לאחר ספר בראשית העוסק באבות האומה, מגיע ספר שמות. בספר שמות אנו מתחילים להופיע בהיסטוריה בתור אומה - "מן הערך הפרטי אנו עוברים לערך הציבורי" (שיחות הרצי"ה על ספר שמות, עמ' 30). על מנת ששאיפת האבות לשמור את דרך ה' "לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט) תיושם בצורה מלאה ישנו צורך בעם , בציבור גדול אשר יופיע במדינה ובחיי לאום מלאים - "שצִבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכסא ממלכה לאומית, ברום התרבות האנושית, 'עם חכם ונבון וגוי גדול'" (אורות, עמ' קד).
מדוע ישנו צורך במסגרת לאומית דווקא?
ראשית, ניתן לראות כי השפעתו של ציבור רחב היא גדולה לאין שיעור מהשפעתם של יחידים. התייחסות להיסטוריה כתיאור קורותיהם של אנשים יחידים היא ראייה מעוותת, שכן ההיסטוריה נכתבת על ידי עמים. כשם שאין אנו מתייחסים לתא אחד של גופנו אלא לגוף כולו, כך אף מתייחס המין האנושי, בהסתכלות רחבה, לאומות ולא לאנשים בודדים, גדולים ככל שיהיו. ההיסטוריה נעה על פי פעולותיהם של עמים, והם אשר רוקמים את מאורעותיה וטובעים בה את חותמם.
שנית, האינדיבידואל האנושי, אף אם נושא הוא בהכרתו תיאוריה פילוסופית-תיאולוגית קדושה ומרוממת, אין הוא מופיע בעוצמת החיים המלאה. אדם פרטי - מוגבל הוא בתוחלת חייו, בקיבולת הכישרונות שיכול הוא להכיל, וממילא אף בהשפעתו על המציאות. השפעתם של רעיונות מופשטים ללא חיים ממשיים-כלליים היא תמיד 'מחוץ לחיים'. אין זה קושי גדול לאנשים בודדים לחיות חיי קדושה, אולם כאשר הרעיונות הנאצלים הללו אינם מצליחים להופיע במסגרת חברתית, כאשר אין בהם את הגבורה הנדרשת לניהול חיי ציבור, הרי הדבר מעיד על פגם מהותי, מה שאין כן במציאות חיים של אומה. מכיוון שמגמת הקודש היא לגלם את האידיאה האלוהית בעצם טבע החיים , הרי צריכה היא להופיע ב"ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו) - באומה שתוססים בה החיים בשיא כוחם.
מתוך ההבנה האמורה לעיל, שהרעיון האלוקי אמור להופיע בעוצמת החיים המלאה, הרי ממילא ההופעה השלמה של האידיאל הישראלי תהיה דווקא בארץ , שהיא הביטוי העיקרי לממשות החיים, ולא במופשטות-תורנית בגלות. עם ישראל, בניגוד לתפישה הדתית המקובלת, אינו קבוצת אנשים הנושאים בהכרתם תיאוריה מוסרית-דתית הנקראת 'תורה'. לתיאורו של הרעיון הישראלי משתמשים אנו במינוח 'כנסת ישראל', אשר מתפרש כנקודת החיים , כנשמתה של האומה הישראלית הבאה לידי ביטוי בשלושה ממדי מציאות: הממד האנושי והנפשי הנקרא "עם ישראל", הממד החומרי והמדיני הנקרא "ארץ ישראל", והממד השכלי והמופשט הנקרא "תורת ישראל".
זהו אף העיקרון העומד מאחורי דרשתו הידועה של הרב צבי יהודה, בהדגישו את יסוד ברכת התורה ה"מעולה שבברכות" (ברכות יא, ב) - "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" (שיחות הרב צבי יהודה, תלמוד תורה, סעיף 5): "נמצא בירור בשני מקומות בגמרא 'על מה אבדה הארץ'. 'אמר רבי יהודה אמר רב: דבר זה נשאל לחכמים' - חכמי הקודש חכמי התורה, 'ולא פירשוהו', 'לנביאים ולא פירשוהו' ואפילו 'למלאכי השרת ולא פירשוהו', 'עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו' - שהוא הוא המקור לכל החכמים, הנביאים והמלאכים - ובירר את הגישה האמיתית ללימוד התורה: 'ויאמר ד' על עזבם את תורתי... שאין מברכין בתורה תחילה'. אמנם למדו תורה ועסקו בתורה, אבל לא מתוך הלאומיות שלנו, לא מתוך הגאווה שלנו, גאון ישראל - 'אשר בחר בנו מכל העמים', שזאת היא הברכה תחילה אשר לפני לימוד תורה".

הכותב הוא ר"מ בישיבה הגבוהה-הסדר שדרות
מתוך העיתון בשבע