בית המדרש

  • לדמותו של הרב קוק זצ"ל
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

גדלותו של הרב

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

תשע"ב
5 דק' קריאה
אני מרגיש רתיעה גדולה לדבר על הרב.
כדי לדבר על הרב צריך להשיג את הגדלות שלו. מאידך, אי אפשר שלא לדבר על הרב, שהרי אנו תלמידיו שלומדים את תורתו, שוקדים על דרכו ומשתדלים כמה שיותר להמשיך את אור תורתו. זהו מעין מה שהרב אומר בפתיחה לאורות התשובה. מצד אחד הוא נסלד לדבר על דבר התשובה שהיא התוכן היותר גדול שיש בחיים, מקיפה את כל המגמות ואת כל השאיפות. אך מצד אחר, אינו יכול שלא לדבר על דבר התשובה, הוא מרגיש דחיפה פנימית לדבר. ואף כאן אנו מרגישים הכרח לדבר.

ברא כרעא דאבוה
אני זוכר את הימים של האזכרות בבית הרב בזמן שמורנו ורבנו הרב צבי יהודה היה עומד במקום ששם היה עומד הרב, בבית המדרש בבניין הישן ברחוב הרב קוק. איזה מתח רוחני, איזו עוצמה פנימית היה הרצי"ה משרה עלינו בדבריו על הרב.
הרצי"ה היה עולה לדבר בענינו של היום בהתרגשות קודש ובאווירה מיוחדת. והוא תמיד היה חוזר ומדגיש, שהרב ממשיך להנהיג ולמלא את תפקידו מלמעלה, ורק שינוי מקום היה כאן. כל שנה ושנה היה חוזר על כך, שהרב ממשיך לנהל את ענייני הישיבה, את ענייני הציבור, משם הרב מאיר.
לדברים יש פשט, ויש כמובן עומק.
הפשט הוא, שבאמת דברי הרב נמסרו בעל פה על ידי הרצי"ה "ברא כרעא דאבוה" ומה זרעו בחיים אף הוא בחיים והוא היה ממשיך את הרב, וכאילו הרב נמצא. זכורני, שביום פטירתו של הרצי"ה זצ"ל אמרו כי עכשיו נפטר הרב, כיוון שכל עוד הרצי"ה היה חי כוחו של הרב נמשך בבנו. דברי הרב שבכתב ושבעל פה היו אצלו ואצל תלמידים נוספים, והאור שהאיר הרב בעולם המשיך להאיר. אמנם, בעומק הדברים הרצי"ה לא התכוון רק לפשט, אלא גם לעומק הפנימי של המציאות. יש קשרי נשמות בעולם, כוחות רוחניים עליונים אף אם נגנזו ונתעלו למרומים ולחיי החיים, גם שם נשמות אלו ממשיכות לפעול, בדרכים נסתרות, בדרכים פנימיות. הרצי"ה היה רואה ביום זה יום סיכום של המהלך הרוחני העליון שהרב האיר בעולם.

שקידת התורה
הרב היה שקדן עצום מימי נעוריו ואהבת התורה שלו היתה בלתי מוגבלת, צמאון עצום לתורה. בכל רגע פנוי מעבודת הציבור היה מיד דבק בלימוד, ולומד בחשק עצום באהבה עצומה ובולע דפים ועוד דפים. הכל, כמובן, בכשרון עצום, הרב מדפדף בגמרא ולומד עוד ועוד ועוד. שקידה עצומה ומתוך כך כל הגדלות התורנית.
הרב אמנם היה גאון עצום, היו לו כשרונות שנולד איתם. אבל, הרצי"ה השתדל תמיד לומר לנו שאת הגדלות שלו הוא רכש בעמל ויגיעה נוראה. הוא יגע ועמל בלימוד התורה בשקידה, בכוחות אין קץ ללא גבול, וזה הביא אותו למה שהוא היה.

הרב אמר "אם תנהגו כהנהגתי תשיגו השגתי". כלומר, מה שזכה הרב לגדלות התורנית אינו בגלל הכשרונות, אלא בגלל העמל שהשקיע, עמל ללא גבול. אולי זה גם כשרון, אבל על כל פנים אפשר להשתדל גם בזה - לחזק את עמל התורה.
וברא כרעא דאבוה - לאחר שהרצי"ה נפטר בא להספיד בנו של הרב חרל"פ, וסיפר שהרצי"ה ישב 15 שנים על כתבי הרב - תקופה מסוימת, היה שקוע כולו בהוצאת כתבי הרב, עד שהתרחבה הישיבה, שאז מאוד התרכז גם בישיבה - ואז הוא אמר כך, כתוב במשנה באבות "הוי שותה בצמא את דבריהם" והרצי"ה שתה בצמא את דברי הרב, הוא שתה ושתה ושתה, וחזר על כך הרב חרל"פ פעמים רבות.

אהבת ישראל
ומתוך העמל העצום בלימוד התורה - אהבת ישראל.
הרב חרל"פ בהספדיו על הרב כותב, שלרב הייתה סגולה, שאנשים נמשכו אחריו והעריצו אותו. ציבור מגוון מכל מיני פלגים בעל השקפות ומחשבות שונות נמשך אל הרב. אומר הרב חרל"פ, שמתוך אהבת כלל ישראל שהייתה בו, הייתה בו אהבה אל כל הפרטים - אהבת כל אחד ואחד. כל אחד הרגיש חיבור "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". אדם שהרב אוהב, גם הוא מרגיש אהבה כלפי הרב. ישנם אנשים שכדי למשוך את האחרים מראים להם סבר פנים יפות. אצל הרב, האהבה לא הייתה מלאכותית, אלא אהבה פנים פנימית עמוקה, שהנפש והלב מרגישים.

סולם מוצב ארצה
כשם שאהבת ישראל של הרב התפרטה והתבטאה באהבת כל יחיד ויחיד, כך גם אהבת התורה. לא רק מופשטות, התרוממות רוחנית ואהבה עצומה אפלטונית, אלא אהבה שמתוך כך דקדוק בכל פרטי ההלכה. יש אנשים שאינם נכנסים לפרטים, זה נראה להם קטנות לברר פרט זה ופרט זה, הם עוסקים בפנימיות, ברוחניות, בדברים כלליים רחבים. לפעמים זהו אופי של נפש.
אולם, הרב - גדלותו הייתה בכל, ראשו היה בשמים, ואילו רגליו הגיעו עד הארץ. מצד אחד שט ברעיונות מופשטים רוחניים עליונים, ומצד שני מדקדק בקלה כבחמורה, בהידורים בכל פרטי הפרטים של ההלכות. וכל מנהג וכל הנהגה בצורה הכי מדויקת שאפשר.
כך כותב הרצי"ה בנפש הראי"ה, אבל שמעתי זאת גם באוזניי מהרב רענן.
ראיתי בבית הרב מזוזה בדלת המרפסת מימין הנכנס לחדר, ושאלתי את הרב רענן מדוע המזוזה בצד זה של הכניסה מהמרפסת לחדר, ולא להפך – יש בזה מחלוקת הפוסקים. הרב רענן השיב, שזהו ביתו של הרב, וכך הרב עשה. תמהתי, האם הרב שכולו היה בשמים היה מעורב בקביעת המזוזה? ואמר לי הרב רענן שלא עשו צעד אחד בלי הרב, כל פרט וכל הלכה. הרב היה איש מעשי מאוד ומופשט מאוד. היה מדקדק בכל פרט, מהדר וזהיר. זהיר בסור מרע ומהדר בעשה טוב. בכל דבר באופן היותר מלא ושלם. הרוח הגדולה שלו התפשטה אל כל פרטי הפרטים. זוהי הענקיות של הרב, מהכלל אל פרטי הפרטים.
אחר כך סיפר לי ר' נתן סיפור כהמשך לזה, שכאשר בא אל הרב הרצוג, הרב הראשי אחרי הרב, וראה שהמזוזה שם מהחדר למרפסת, אמר לרב הרצוג כי בבית הרב המזוזה נמצאת בצד השני מהמרפסת אל החדר. אמר הרב הרצוג "אין משיבים על הארי" , לקח את המזוזה ושם אותה בצד השני כמו בביתו של הרב. זוהי הענקיות של הרב, מהכלל אל פרטי הדברים.

מסירות נפש
הרצי"ה סיפר, שגם בזמן מחלתו כשהיה בחולשה גדולה, לא ויתר על שום הידור, ואף על פי שידעו שיש דברים שיכולים להזיק לבריאותו. בימים האחרונים של חייו, בתחילת חודש אלול, רצה הרב שיתקעו בשופר. המשפחה והרצי"ה ידעו שאם יתקעו בשופר, תהיה ההתרגשות שלו מקיום מצוות השופר מסוכנת עבורו. הרב לא הסכים לוותר. רק כאשר אמרו לו, שיש כאן עוד חולים, וייתכן שלחולים האחרים הדבר יזיק, הסכים הרב שלא יתקעו בשופר.
למרות שהיה חולה שיש בו סכנה, כשרצו לתת לו תרופות שאינן הכרחיות בשבת, משחות שיקלו על כאביו וכדומה, הוא הכריע על פי ההלכה, שאף על פי שחולה שיש בו סכנה עושים לו כל צרכיו ואף הצרכים שאינם נזקקים ישירות לפיקוח נפש, אפשר להדר ולא לקחת את כל צרכיו, שהמחמיר תבוא עליו הברכה 1 .

להיות כמו הרב
ב-ג' אלול היה ר' נתן אומר, שהמטרה של הישיבה שלנו היא להיות כמו הרב. הרב אומר שצריכים לשאוף "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב", לשאוף לגדולות, אבל ללכת צעד צעד. לדעת מצד אחד להציג שאיפות גדולות מאוד מאוד, ולא לוותר על כך, אבל בפועל אדם צריך לדעת שלא בבת אחת הוא יכול להיות כמו אברהם יצחק ויעקב. אדם מתקן את עצמו בתשובה צעד צעד, קודם דברים שקל לו לתקן, ולאחר שתיקן את הדברים שקל לו לתקן, יתקן את הדברים שקצת יותר קשים עבורו. וכן ילך בהדרגה מדבר לדבר. כשאדם שב בתשובה אל לו לחשוב שבבת אחת הוא יכול להשתנות, אבל הוא יכול לשאוף רחוק רחוק להיות כמו הרב. דהיינו, לשאוף ללמוד את כל חלקי התורה, להיות דבוקים מאוד מאוד בתורה, בגודל של אמונה, וגם בפועל לדקדק בקלה כבחמורה ולהיות זהירים בכל פרט מפרטי ההלכות.
כפי שהרב אומר, ישנן אלפי מדרגות של שאיפה לרוח הקודש, של שאיפה לגילוי אליהו, של שאיפה לתחיית המתים. בכל יום אנו אומרים ברכת מחיה המתים. יש מחיה מתים כפשוטו ממש, שמתים קמים לתחיה, יש מחיה המתים שבבוקר קמים ומקבלים חיות חדשה, ויש מחיה המתים שאדם מתעלה ברוחו והנשמה מתגברת ומתעצמת וחזקה יותר מהגוף. הנשמה תתעצם ותתעצם יותר ויותר, היא תגיע למצב כזה שהגוף יתבטל כלפיה לגמרי, וזו תחיית המתים העתידית. השאיפה לתחיית המתים שהרב מדבר עליה, היא שאיפה של הגברת הנשמה על הגוף, של התעלות רוחנית עד השיא של התחברות אל הנצח, עד שנעשים שייכים למדרגה הזאת, למהלך הזה של תחיית המתים. ובזה יש מדרגות מדרגות, כל התחיות חדשה, שאיפה ומגמה בכיוון הזה של הגדלות של הרב - זו התעלות אל הכיוון הכללי הזה.




^ 1.עיין בהערה לספר נפש הראי"ה עמוד יג. "מיהו בצרכים שאין במניעתם סכנה נראה שמותר להחמיר על עצמו וקדוש יאמר לו".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il