ביציאת מצרים יש כמה היבטים של סופיות וחוסר הפיכות, נביא 2 דוגמאות:
רבות נכתב על הסדר וההדגתיות של מכות מצרים. גם בנושא אי-ההפיכות של המכות יש מדרג עולה: בתחילה יכלו החרטומים לעשות גם הם בלהטיהם, לאחר מכן ככל שמדובר בנזקים לרכוש - רכוש ניתן לרכוש לאחר הנזק. לאחר ההתראה של מכת הארבה פונים חרטומי מצרים לפרעה ומבקשים ממנו לשלח את ישראל: "הטרם תדע כי אבדה מצרים". התורה אינה מפרטת את תשובת פרעה לחרטומים אך ניתן לשער שתגובתו הייתה - ארבה בא וארבה הולך במוקדם או במאוחר תחזור מצרים להיות "כגן ה' כארץ מצרים". אפילו מכות שגרמו למות אדם - יכולות להירפא בהולדתו של אדם אחר ונחמה בו (כך מצינו באיוב). אולם, מכת בכורות - אינה הפיכה. גם אם יוולד ילד חדש - הוא לא יכול להפוך לבכור.
ישנו עיקרון משפטי של מניעות. לפי עקרון זה צד א' שאיפשר לצד ב' לעשות מעשה וצד ב' הלך ושינה את מצבו לרעה כתוצאה מהסכמת צד א' - אזי צד א' מנוע מלחזור בו מהסכמתו. אולי זהו פשר החיפזון באכילת הפסח. בני ישראל אוכלים את הפסח כשהם מוכנים ליציאת מצרים - מותניהם חגורים נעליהם ברגליהם וצרורותיהם כבר ארוזים ומוכנים לדרך. מיד עם הינתן הסכמת פרעה ליציאת מצרים - יוצאים בני ישראל ובכך "משנים את מצבם" באופן שפרעה כבר לא מורשה, משפטית, לחזור בו.