הכרזת היסוד של האמונה היהודית, "שמע ישראל", מופיעה בפרשת השבוע. לפי המסורת היהודית, ההצהרה של העיקרון הבסיסי של האמונה היהודית, ייחודו ואחדותו של האל יחד עם קבלת ריבונותו עלינו, יצאה בפעם הראשונה מפיהם של בניו של יעקב אבינו בעת שיעקב נפטר מן העולם.
לאורך ההיסטוריה היהודית הפכה ההכרזה הזאת לתפילה האחרונה שאמרו יהודים לפני מותם. בגלל ההיסטוריה הארוכה והכואבת רדיפות ומוות על קידוש השם, הפכה התפילה הזאת גם לסמל של המחויבות והנחישות של היהודי.
כשיהודי בא לעולם והוא מספיק גדול כדי להתחיל לדבר, המילים הראשונות שהוא אומר הן "תורה ציווה לנו משה". אך אחרי שהוא חי את חייו על כל החוויות השונות שהוא עובר בהם, המילים האחרונות שיהודי אומר הן "שמע ישראל".
התורה היא מחשבה ואורח חיים, מצוות, טקסים ומנהגים. התורה היא פרטנית ולא כללית, קהילתית ולא אוניברסאלית. התורה היא החומר של העולם הזה על המורכבות, האתגרים והאכזבות שיש בו. האמונה, לעומת זאת, - הכרזת שמע ישראל - היא החומר של הנצח, של עולם טוב יותר, של יחסים טרנסצנדנטיים עם הבורא של כולנו.
זאת הכרזה אוניברסאלית שהמסר שלה מופנה לכולם, ליהודים ולא-יהודים, למלומדים והדיוטות גם יחד. רק אמונה, בלי מעשים ומצוות, לא מספיקה לקיום חיים יהודיים. אך מעשים ומצוות בלי אמונה יהפכו בסופו של דבר לחסרי משמעות, אם לא למעשה צביעות.
יהודי מצווה לומר "שמע ישראל" פעמיים ביום, באמונה ובכוונה. הוא צריך לחשוב על המילים שהוא מוציא מפיו כשהוא אומר את התפילה. חז"ל קוראים לתפילת "שמע ישראל" "קבלת עול מלכות שמים". בעולם של אלילים ופגאניות, ההכרזה הזאת היא מה שהבדיל את העם היהודי משאר האומות באותה עת.
בעולם נטול פגאניות של ממש, אבל גם נטול אמונה וכיוון מוסרי, ההכרזה הזאת שוב עומדת כקו מפריד בין היהודים לחברה הכללית. האמירה הקבועה של "שמע ישראל" פעמיים ביום בכוונה, באהבה ובהגייה נכונה מדגישה לנו שוב ושוב את נוכחות האל בחיינו ובעולמנו. היא משמשת לנו תזכורת לכך שאיננו אנשים חופשיים בחיינו כפי שנדמה לנו לא פעם.
"שמע ישראל" נמצא במחשבות ובהתנהגות שלנו גם אם רק לרגע. ההכרזה הזאת ממקדת את הלב והתודעה בדברים הטובים והנאצלים שכל אחד מאתנו יכול להשיג. וחשוב אולי לא פחות, היא מאחדת אותנו עם כל הדורות הקודמים שלנו, עד יעקב אבינו ובניו, עד למקור ממש של "שמע ישראל". כשאנחנו אומרים "שמע ישראל" אנחנו מדברים ישירות, כביכול, עם יעקב אבינו, עם ישראל עצמו. בשבת נחמו הזאת אין לנו מחשבה מנחמת יותר מהרציפות הממשית הזאת של החיים היהודיים על פני אלפי שנים.