ה'פני יהושע' עומד על הענין שטומאה הרי הותרה בציבור, וא"כ כל הטורח הזה ואף הנס שקרה בעקבות החיפוש אחר השמן הטהור היה מיותר לכאורה, רק מבחינת הידור מצווה.

אך לפ"ז עדיין קיימת שאלה לפי תירוץ הב"י על קושייתו מה נס היה ביום הראשון, הרי היה שם עכ"פ כדי להדליק עכ"פ יום אחד. ומתרץ תירוץ אחר שמעיקרו חלקו את השמן לשמנה ימים כדי להדליק עכ"פ כל יום משמן טהור. וכאן השאלה האיך ניתן מעיקרא לבטל מצות הדלקה של כל יום ויום, בעוד שהייתה קיימת האפשרות של הדלקה בשמן טמא.

"וטמאו כל השמנים". המגמה הייתה לטמא, ועניין הטומאה הוא שמבחינה חיצונית אין זה ניכר כלל ואין הבחנה בין שמן טהור לשמן טמא, "שהחשיכו עיניהם של ישראל" שלא להבחין, להיגרר אחר הברק החיצוני, להעדיף את צורת החיים הקלה, שאינה דורשת מהאדם מאמץ, שאומרת לו שכל מה שהוא רוצה וכל מה שמהנה הוא גם הטוב שלו. ובשעה שכל המאבק הוא מסביב למושגי הטהרה והטומאה, שם שאלת הטומאה הוא בחינת 'ערקתא דמסאני'.

זאת ועוד - כל עיקר ההלכה שטומאה הותרה בציבור, היא בגלל היסוד שציבור בכוחו להתגבר על הטומאה, בחינת "'מקוה ישראל' - מה מקוה מטהר את הטמאים ...". כי לא יתכן שבציבור תקבל הטומאה מעמד מתמיד, כי תמיד ימצא פך השמן הקטן החתום בחותמת שאיננו טמא, וממנו ילך ויתבסס יסוד הטהרה מחדש.

וע"כ היו בטוחים בנס שיתרחש סמל לאותו נס שהתרחש עם התלכדות הגרעין הטהור החתום בחותמת כה"ג והצליח לגלות את הכוח הפנימי שגדל והתגבר על החיצוניות הרבה הגדולה והבטוחה בעצמה.

ולא עוד, אלא "מוסיף והולך". המלחמה לא היתה על עצמאות מדינית. כבר אז ידעו כי עיקר החוסן איננו בעצמאות, שניתן קל מאד להפסידה אם אין העצמאות הרוחנית קיימת. כי ע"כ ההתיונות היתה לא רק תנועה להשכחת שם שמים, אלא גם תנועה השואפת לטמיעה מוחלטת בתוך העם השליט. והיה בנצחון גם משום חידוש הממלכתיות הישראלית. ללמדנו כי רק ע"י חיזוק הכח הרוחני יתחזק גם הכח הפיסי, כי רק עי"ז יודעים לשם מה נחוץ לנו הכח הפיסי, ורק עי"ז ילך ויתחזק הכח הזה "מוסיף והולך", כי "מעלין בקדש ולא מורידין".