפסיד ומן הסתם יבעל את האשה.
לכן פסקה המשנה שאשה שנשבתה על ידי נפשות אסורה לבעלה הכהן, אך מה לגבי אשה הנשואה לבעל ישראל, האם מותרת לו לאחר שנשבתה לנפשות. בכך נחלקו הראשונים לב' גישות:
דעת הרמב"ם ומ"מ בשם הגאונים היא שהאשה מותרת לבעלה ישראל, וכל המשניות מיירי רק לגבי כהונה, כמו שבויה וכרכום.
אולם דעת התוס' ורא"ש היא שאשה שנשבתה לנפשות נאסרת אף לבעלה ישראל, משום דחיישינן שמא נתרצית. וביארו התוס' כיוון שיודעות שנידונו למיתה, מפקירות עצמן ונבעלות ברצון כדי שלא יהרגום, והר"ן הוסיף שהאשה מתרצית ומכינה ומיפה עצמה ברצון גמור כדי שלא יהרגנה, והמרדכי (קידושין תקמ"ח) כתב שחזקה שנתרצית, ולא רק חששא.
ויוצא לדינא שישנן ג' דרגות:
א. אונס על מעשה הבעילה עצמו למרות שמנסה להתנגד בזמן הבעילה.
ב. אונס על מעשה הבעילה ואינה מנסה להתנגד כלל היות ובידו להורגה.
ג. אונס על נפשות אך לא על הבעילה, והיא כדי להציל עצמה מתרצית ומפקירה עצמה או שאף מתאמצת יותר ועושה מעשה חיובי כגון שמתייפה ומפתה אותו.
בדרגה הראשונה אינה נאסרת לבעלה, אך ישנו דיון על שתי הדרגות האחרות.

ה. האם מותר לכתחילה לאישה לזנות כדי להציל את עצמה או את בעלה?
ישנו מעשה המובא בשבות יעקב (ב', קי"ז): "מעשה שהיה כך היה סיעה של בני אדם שהלכו בדרך ואחד מהם אשתו עמו ויהי לעת ערב והלכו למלון אחד סמוך ליער ומצאו שם אנשי בליעל רוצחנים שהמה מועדים להרוג נפשות על עסקי ממון וכאשר ראה שצרתן צרה שעמדו עליהם להרוג אותם ולא שמעו בהתחננו עליהם על נפשותם אז הפקירה עצמה האשה ברצון בעלה ישראל וע"י כן הצילה אותם. ועכשיו בא בעלה לשאול אי אשתו מותרת לו כיון שנעשית מצד אונס רציחה ברצונה ואשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה או יקבל שכר על הפרישה וכיצד יתנהג עמה".
השבות יעקב משיב למסקנה, שלעניין עונש אינה נענשת ומותר לה לעשות כן, אך לעניין לאוסרה על בעלה נאסרת כחילוק המהרי"ק. הדבר נלמד מאסתר שישנה סתירה בגמ' (מגילה ט"ו): בעמוד א' אומרת כאשר אבדתי אבדתי ומשמע שמעתה חשיב ברצון ולא באונס, ובעמ' ב' אמרה אלי למה עזבתני שמא אתה דן אותי מזיד כשוגג ואונס כרצון, אלא ודאי שלעניין העונש נחשבת כאנוסה, ולעניין בעלה נחשב ברצון כי לא הייתה אנוסה על מעשה הבעילה. וכן מחלק הגראי"ה קוק במשפט כהן (קמ"ד).
אולם הבית יעקב (ל"ט) דעתו היא אחרת, וכתב שכשם שמותר לה להציל עצמה על ידי ביאה מרצון, כך גם אינה נאסרת לבעלה.
על שניהם חולק הנודע ביהודה ודעתו היא שלא רק שנאסרת לבעלה אלא שלכתחילה אסור לה לעשות כן. וכתב כך: "כיון שאמרו רז"ל בכל מתרפאין חוץ מע"ז וג"ע וש"ד אם כן כשם שאין מתרפאין בשלש עבירות הללו כך אין מצילין בהם נפשות ואונס דרחמנא שריה באשה שקרקע עולם היא היינו שהיא אנוסה על גוף הביאה אבל היכא שאינה אנוסה על גוף הביאה ואדרבה היא משתדלת לזה להציל נפשות לא מקרי קרקע עולם ואשה ואיש שוים ותהרג ואל תעבור ואסתר שאני שהיתה להצלת כלל ישראל מהודו ועד כוש ואין למדין הצלת יחידים מהצלת כלל ישראל מנער ועד זקן מהודו ועד כוש ושם היה בהוראת מרדכי ובית דינו ואולי ברוח הקודש".

ו. מחלוקת הראשונים בטעם אומרת מותר שנאסרת לבעלה
כעת, שומא עלינו לברר את גדרי השוגג, ובתחילה נעסוק באשה שזינתה אך לא ידעה שיש איסור בדבר האם נחשבת שוגגת ולא תיאסר לבעלה.
וכך כתב המהרי"ק (סימן קס"ז): "ואשר שאל מהרי"ל יצ"ו באשה שזנתה תחת בעלה ברצון והיא לא ידעה אם יש איסור בדבר אם יחשב שוגג עכ"ל. לעניות דעתי נראה דאין לזו דין שוגגת להתירה לבעלה כיון שהיא מתכוונת למעול מעל באישה ומזנה תחתיו, דהא לא כתיב איש איש כי תשטה אשתו ומעלה מעל בה' דלשתמע דוקא במכוונת לאיסור, אלא ומעלה בו מעל כתיב. (ב) ומה שכתב רבינו משה בפרק כ"ד דהלכות אשות מאשה שזנתה תחת בעלה בשגגה או באונס שהיא מותרת לבעלה היינו דוקא כגון ששגגה בגוף הזנות ולא ששגגה באיסור דוקא דהתם לא קרינן בה מזנה תחת בעלה בשגגה כיון שהיא מתכוונת לזנות אלא שאין יודעת שיש איסור בדבר והיכי דמי מזנה בשגגה כגון שהיא סבורה שהוא בעלה ונמצא שהוא אדם אחר...".
תמצית שיטת המהרי"ק היא שבאומרת מותר באמת נחשבת שוגג, אך נאסרת מטעם אחר שמכל מקום מעלה בו מעל.
דעה אחרת היא דעת הרשב"א בתשובה (חלק א' סימן אלף קפ"ט):
"שאלת אשה שהיתה משודכת לראובן. וראובן זה סעד בבית חמיו ובקש ממנו שיושיב המשודכת שלו עמהן בשולחן ולא רצה חמיו להושיבה עמהם עד שיתן לה טבעת. ונתינת טבעת הוא אצלם כנתינת קידושין וזה פשוט אצלם. ונתרצו בכך ראובן ואבי הנערה והיא בוגרת. והביאה לפניהם ונתן לה ראובן טבעת בפני כל המסובין. והיו בתוך אותן המסובין קרובים שהיו פסולים להם לעדות. לימים נתחדשו ביניהם סבות והלכה ונשאת לשמעון בלי שנתן לה ראובן גט והולידה משמעון בנים. לימים בא ראובן והביא עדים שנתן לה טבעת ושבפניהם היו הדברים. הודיעני כיון שהיו שם קרובים מי נימא שכל העדות בטלה כאותה שאמרו מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה. או דילמא לא אמרו שם אלא בשנתכוונו להעיד וכדאמרינן דאמרינן להו למיחזי אתיתון או לאסהודי אתיתון. ועתה גם כן לא באו הקרובים להעיד בשעת קבלת עדות. גם הודיעני אם נתן עכשיו ראשון גט אם היא מותרת לשני דחשבינן לה כאנוסה ומותרת היא לראשון וכיון שהיא מותרת לבעל כך מותרת לבועל או נאמר שתצא מזה ומזה".
השאלה הנשאלת היא האם כיון שחשבה שאינה מקודשת לראשון נחשבת שוגגת או אנוסה ולא נאסרה לבעל ולבועל, וכך השיב הרשב"א: "ואם תאמר אנוסה היא זו שלא ידעה שתהא אסורה להנשא. הא ליתא, דהוה לה למידק וכל דלא דייקא תצא מזה ומזה. כדאיתא בפרק האשה רבה (דף צ"ג ב') ומשום דלא דייקא ואנסיבא לא אמרינן אנוסה היא זו. ואם תאמר אם כן מיכל בת שאול איך הותרה לדוד. זו אינה דומה לזו דהתם אנוסה גמורה היתה שאנסה שאול והשיאה לפלטי והיא על כרחה נבעלה וכענין אסתר אצל אחשורוש. אי נמי התם טעות גמור של הוראה היא שהורו לה בבית דינו של שאול דמלוה ופרוטה דעתו אמלוה. ועל הוראה זו נסמכה וטעות כזה כאונס הוא. אבל זה אי זה אונס היה שתסמוך עליו לינשא. אם כן כל הנשים שזינו נתיר ונאמר סבורה היתה שאינה אסורה בכך. וזה דבר ברור".
כלומר לדעת הרשב"א אומרת מותר הוי שוגג הקרוב למזיד שהרי היה לה לדייק ולברר את ההלכה, לכן נחשבת מזידה וברצון ולא באונס, ונאסרת לבעלה ולבועל.

ז. הסבר שיטת המהרי"ק
שיטת המהרי"ק שאשה הסוברת שמותר לה לזנות נחשבת לשוגגת טעונה הבהרה.
ט"ז (יו"ד צ"ט, ס"ק ט') לעניין מי שביטל בשוגג איסור לכתחילה, כתב שאין חילוק בין שוגג בשבת לשאר האיסורים, שאם שגג בדין והיה מזיד במעשה חשיב שוגג גמור, והראיה מהמהרי"ק, שאשת איש שזינתה ואומרת מותר אינה נאסרת משום שנחשבת כמזידה אלא מטעם אחר של "מעלה בו מעל", ולכן אין הלכה כמהרש"ל שהבין בדעת הטור שאם ביטל איסור כי חשב שמותר היות והיה מזיד במעשה נחשב מזיד.
ובאותו אופן מתבארת שיטת המהרי"ק על ידי הט"ז באבן העזר (סימן קנ"ג סעיף ב') שם פסק השו"ע כך: "המגרש על התנאי כשיתקיים התנאי, תהיה מגורשת בשעה שיתקיים, לא בשעת נתינת הגט לידה. ואם מת הבעל, או אבד הגט, או נשרף, קודם שיתקיים התנאי, אינה מגורשת, ואם נשאת, תצא". והט"ז שם (ס"ק ב') כתב כך: "זה דעת הפוסקים, כיון שבאיסור אשת איש בא עליה שהרי עדיין לא חלו הגירושין, אסורה עליו עולמית אפילו אחר שיחולו הגירושין שהרי אסורה עליו מכח אחד לבעל ואחד לבועל. אבל ברמב"ם (גירושין ח', א') כתב בזה אם נישאת לא תצא, ותמהו עליו ראשונים ואחרונים, והטור העתיק דבריו כאילו הם מתוקנים. ולעניות דעתי נראה ליישב דמיירי שנישאת בשוגג, והייתה סבורה כמו שיש היתר באמת בתנאי על מנת הכי נמי יש היתר בלא על מנת, ועל ידי זה לא נאסרה לבועל אחר כך דגם על הבעל לא נאסרה בזינתה בשוגג כזה. ואף על גב שהמהרי"ק אוסר בזינתה שסברה שמותר לה לזנות ורמ"א מביאו בסימן קע"ח, מכל מקום לא דמי לכאן, דהתם האיסור משום שהיא מתכוונת לזנות על כל פנים כמו שכתב המהרי"ק שם, מה שאין כן כאן שנתכוונה להינשא בהיתר אלא שטעתה בעיקר הדין".
כלומר אין לחלק בגדר השוגג אלא לחלק בין "מעלה בו מעל" או לא מעלה, שאם יודעת שהיא נשואה היא מועלת ואם סבורה שאינה נשואה איננה מועלת.
ברם, דבריו של הט"ז בהבנת המהרי"ק אינם מוסכמים. על הדיוק של המהרי"ק שהאשה נאסרת משום "ומעלה בו מעל" למרות שהיא בשוגג הוקשה לשרידי אש (ב', ע'):
"וגוף סברתו של המהרי"ק (שורש קס"ז) טעון ביאור. מהיכן יצא לו לדרוש פסוקים? זה מסור רק לחז"ל ולא לגדולי האחרונים ואף לא לראשונים?" ובסוף דבריו מסיק: "וסברת המהרי"ק הוא, שאונס גבי אשת איש הוא רק בנאנסה על מעשה הביאה. כלומר, על המעילה בבעלה, שזוהי הזנות עם איש אחר, אבל אם אמרה מותר, נהי שהעבירה עצמה היתה באונס אבל מעשה העבירה, כלומר הזנות, הייתה ברצון".
כלומר השרידי אש מבין שאומרת מותר היא מזידה ולא שוגגת, וזאת משום שאמנם בלבה הייתה אנוסה אך את המעשה עשתה מרצונה.
גישה מעניינת בהבנת המהרי"ק היא גישתו של הרב יעקב עטלינגר בשו"ת בנין ציון (סימן קנ"ד), בעקבות מקרה מבהיל שנשאל עליו: "הנה זה ימים לא כביר בא מעשה לפני אשר כל השומע תצילנה שתי אזניו. באחת הכפרים העומדים תחת דגלי דרים ב' יהודים ודרכם לילך על המסחר מהלך איזה ימים, ונשותיהם לבדן בבית עם בניהם ובנותיהם ומשרתיהם. ויהי היום כאשר יצא האיש כדרכו למסחר, ואיש אחד בא ממדינת פולין ובגדיו קרועים ויבקש מהאשה מקום ללון, והאשה אשר הייתה צנועה ביותר כל ימיה אבל יראתה כסלתה רחמה עליו ונתנה לו מקום ללון וגם לאכול ולשתות. אמנם האורח ההוא לא אכל אצלה שום דבר מן החי, גם לא שתה משקה רק מים, וכהנה עשה מעשה פרישות וסיגף עצמו בסיגופים קשים, כל היום ישב בחדרו מסוגר וספר בידו, גם מדי לילה בלילה עד חצות ואח"כ היה מתאונן על חורבן בית אלקינו. וכששכב לא שכב על מטה וספסל כי אם על הארץ ואבנים תחת ראשו, ומדי יום ביומו טבל עצמו במים קרים של נהר פעמים בעת הקור, כן נהג בבית האשה מיום א' פרשת תרומה עד ש"ק פרשת תצוה. אמנם בליל שבת אחר גמר סעודתן, התינוקים ומשרתי הבית עמדו כולם מעל השלחן והלכו לישן לחדר האחרת, והאיש הרמאי עודנו ישב על השלחן עם האשה לבדו, ונכנס אתה בדברים עד ששאלה אותו מי אתה ומאין תבא ואנה תלך. וענה לה שלוחא דרחמנא אנא ושמי אליהו הנביא, ואת אחי אנכי מבקש לקבץ אותם מארבע כנפות הארץ ואין מגלין הדבר אלא לצנועין, והאשה לרוב סכלותה האמינה לו. היא הלכה לישן על מטתה בחדר הסמוך, והעוכר הנ"ל עודנו יושב על מקומו ועיין בספר עד חצות לילה, ולאחר חצות עמד והלך לאט על אצבעות רגליו אל המטה אשר האשה שכבה שמה והעיר אותה משנתה, וידבר אליה הנה הלכתי מקצה הארץ ועד קצה הארץ ולא מצאתי צדקת כמותך אשר היא ראויה לצאת ממנה משיח, אך המניעה היא מצד בעלך שאינו הגון. לכך לזאת נשלחתי מן השמים לשכב אותך וכעת חיה תלדי בן והוא יהיה משיח בן דוד ויגאל את ישראל, וזה לך האות כי אליהו אנכי הנה ביום ג' הבא עלינו לטובה לאחר הפרדי מאתך, אם תפתחי את פתח התיבה אשר עומד פה בחדר משכבך תמצאי שם אוצר מטמון רב ארבע מאות דוקאטען של זהב אך בתנאי שלא תפתח התיבה קודם זמן המוגבל. כה דבר אליה הנואף עד שפתה וטמא אותה פעמיים בליל שבת ומוצאי שבת, וביום הראשון טרם עלות השחר ברח הנואף משם ולא נודע מקומו. ואשת כסלות הנ"ל חשה לכתוב לבעלה שישוב מהר לביתו באשר הצליח ה' את ביתו במטמון גדול, והאיש שמע אליה וישב ביום ג' ותפתח האשה את התיבה ולא מצאה מאומה מהמטמון אשר אמר הנואף. ובראותה כי שקר בפיו, צעקה ובכתה במר נפשה וספרה לבעלה את כל התועבה אשר עשה הרשע הזה, ודברה על לבו הלא לא במרד ובמעל עשיתי זאת סהדי במרומים כוונתי היה לשם שמים, והלא הנואף היה איש מאוס ומכוער מאוד, ומה יסיתני לזנות עמו. אמנם הבעל לא שקט בזה, רק בא אלי וספר לי כל הדברים ושאל ממני כדת מה לעשות עם אשתו. ושלחתי אחר האשה וחקרתי בחקירות שונות והיא ספרה גם לי ככל הדברים הנ"ל, וצויתי לפרוש זה מזה עד שאציע הדבר לפני מעכ"ת נרו יאיר".
בתחילה כתב הבנין ציון שקשה למצוא היתר משום דברי המהרי"ק, אך לבסוף כתב כך:
"דאף דסברת מהרי"ק סברא גדולה היא דגם אם לא מעלה בה' רק שמעלה בבעלה אסורה, לענ"ד לא שייך זה רק בזינתה ברצון ונתכוונה להנאתה אלא שלא ידעה שאיסור הוא שמכל מקום נתכוונה למעול בבעלה, אבל בזינתה לשם מצוה שכוונתה רק לשם שמים היאך יקרא זה שמעלה בבעלה. ובאמת מי שעושה לצורך הצלת ישראל אין לך אונס גדול מזה, וביחוד שמרדכי ציוה עליה ללכת להיבעל לאחשורוש, אלא הסיבה שאסתר אמרה אבדתי משום שאמנם היה בטוח מרדכי בהצלה של ישראל, אך אולי תהיה ממקום אחר ונמצא אז שאמנם היה מותר לה ללכת מספק פיקוח נפש אך בדיעבד אם מזה לא הייתה ההצלה הייתה נאסרת למרדכי.
והשתא בנדון השאלה שאמר לה הנואף ימ"ש שהוא אליהו הנביא ושלזאת נשלח מן השמים לשכב עמה והאמינה בו האולת כ"כ עד שקראה לבעלה לקבל העשירות כאלו כבר הוא בידה אם כן לפי אולתה היתה מצווה מן השמים על הבעילה עצמה ואין לך אונס גדול מזה ולא נתכוונה בהבעילה למעול בבעלה כי אם כמו שאמרה שסהדה במרומים שהי' כוונתה לש"ש לזה יש לדון שגם על פי מהרי"ק והאחרונים נקראה אונס גמור ומותרת לבעלה".
אך הגר"א לנדא בשו"ת יד אלעזר (סי' ק"ט) חלק על הבנין ציון ואסר את האשה לבעלה.

ח. הסבר שיטת הרשב"א
כאמור לדעת הרשב"א אומרת מותר נחשבת למזידה, ויש לבאר לשיטתו מהו הגדר של שוגג שהמשנה התירה אותה לבעלה והישוותה כאונס.
החיד"א (חיים שאל מ"א) בחר להשוות את השוגג באומרת מותר למשנה ביבמות (פ"ז ע"ב) באשה שהלך בעלה למדינת הים ואמרו לה מת בעלך, שבשניהם קנסוה חכמים משום שלא דייקה מספיק. וכך הוא כותב:
"קנסינן מדרבנן כדין תצא מזה ומזה, שכמו ששם קנסוה משום שלא דייקה ובררה, גם כאן נאסרת על בעלה משום קנס משום שסברה שמותר ולא דייקה לברר הדין". העולה מדבריו שנאסרת רק מקנס חכמים ולא מן התורה.
אולם הגר"ח מוולוז'ין (חוט המשולש י"ג) העלה שהיא נאסרת מן התורה, מן הטעם שלא דייקא ושאלה הוי מזידה ונאסרת מן התורה. ואין להשוות למשנה ביבמות, שם מדובר באשה שעל פי שני עדים ובית דין נישאה לשני דינה הוא שתצא מזה ומזה, משום קנס ורק מדרבנן כי הוי רק ספק במציאות שהייתה צריכה לברר את המציאות טוב יותר ולחקור אחרי העדים אולי משקרים, אך כאן לא נתייעצה עם בית דין אלא פעלה על פי שיקול דעתה נחשבת מזידה ונאסרת על בעלה מן התורה.
גם העין יצחק (אבה"ז ע') הולך בדרך זו דוחה ואומר שברשב"א משמע שרק משום שהייתה טעות גמורה בהוראת בית דינו של שאול (סנהדרין י"ט ע"ב), שהמקדש במילוה ופרוטה דעתה על המילוה ולא על הפרוטה, הוי כאונס, אך אם לא היה על ידי הוראה של בית דין הוי שוגג הקרוב למזיד.
ובכך הוא דוחה את דברי היש"ש (יבמות ג', י"ז) שכתב "מהרשב"א נלמד שהיכא ששגגה וסברה שלא היה לבעלה בה קידושין אפילו נבעלה ברצון הוי כאונס, ונלמד ממיכל בת שאול".

ט. החילוק בין השגגות השונות
כעת ניגש לבאר את החילוק בין המשניות השונות בעניין שוגג, מתי נחשבת שוגג שמותרת לבעלה ומתי אף ששגגה נאסרת לבעלה.
העין יצחק (שם) מקשה, רש"י משווה בין אונס ("נתפשה") לשוגג, וקשה הרי יש חילוק עקרוני בין אונס לשוגג, ששוגג צריך קרבן ובאונס אין צריך קרבן? אלא שיש לחלק בין דרגות השונות של שוגג: ישנו שוגג הקרוב לאונס שנידון כאונס, וישנו שוגג הקרוב למזיד שנידון למזיד (גם התוס' ב"מ פ"ב ע"ב חילקו בשומר שכר בין שוגג קרוב לגניבה שהוי כעין אונס ובין שוגג כעין אבידה דקרוב לפשיעה). לכן יש לומר כך: אם היא היטעתה את עצמה שסברה שמותר הוי שוגג הקרוב למזיד [וכן אם היא הלכה אל הבועל וטעה וחשב שהיא אשתו], אך אם היטעוה אחרים כגון המקרה שהביא רש"י הוי שוגג הקרוב לאונס, ואינה נאסרת על בעלה. המהרי"ק נזקק לטעם של מעל משום שיטת רב חסדא במכות (ט') דאומר מותר אנוס הוא, ורצה לומר טעם דכו"ע מודו.
אך עדיין קשה, מניין לנו לומר ששוגג הקרוב לאונס הוא כאונס? הדבר נלמד מהגמ' בכתובות (נ"א ע"ב) שם הגמרא דימתה אונס של "ונתפשה" לתחילתו באונס וסופו ברצון, שלמרות שסופו ברצון ולא הוי אונס גמור נידון כאונס לעניין חיוב קרבן, ומותרת לבעלה. אמנם לאבוה דשמואל דס"ל שסופה ברצון אסורה כיצד מתיר זנות בשוגג כדי להסביר את המשנה ביבמות? אלא שי"ל שס"ל כמהרי"ק שהטעם לאסור אשה על בעלה הוי משום "מעלה בו מעל", ואין מעילה בשוגג אלא במזיד, ואם כן בכל שוגג מותרת אפילו באינו קרוב לאונס, ותלוי במח' בקידושין (נג) בין ר"מ שסובר שהקדש מתחלל רק במזיד לר"י שהקדש מתחלל אף בשוגג.
כלומר, העין יצחק מחלק בין שוגג הקרוב לאונס לשוגג הקרוב למזיד.
הגראי"ה קוק משפט כהן (קמ"ד) כתב להסביר באופן אחר: יש לחלק בין השגגה של המשנה ביבמות לבין שגגת איסור שבה נחלקו הפוסקים אם נחשבת בזה לאנוסה לעניין היתרה לבעלה, משום שכתוב "מעל", ואין מעל אלא שינוי (כגמ' מעילה י"ח ע"א), כלומר מחשבת שינוי של יציאה לרשות אחרת. כעת, אם חשבה שמת בעלה או חשבה שזהו בעלה הרי לא נתכוונה לצאת מרשותו אין זה מעילה לכו"ע, ואף המהרי"ק שס"ל ששגגת איסור הוי מעילה באישה משום שביודעין הייתה לא עם בעלה, כאן יודה.
כלומר, החילוק הוא בין מחשבתה שנמצאת ברשות בעלה או שהתכוונה לצאת לרשות אחרת.
ערוה"ש (קע"ח, כ"ח) מבאר שהאשה שסברה שנמצאת עם בעלה ונמצא שלא היה בעלה נאמנת מטעם מיגו, וזו לשונו:
"ואפילו היתה צנועה ונבעלה לאנס ברצון כדי להציל נפשות רבות מישראל מכל מקום לעניין זנות שתיאסר על בעלה הוי רצון גמור ואסתר תוכיח שנאסרה על מרדכי (שם). אבל כשסברה שבעלה הוא הרי זו שוגגת גמורה, ונאמנת על כך במיגו דאמרה נאנסתי. ולכן יראה לי דאם יש עדים שהיה ברצון ואין לה מיגו שאינה נאמנת לומר כן".

י. אשת איש שזינתה עם גוי האם נאסרת לבעלה
אשת איש שזינתה עם גוי אינה חייבת משום אשת איש, והסיק מזה ר"ת (תוס' כתובות ג' ע"ב ד"ה ולדרוש) שאשת איש שזינתה עם גוי אינה נאסרת לבועל לאחר שיתגייר [והרא"ש (א, ד) הסכים לדין אך מטעם אחר שהייתה אסורה לגוי בביאתו אף קודם שהיה לה בעל, ולא נוסף לה איסור לגבי הגוי משום בעלה, ולא קרינן ביה "ונטמאה". המרדכי התיר מטעם אחר, לפי שגוי שנתגייר כקטן שנולד דמי, וכן נפסק בשו"ע (קע"ח, י"ט) בשם י"א שמותרת לגוי לאחר שנתגייר]. והאבנ"ז (אהע"ז א', כ"ח) הבין את שיטת ר"ת שכשם שלא נאסרה על הגוי הבועל כך לא נאסרה גם על הבעל.
ולדבריו אשה שזינתה עם גוי לא נאסרה על בעלה לפי ר"ת, וסמך להקל על שיטה זו להלכה.
אולם האג"מ (אבה"ע ד', מ"ד) דחה את האבנ"ז משום שלמהרי"ק פשוט שהכל תלוי במעילה וכאן יש מעילה בבעלה, ואף לרשב"א יש לחלק בין עונש המיתה וכרת ששייך דווקא ב"אשת רעהו אשת עמיתך", לבין לאסור על בעלה שכתוב רק טומאה, ותלוי רק בעצם המעשה ולא תלוי עם מי זינתה.

יא. אשת איש שזינתה ברצון בעלה
דעת המתירים:
מהי הנפ"מ בין הרשב"א למהרי"ק? כתב הראש פינה (כת"י קע"ח) שלפי המהרי"ק אם בעלה אמר לה שמותר אינה נאסרת דלא מעלה בו, ולרשב"א נאסרת על בעלה.
אג"מ (שם) דן במקרה הבא: "בעובדא בישא דאירע שאחד הביא נכרי אחד לביתו וציוה לאשתו שהיא תזנה עם חברו הנכרי בפניו ונתרצתה וזנתה בפני בעלה... יש מקום לעיין בעובדא בישא זו דאולי ליכא בזנות כזו מעילה בבעלה מאחר שמה שזינתה היה זה כדי לעשות רצון בעלה שליכא בזה טעם מהרי"ק שאיפסק כוותיה באה"ע סימן קע"ח סעי' ג' ברמ"א בלא ידעה האיסור דזנות שמכל מקום אסורה לבעלה שהוא מטעם דמעלה בבעלה כדכתב בשורש קס"ז, ואף שודאי אשה שזינתה ברשות בעלה נאסרה על בעלה, דהא עצם הדין דאשה שזינתה אסורה לבעלה הוא מקרא דאחרי אשר הוטמאה דנאמר בקרא בלאו דמחזיר גרושתו דשם הוא מצד האיסור זנות דאסרה תורה, אבל הא אפשר שאשה תטעה לומר שברשות בעלה מותרת לזנות, ואז נמצא דאין לאוסרה דמצד איסור התורה מקרא דאחרי אשר הוטמאה היתה שוגגת ומצד מעילה בבעלה כיון דהוא מסר לה להבועל לזנות ליכא מעילה בבעלה, ואף אם נימא היכא דהיא בקשה לבעלה שיתן לה רשות לזנות עם אחד יתחשב זה מעילה משום דע"י מעילתה בבעלה לזנות עם אחרים נתן לה שהיא לא רצתה כלל לזנות אלא שהבעל הביא הנכרי לביתו וציוה לאשתו שהיא תזנה עם חברו הנכרי והיא עשתה רצונו ודאי אין זה מעילה בבעלה. אבל כפי ששמעתי אמרה האשה שידעה שאסור לאשת איש לזנות עם אחר אף שהיה זה רק לרצון הבעל ואף שמפציר בה אסורה לעשות רצונו בזה ואם כן הא יש לאוסרה מצד הקרא דאחרי אשר הוטמאה".
ותמצית דבריו הוא, שלמהרי"ק אם בעלה ציוה לה לזנות ועשתה רצון בעלה לא שייך בזה טעם לאסור משום "מעלה בו מעל". אמנם גם אשת איש שזינתה ברשות בעלה נאסרת מן התורה משום הפסוק "אחרי אשר הוטמאה" שנאמר במחזיר גרושתו, אך כאן אם טעתה משום שחשבה שע"י רשות בעלה מותר לה לזנות נחשבת שוגגת מצד איסור זה. לכן אם ציוה לה בעלה ולא סתם נתן לה רשות רק מכיוון שהיא ביקשה אין כאן מעילה.
דעת האוסרים:
אולם דעה אחרת מובאת בציץ אליעזר (ה', כ"ב) בשם כלי חמדה (פרשת נשוא) לפיה לא מועיל להתירה לבעלה העובדה שהזנות נעשתה ברצון בעלה: "אפילו בעלה נותן לה רשות לזנות או מצווה אותה על כך נאסרת לבעלה, משום דזה עצמה שמדבקת עצמה באיש אחר ברצונה ומפרדת מחיבורה לבעלה זה הוא המעילה ועל ידי זה נאסרת אף על פי שהוא מרצון הבעל, והראיה על כך מההיא דיבמות דף ל"ג בהוחלפו נשותיהן דהגמ' מוכיחה דשם מיירי הוחלפו דאי במזיד מי שרי, ולא מוקמינן בהיו הבעלים מזידים ורק הנשים סברו דבכהאי גונא מרצון הבעל ליכא איסור דזנות והוי אומר מותר. לכן לא מועילה שום מחילה ושום היתר מצד הבעל".
בדרך זו צועד גם הרב שרמן (דברי משפט ג' עמ' צ"ז) ומנתק בין רצון ורשות הבעל להגדרת "מעלה בו מעל", וכותב כך:
"המהרי"ק רואה באשה שמזנה תחת בעלה שנאסרה על בעלה משתי סיבות:
א. שהיא מזידה באיסור אשת איש שאסרה תורה לאשה לזנות תחת בעלה.
ב. שבזנותה עם אחר פגעה באישות ובקידושין שבינה לבין בעלה, שכן הקידושין יצרו מצב שהאשה מיוחדת ומקודשת לבעלה בלבד, וכאשר היא מזנה עם אחר, פרט לאיסור אשת איש שהיא עוברת, עצם האישות והזנות עם זר יש בה פגיעה בקידושין, ובזה שהיא מיוחדת ומקודשת לבעלה בלבד. ועצם הפגיעה בקידושין אלו היא הגורמת שנטמאה ונאסרה על בעלה".

יב. חילונים בימינו, האם ניתן להגדירם כאנוסים מטעם דהוי תינוקות שנשבו
יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות ואינם יודעים את איסורי התורה ובכללם איסור זנות לאשת איש, יש לדון כיצד להתייחס לאשה כזו שזינתה תחת בעלה, האם נאסרת לבעל ולבועל. ובדבר זה ישנן דעות שונות, כפי שיתבאר.
שיטת המחמירים
דעת הרב שרמן (שם) היא כך: תינוק שנשבה על פי הרמב"ם הרי הוא כאנוס, ולכן כל עברותיו הם שוגג. אולם החילונים היום יודעים על האיסור הקיים בתורת ישראל לאשת איש לזנות. בנוגע לבן המומר שחי בין יהודים שומרי תורה ומצוות נחלקו הראשונים האם לדונו כאנוס: הנ"י (ב"מ מ"ב ע"ב) ביחס לדברי ר"ת על בן המומרת כתב "דכי אמרינן הכי ה"מ בתינוק שנשבה לבין עו"כ שלא הכיר תורת ישראל מעולם, אבל זה שעומד בין ישראל והולך ומידבק בחוקיהם של עכו"ם מן המורידים הוא". אך דעת הרמב"ם בהלכות ממרים חולקת שכתב "...ואף על פי ששמע אח"כ שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס, שהרי גידלוהו על פי טעותם". הב"י הביא את שתי הדעות בהל' ריבית (יו"ד קנ"ט) והכריעו הוא והדרכי משה כרמב"ם. החזו"א (יו"ד הל' שחיטה א', ו') דן בשאלה מהו שיעור הידיעה שיודע התינוק שנשבה וידיעה זו הופכת אותו משוגג למזיד, שאם יודיעוהו וישתדלו עמו כשיעור ההשתדלות שהוא ראוי לשוב והוא מזיד וממאן לשוב דינו כמומר. ושיעור ההשתדלות תלוי לפי התבוננות הדיינים ויש לדון כל איש ואיש באופן פרטי.
כאשר דבר ידוע וידיעה מקובלת גם בצבור החילוני שאינו בתורה ומצוות, שהפקעת המצב של אשת איש באישה נעשית בפעולה של גט פיטורין, כפי שקובעים החוקים האזרחיים של מדינת ישראל, שענייני נישואין וגירושין נעשים על פי דיני תורת ישראל. וחוק זה ידוע ומקובל אצל כל אזרחי המדינה היהודיים, גם אצל אותם שאינם שומרי תו"מ, לכן אין מקום לדונה כאנוסה.
שיטת המקילים
אולם הרב נבנצאל (דברי משפט א' עמ' ס"ו) חולק וכתב כך: "אף שמסתמא יודעת שלפי דיני ישראל אשת איש אסורה לעולם, שזה דבר מפורסם אצל כל העולם, הן זה גופא טעותה שאינה מבינה שחוקי ישראל מחייבים אותה. ואף שגם אצל המתוקנים שבאומות הזנות מגונה, מה שאינה מתנהגת כנימוסי הנוכרים אינו אוסרה לבעל ולבועל, וכלפי שמיא לפי טפשותה אינה מזידה (אמנם לגבי איסור מעשה שבת דומני שנהגו לדון החופשים כמזידים, וצ"ע).
הגר"ע יוסף פסק להתיר אשה שלא ידעה שהגט עצמו הוא המתיר לה לחיות עם אחר. בתשובה ביביע אומר (ט', אע"ז ח'-ט') דן באשה שלפני קבלת הגט מבעלה הראשון חיה עם אחר, בחושבה שמכיוון שניתן לה פסק דין מבית הדין שעליהם להתגרש, והבעל עזב את הבית, חשבה שכבר נחשבת היא לגרושה והגט הוא רק באופן פורמלי, נחשבת שוגגת, אמנם המהרי"ק כתב שבכל זאת אסורה לבעלה ד"מעלה בו מעל", אך טעם זה שייך רק בבעל, אך לבועל לא תיאסר. משום שלבעל האיסור תלוי ב"מעלה בו מעל", ולבועל תלוי ב"הוטמאה" ואם שגגה אין בו משום "הוטמאה" (שו"ת מנחת אליהו כח). ובצירוף החשש דשמא יחזרו לסורם ויעבירו ילדיהם לבי"ס חילוני, לכן יש להתיר לבועל לקיימה.

יג. היתר מצד אין איסור חל על איסור
לסיום נביא סברא נוספת להתיר אשה שאינה שומרת תורה ומצוות לבועל, וכך כתב הרב נבנצאל (שם) : "יש לדון מכיוון נוסף הנוב"י (קמא או"ח ל"ה) דן אם איסור נדה חל על איסור סוטה, ובנידוננו שאשה זו לא שמרה מצוות מימיה יש לדון איפכא, אם חל איסור סוטה על איסור נדה. אמנם יש לומר שהאיסור תלוי וקיים עד שתטבול ואז יחול. אך יש לדון לעניין הבועל, שאם האיסור לבועל תלוי בכך שהוא אסרה לבעל, אם כן אם לא טבלה עד שמת בעלה או גירשה מעולם לא אסרה על בעלה בעודה תחתיו, וי"ל דבכהאי גונא לא נאסרה לבועל כלל. אמנם לבעלה ודאי נאסרה. וכן שמעתי מהגרש"ז אויערבאך ומהגר"נ פרצוביץ שהכלל אין איסור חל על איסור אינו מונע חלות שם סוטה מלחול לבעל ולבועל, משום שהשם חל בחפצא אף אם ימצא שאין הגברא עובר".
כלומר, אשה שאינה שומרת טהרה היא נדה האסורה לבעלה, נמצא שלא הבועל בביאתו הוא זה שאסרה על בעלה שהרי הייתה אסורה על בעלה ממילא מטעם היותה נדה. כיון שהבועל לא אסרה על בעלה, אם כן אינה נאסרה על הבועל.





את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il