קובלנתו של משה רבנו על היחס המדכא המתמשך של המצרים כלפי בני ישראל מפריעה, כביכול, לקב"ה. התלונה של משה, שמופיעה בסוף הפרשה של השבוע שעבר, על כך בני ישראל עדיין לא נגאלו, לא מתקבלת בהבנה בשמים. לפי רש"י והתלמוד, הקב"ה מתגעגע, כביכול, לדורות הקודמים של האבות והאמהות שעמדו בניסיונות והתמודדו עם הקשיים בלי להתלונן, על אף שהקב"ה נגלה אליהם ברמה פחותה מזו שנגלה למשה.
עם זאת, אנחנו מוצאים שגם אברהם אבינו ויעקב אבינו קראו תיגר על מעשי ד' ברגעי משבר. אברהם אומר לקב"ה "מה תיתן לי, ואנוכי הולך ערירי?" ויעקב אומר לד': "ד' האומר לי... איטיבה עמך" (וכעת עשיו מאיים להשמיד אותי). אם כך, מדוע הקב"ה מוטרד מכך שמשה מציין שמצבם של בני ישראל במצרים עוד לא השתפר? במה שונים כל כך הדברים של משה מהדברים שאמרו אברהם או יעקב? ואם אינם כה שונים, מדוע הקב"ה מתגעגע, כביכול, לדורות קודמים ולהתנהגותם בהשוואה לדור הזה?
לפי הפירוש של האגדה לפסוקים האלה בפרשה, משה נענש על הצגת השאלה המתבקשת: מדוע מצבם של בני ישראל לא השתפר על אף שהוא, משה, ממלא את השליחות שהטיל עליו הקב"ה בדייקנות ובהקפדה? איזו מגרעת יש כאן שמעוררת תגובה כה ביקורתית משמים?
דומני שהתשובה טמונה בהכרה שיש הבדל בין היהודי כאדם פרטי לאמונה בגורל של העם היהודי כאומה וכקהילה. היהודי הפרטי, אברהם, יעקב, אתם ואני, מתמודדים דרך קבע עם משברים וקשיים בחיינו כיחידים. אין לנו שום ערובה שהקב"ה יחלץ אותנו מהקשיים. כפי שיעקב מנסח זאת, "אולי עוונותיי גרמו לי זאת". אברהם מבין שההבטחות שהקב"ה הבטיח לו יוכלו אולי להתקיים גם באמצעות עבדו הנאמן אליעזר. הספקות של האבות היו אישיים, לא לאומיים. אפילו לרגע אחד לא התערערה אמונתם בקיומו של עם ישראל ובניצחונו בסופו של דבר, בצדקת המטרה ובאמיתות המצוות או בתקפות של השליחות שהוטלה על עם ישראל. רגע התלונה של משה איננו אישי בלבד אלא לאומי. הוא חושש שהעם הזה לעולם לא יצא משעבוד מצרים, שאולי בני ישראל, כאומה, לא יהיו מסוגל להגיע להר סיני ולקבל את התורה ולהפוך לממלכת כוהנים וגוי קדוש, שאולי העם הזה איננו ראוי להבטחות העצומות שהוא קיבל.
משה נדרש לתת דין וחשבון על הפקפוק שלו בעם ישראל שממנו משתמע שהקב"ה לא בחר היטב, מפני שבני ישראל עדיין סובלים. מותר לאדם לפקפק במקומו האישי בסיפור של עם ישראל, אך אסור לו לפקפק לעולם בבחירה בעם ישראל ובהבטחות שהקב"ה נתן לו.