בתקופה זו, עסוק עם ישראל רבות בעניינם של מקדשי ה' במותם. עניין זה, נוגע עד לנימים העדינים והעמוקים ביותר בנפש היהודי, שהרי קדושים אלו מסרו את נפשם עד כלות אל ה'.
עניין זה מציב בפנינו גם שאלות אמוניות רבות ומורכבות, ובתוכן צצה ועולה הקושיא – הרי הצלחתם של הגויים לפגוע ביהודי ולהמיתו היא חילול ה' עצום, הכיצד הוא הפך בכך למקדש ה'? לדוגמא – תקופת השואה בכללותה הייתה תקופת הסתר פנים, ושמו הגדול והנורא התחלל בגויים, ובכל זאת – זו התקופה שהצמיחה את המספר הרב ביותר של מקדשי ה', האם אין זה 'תרתי דסתרי'?
אצל החיילים הקדושים, תחושת קידוש ה' חזקה יותר, ובכל זאת – הפרידה מהם קשה וכואבת לנו עד מאוד, ומציפה אצל אנשים רגילים גם תחושות של פרידה וחיסרון, וכל חיסרון גונז בחובו את שאלת החיסרון בשפע הטוב האלוקי.
עניין זה גדול עמוק ומורכב הוא, קטונתי מלהבינו, וודאי לא נעמוד במאמר קצר זה על עומקו, ובכל זאת נאיר כאן נקודה בדרך הדרוש מתוך פרשתנו (נקודה זו בנויה על ספרי החסידות ועוד, שלא מצוטטים במאמר). פרשת אחרי מות, העוסקת ברגעי הקרבה הגדולים ביותר שבין ישראל לאבינו שבשמיים, רגעי הכניסה של הכהן הגדול לקודש הקודשים ביום הכיפורים, פותחת במילים – "אחרי מות שני בני אהרון, בקרבתם לפני ה' וימותו".
המתבונן בדמותם של נדב ואביהוא מגלה, שהריחוק והקירוב משמשים בהם בערבוביא. מחד – "אש זרה", זרות וריחוק, ועונש על שחטאו. ומאידך – "בקרובי אקדש", "ראוי היה הבית להתקדש בקרוביו של מקום", קירבה וקידוש ה'. ממש כעין השאלה בה פתחנו (זו לא אותה שאלה בדיוק, שהרי מקדשי ה' לא עשו חלילה חטא, ובכל זאת בעצם המציאות שגויים הרגו יהודי יש חיסרון).
נקודה זו מאיר הרשב"ם בפרשת שמיני באור מיוחד. פסוקי התורה העוסקים במות נדב ואביהוא, הוסמכו לפסוקים אחרים, פסוקי השראת השכינה במשכן. והנה יש שם שני פסוקים מקבילים ודומים עד מאוד – במשכן נאמר על הרגע הגדול והקדוש בו יורדת אש על המזבח וה' משרה שכינתו: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את החלבים...", ואצל נדב ואביהוא נאמר: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם...".
אומר הרשב"ם – זו אותה אש. האש יצאה מלפני ה', כלומר – מקודש הקודשים. ונדב ואביהוא הקטירו קטורת בתוך ההיכל, נמצא שהאש יצאה מקודש הקודשים, פגעה תחילה בנדב ואביהוא העומדים בהיכל, ומשם המשיכה החוצה אל מזבח העולה שבחוץ, והיא האש שראו כל ישראל, ובה השרה ה' את שכינתו.
ישראל סיימו את מלאכת המשכן על כל פרטיה ודקדוקיה, והתפללו וייחלו שתשרה השכינה, ועדיין לא שרתה השכינה. אולם, רק ברגע שנכנסו נדב ואביהוא פנימה, ונפשם נכספה עד כלות להשראת השכינה, שרתה השכינה.
כמובן, אסור ללכת בדרכם של נדב ואביהוא, שהרי יש סדר להתגלות ה' בעולם, סדר התורה והמצוות, ואין איש הרשאי לשנות בסדר ולעשות כרצונו. לכן מבחינתנו, העומדים בעולם הזה המוגבל ומתוחם לסדרים וגבולות יש כאן ריחוק וזרות, אולם הם עצמם נפרדו מהעולם שלנו והתעלו לעולם של קירבה ללא גבולות, ובכך הביאו לעולמנו את הקרבה הגדולה של השראת השכינה (חשוב לדייק ולהיזהר מאוד בדברים, כדי לא ליפול חלילה בחטא).
וכעין זה, אצל מקדשי ה', גם אם מבחינתנו בעולם הזה המוגבל יש חסרון והסתר פנים, הרי שהם אשר מסרו את עצמם עד כלות למענו, נדבקו בכך בקרבת אלוקים עצומה, ומתוך כך חיברו את העולם כולו אל ה', ובזכותם שמו הגדול יתקדש בעולם ותבוא הגאולה השלימה.
וכפי שאנו חשים בנוגע לקרבת ימי הזיכרון ליום העצמאות, האש בה נשרפו מקדשי ה' היא האש בה נולדת הגאולה, "כי אתה ה' באש היצתה ובאש אתה עתיד לבנותה".