בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שופטים
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחה שבועית - פרשת שופטים

האדם שולט בכוחותיו - כח הרצון , תפקידנו לרצות טוב

פרשתינו עוסקת במצוות ציבוריות - מלך, שופטים, נבואה ומלחמה. אף שהמצב היום לא שלם, אנו הולכים ומתקדמים. בכל קשיי החיים צריך לזכור שה' איתנו. אורות התשובה ט', א' - תפקידנו לרצות טוב, ביכולת להוציא אל הפועל אנו מוגבלים אבל לא ברצון, וכשאנו רוצים טוב אנו מגלים את רצון ה' בעולם

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ח' אלול השתע"ב
9 דק' קריאה 40 דק' צפיה
מצוות של ציבור 1
"בכל שעריך"
קראנו השבת בפרשת שופטים את הפסוק: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק" (דברים טז, יח). שואלים בשם ר' חיים ויטאל: למה כתוב בלשון יחיד: " תתן לך בכל שעריך ", היה צריך לכתוב: 'שופטים ושוטרים תתנו לכם בכל שעריכם ', בהרבה ערים והרבה שערים, שהרי הציווי הוא על כלל ישראל.
מפרש ר' חיים ויטאל, שבמילה "שערים", אין הכוונה רק לשערי העיר אלא יש שערים גם בכל אדם ואדם. יש פתחים בתוך גופו של האדם: האוזניים והאף, הפה והעיניים, והתורה מרמזת שהאדם צריך לשים לעצמו שופט ושוטר גם בתוך השערים הפנימיים שלו. צריך גם שופט וגם שוטר. תפקיד אחד הוא לבחור מה צריך לעשות, והתפקיד השני הוא הביצוע. אלו שני תפקידים שונים, לפעמים האדם יודע מה צריך לעשות, אבל הוא לא מבצע את זה, ולכן יש צורך שיהיה גם שופט, וגם שוטר.

חידוש המצוות הציבוריות בתקופתנו
הפרשה עוסקת במצוות הציבוריות. המצווה של "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" היא להעמיד שופטים סמוכים שנסמכו במסורת, ואין לנו כאלה היום. הרמב"ם כותב שאפשר לחדש היום את הסמיכה - אם כל תלמידי החכמים בארץ ישראל יתכנסו ויחליטו על אחד שהוא סמוך, הסמיכה תתחדש (הלכות סנהדרין לרמב"ם ד, יא). הרמב"ם סובר שלכלל תלמידי החכמים יש כח של סנהדרין, וכח של הסנהדרין יכול לחדש את הסמיכה. לזה אנחנו מצפים, לשופטים על פי התורה, למלך על פי התורה, לנביאים ולכהנים במקדש.
אנחנו לא במצב השלם, אבל אנחנו מתקדמים, אנחנו כבר בארץ ישראל. אין לנו עדיין מלך, אבל כבר יש בחינה ציבורית של ישראל, והרב קוק כותב שכשציבור שלם מחליט על הנהגה מסוימת שתנהיג אותו, בכמה מובנים יש להנהגה הזאת כח של מלך. למשל, הסמכות להוציא את ישראל למלחמה (שו"ת משפט כהן, סימן קמד). אנחנו מתחילים את התהליך לקראת המצוות האלו, המצוות הכלל ישראליות. יש בארץ רבנות ראשית, שיש לה כמה תפקידים כלליים, אמנם לא כולם רואים אותה כהנהגה המוחלטת, אבל בכמה תחומים, בעיקר פורמליים, רואים אותה ככזאת. וזאת ההתחלה.

מלחמה
הפרשה שלנו מדברת גם על מלחמה. שנים ארוכות הדינים האלו בכלל לא היו שייכים למעשה, מאז שגלינו מארצנו. כעת אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ויש כבר מציאות של ציבור ושל שלטון, יש מלחמה, ויש דינים של מלחמה. כותבת התורה: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם" (דברים כ, ג). יש כאן לאו דאורייתא. ויש לשאול: איך אפשר לאסור על פחד? הרי זוהי מציאות. התורה בעצמה מדברת לאחר מכן על הירא ורך הלבב, איך אפשר לומר לאדם שאסור לו לפחד?
ה"אבן עזרא" במקום אחר (שמות כ, יג), שואל את השאלה הזאת על איסור "לא תחמוד" ו"לא תתאווה", איך אפשר לאסור על האדם לחמוד ולהתאוות, הרי האדם מתאווה. עונה האבן עזרא, שאפשר לצוות על דבר כזה. מבאר ה"אבן עזרא" את דבריו ואומר, שאם אדם פשוט רואה בת מלך, הוא לא מעלה בדעתו שהוא יכול להשיג אותה, ולכן הוא גם לא מתאווה לה. זה לא שייך בעיניו, רחוק מהמציאות. אומר האבן עזרא שכך האדם מצווה להרגיש שכל אשת איש היא מחוץ לתחום, אין לו שום שייכות אליה. האדם יכול לשלוט על הלב שלו. אם כן, בפרשתנו האדם מצווה שלא לפחד. התורה ממשיכה ונותנת לנו טעם למה לא לפחד: "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם" (דברים כ, ד), אז מה שייך לפחד. אדם צריך להיות בעל אמונה עמוקה ולדעת שה' הולך אתו. אמנם הפסוקים מדברים על מלחמת הרשות, אך גם בה צריך לקבל רשות מהאורים ותומים, גם במלחמת רשות ה' הולך עם האדם.
זוהי הלכה למעשה, ברוך ה' אלו כבר לא דינים תאורטיים, מי שיוצא למלחמה או משתתף בפעולות צבאיות - יש לו מצווה של התורה, להיות בעל ביטחון בקב"ה ולא לפחד. וכשאנחנו עוסקים במלחמות הגנה על עם ישראל, אלו ודאי מלחמות מצווה וללא ספק שה' עם הנלחמים. זאת אומרת, שהאדם צריך להיות מלא באמונה חיה, מציאותית, הוא לא לבד. לעם ישראל יש כח לנצח את כל אויביו.
מתחילת ספר דברים פגשנו כבר כמה וכמה פעמים שמלחמות ישראל הם נגד כוחות גדולים מאתנו. מהמלחמות הראשונות של עם ישראל, מלחמות סיחון ועוג, הם היו גדולים מישראל, גם בכמות וכנראה שגם באיכות, ובכל זאת התורה מצווה אותנו שלא לפחד. כבר אז הקב"ה שלח את ישראל להילחם עם החזקים מאתנו כדי ללמד את ישראל שיש להם יכולת גדולה וכוח רב משום שה' איתם.
זוהי גם הדרכה כללית וגם הדרכה פרטית. חז"ל אומרים שבכל יום יצר הרע מתגבר על האדם, ואלמלי הקב"ה עוזרו אינו יכול לו (סוכה נב, ב). כלומר, גם במאבק הפרטי של האדם מולו ניצב כח החזק ממנו, ורק על ידי הסיוע של הקב"ה האדם יכול לנצח, כי על ידי עזרתו של הקב"ה יש יכולת לנצח גם כוחות החזקים מאתנו. ההכרה הזאת היא יסודית בתפיסת האמונה. התורה כאילו אומרת לנו: אל תהיו ריאליסטים, תשקלו שיקול נוסף, הכח האלוקי תמיד נמצא אתכם.
ה"אור החיים" מפרש את הפסוקים כאן בדרך רמז, על המלחמה העולמית הבלתי פוסקת של האדם על הדרך שהוא צריך ללכת בה, המלחמה נגד היצר הרע. כשה"אור החיים" כתב את דבריו, זאת הייתה המלחמה היחידה בעולמו של היהודי בגולה, כעת זכינו ואנחנו נמצאים גם במציאות של מלחמה בפועל בין ישראל לעמים. כמובן, שהרמז של האור החיים נכון גם היום, ובעצם גם האויב הבא להילחם בנו בפועל הוא היצר הרע, היצר הרע הוא זה שמושך את העמים להילחם בישראל. כל פעם שאדם נתקל באיזה קושי שנראה לו גדול מידי, עד שהוא חושש שלא יוכל לקושי הזה באופן טבעי, הוא צריך לדעת שאנחנו לא בנויים על הטבע. אנחנו נשענים על הסייעתא דשמיא, ובזכותה אנחנו יכולים לנצח הכול, ועל ידי האמונה הזאת הוא באמת מנצח.

"קביעות המחשבה של התשובה"
כעת אני רוצה לעבור לדברים נוספים מענייני החודש הזה, חודש אלול, חודש התשובה. בג' אלול התחלתי לדבר על נושא כוח הרצון, וכעת אני רוצה להרחיב את הדברים:
הרב זצ"ל באורות התשובה (ט, א) כותב:
קביעות המחשבה של התשובה היא מיסדת את אופיו של האדם על יסוד האצילות, והוא סופג אז תמיד אל תוכו רוח עדין, ומעמידתו היא בזה על הבסיס הרוחני בחיים ובמציאות.
צריך לבאר את דברי הרב, מה זה: 'קביעות המחשבה של התשובה'? ביאור הדברים הוא: יש אדם שהייתה לו איזו בעיה, איזה כישלון, והוא חוזר עליהם בתשובה. זאת לא קביעות מחשבה של תשובה; לאנשים יש דברים מסוימים שהם מרגישים שעליהם הם צריכים לחזור בתשובה, ועליהם הם מתוודים, בזמן התפילה או בזמן אחר. זה לא 'קביעות המחשבה של התשובה', קביעות המחשבה הכוונה היא שהאדם נמצא בתהליך מתמשך, שאיפה תמידית להתקדם כל הזמן. ניתן להסביר את הנקודה על פי ההבדל בין צדיק גמור לבעל תשובה; צדיק גמור נמצא כל הזמן במציאות של שלמות, לומד, מתפלל, הוא לא נופל אף פעם. בעל תשובה אף פעם לא עומד במקום, הוא כל הזמן שב, כל הזמן הוא רוצה להתקרב עוד ועוד לריבונו של עולם. בתיקוני זוהר כתוב שהתפקיד של המשיח יהיה להחזיר את הצדיקים הגמורים בתשובה; ויש לשאול: מה יש להם לחזור בתשובה? אלא שתמיד יש מקום לאן להתקדם, עוד דבקות, עוד יראת ה' ועוד אהבת ה', אפשר להתקדם בקישור הנפשי לריבונו של עולם כל הזמן עוד ועוד. זה בעל תשובה, הוא כל הזמן רוצה ושואף להתקדם. כוח הרצון שלו דוחף אותו להשתנות כל הזמן, יותר מאמץ ויוצר יגיעה.
אם כן, קביעות המחשבה של התשובה דוחפת את האדם למעלה. הקביעות הזאת מחברת אותו ליסוד האצילות, ליסוד הגבוה והמרומם הזה, וכשהוא רוצה להיות שם - הוא שם. ממשיך הרב ומבאר:
התשובה השרויה בלב תמיד, מודאת לאדם את הערך הגדול של החיים הרוחנים, והיסוד הגדול. שהרצון הטוב הוא הכל, וכל הכשרונות שבעולם אינם אלא מלואיו, נעשה תוכן מוטבע בנפשו על ידי אור התשובה הקבוע בו.
הרצון הוא העיקר והוא השורש של כל הגילויים שלאחר מכן באים לידי ביטוי ומימוש. לא תמיד האדם יכול לעשות את שהוא רוצה משום שלא תמיד הדבר בידו, אבל לרצות הוא יכול, והרצון זה הוא. מה שהוא לא יכול לעשות מפני שזה לא בידו, זה כבר לא שייך לו, ומבחינת האמת היסוד הגדול הוא שהרצון של האדם הוא הכול, וכותב הרב, שעל ידי אור התשובה הקבוע, היסוד הזה נקנה באדם. ממשיך הרב:
וממילא חל עליו שפע גדול של רוח הקודש בתדירות, ורצון נשגב בקדושה, למעלה מהמדה הקבועה של בני אדם רגילים, הולך ומתגבר בו, והוא בא להכיר את הטוב האמתי של ההצלחה הגמורה שאינה תלויה כי אם באדם עצמו, ולא בשום תנאי חיצוני, והוא רק הרצון הטוב.
לא נבאר את כל דברי הרב, אך נתמקד במשפט האחרון: ההצלחה האמתית לא תלויה בשום דבר אחר, רק באדם עצמו ורצון האדם הוא ההצלחה האמתית. אמרו חז"ל: "חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (ברכות ו, א), הקב"ה דורש מאתנו לרצות, רק זה בידינו, ולכן זה הכל. כשאנחנו רוצים רק דברים טובים, אנחנו צריכים לשמוח שהצלחנו. ממשיך הרב ואומר שם, שכשהאדם רוצה טוב הוא מגלה את רצון ה'. כל הבריאה כולה היא הופעת רצונו של הקב"ה, וברצונו היא נבראה; הקב"ה רצה לברוא את עם ישראל, וברצונו עם ישראל נברא; הקב"ה רצה שיהיה באדם כוח רצון, וברצונו האדם קיבל את כוח הרצון, כוח הבחירה. כוח הרצון הוא צלם האלוקים שבאדם. אמנם, רצון ה' תמיד יכול להתקיים ואילו אצל האדם יש הגבלה ולא תמיד הרצון מתקיים, אך עצם נקודת הרצון היא צלם האלוקים שבאדם, היכולת לרצות. ממילא כשהאדם רוצה טוב, מתגלה רצון ה' ברצונו, ואז יש לרצון שלו כוח עצום מפני שזה רצון ה', ורצון שכזה פועל. נדמה לנו שהמעשים הם העיקר. אם האדם פעל, עשה מעשה של מצווה זה העיקר, ואם הוא רק רצה, גם זה משהו. ההפך הוא הנכון. הרצון הוא הדבר שהכי פועל, הגילוי של הרצון בין כה וכה לא תלוי בנו, אלא תלוי בסייעתא דשמיא, הקב"ה פועל והעיקר הוא הרצון של האדם. את הידיעה הזאת צריך להפנים, לרצות טוב- זה מה שמוטל עלינו.
יש משפט ידוע: 'אין לא יכול - יש לא רוצה'. המשפט הזה לא נכון לגמרי, הוא נכון רק בדברים מאוד מסוימים, משום שיש דברים שאנחנו באמת רוצים אך אין ביכולתנו, אבל בדברים שיש בהם יכולת לאדם, אם הוא באמת רוצה הוא יעשה אותם, ואם הוא לא עושה זה סימן שהוא לא רוצה באמת. יש לזכור שהרצון הוא היסוד של הכול, וצריך לעבוד להגדיל את הרצון, להגדיל את שאיפת הטוב. לא לדכא את השאיפות כאשר האדם לא רואה איך הוא מצליח להגשים את הדברים. לשאוף לטוב גם ללא דרכים מעשיות, לרצות שהעולם כולו יהיה טוב יותר.

שמחת הרצון החופשי
להשלמת הדברים, נביא את דברי הרב באורות הקודש (מוסר הקודש עב). הרב אומר שהידיעה שלרצון של האדם יש משמעות גדולה, צריכה לגדום לאדם שמחה גדולה, משום שאף אחד לא יכול לפגוע ברצון שלו, הוא אך ורק בידו, וכך אומר הרב:
הידיעה, שהאדם בהתגלותו בתור בעל רצון, אופיו משתלם כולו בנקודת רצונו דוקא, האושר שלו הוא רצון טוב, כל קוי האושר וההצלחות הרוממות, שלב כל אדם כל כך עורג להם, אינם כי אם תולדות מנקודת חיים מלאים זו, נקודת הרצון הטוב הקדוש והבהיר... המחשבה שהאושר תלוי במה שהוא חוץ ליכלתו של האדם, ממה שהוא חוץ להוייתו, וחוץ לרצונו, מחשבת פגול הוא, רשעות וסכלות היא מרופדת. והיא מעוררת את כל התכונות השפלות וכל המדות הרעות שביסוד הרשעה, שכחת ד' וטובו, אורו וישעו, חכמתו חסדו וגבורתו. על כן ישרי לב שמחים תמיד, שמחו בד' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב.
אומר הרב, שאם האדם חושב שהאושר תלוי בדבר שמחוץ לו, בדבר שאינו בידיו כסף, כבוד, בריאות, פרנסה - זוהי מחשבת פיגול, האדם צריך להשתחרר מזה, ואם רצונו הוא טוב - טוב לו. צריך לזכור את הדברים הללו ולהתבונן בהם, זה השלב הראשון, לחזק את הכוח הזה, להגביר את כוח הרצון ולדעת שהוא עיקר הכוח של האדם. בפעמים הבאות בעז"ה נתבונן גם בגילויים של הרצון, בכוחה של התפילה שהיא הגילוי היותר מרכזי של הרצון.
התחלנו את הזמן, סיימנו את השבוע הראשון של אלול. קיבלנו עוד קבוצה חדשה, שמחדשת את הנעורים של כל השיעורים היותר מבוגרים. עומד לפנינו החודש החשוב הזה, חודש אלול, ולאחר מכן חודש תשרי, וכולנו מתפללים שנצליח למלא את הימים האלה בתוכן רוחני גדול, בשקידה גדולה, "איש לרעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק", בעזרה הדדית בין התלמידים, לדעת שבני תורה צריכים לעסוק גם בעבודה שבין אדם לחברו ולא רק בין אדם למקום, בסיוע אחד לשני, התחשבות אחד בשני, ושכל אחד יחשוב איך הוא גורם שיהיה נעים להיות על ידו, וכמובן שלא להפך. עבודה שצריכה להיות כל השנה, אבל במיוחד בסופה, התבוננות, השתפרות, השתכללות בכל המובנים. שקידת התורה כוללת גם את יום שישי ומוצאי שבת, בשנים הקודמות היו קבוצות שהיו יושבות במוצאי שבתות וחוזרים על הדפים של כל השבוע.
אנחנו נמצאים בתקופה לא פשוטה, מסביב למדינת ישראל כל המזרח התיכון בוער, והם לא אוהבי ישראל. למדנו עכשיו את ההלכה שלא לפחד, אך מצד שני ודאי שעלינו לעשות את עבודתנו ואת המוטל עלינו ולהוסיף סייעתא דשמיא. לא מן הנמנע שתפרוץ מלחמה, וגם אם לא מלחמה ממש, יכול להיות שנצטרך לפגוע באיראן ובניסיונה ליצור פצצה גרעינית. כולם יודעים, שאף פתרון הוא לא פשוט, בין אם נפעל ובין אם לא. ולכן תפקידנו כבני תורה הוא להוסיף זכויות ולהרבות אורה של תורה, עם הכוונה שהזכויות האלו יגדילו את הזכויות של עם ישראל כולו, ויקרבו אותנו למהלך של גאולה, ונוכל להתקדם במהלכים האלו בלי ייסורים, בדרך שכולה טובה. זה התפקיד שלנו. יש אנשים שיושבים ימים ולילות על התוכניות, איך מגיעים לשם, איך מפוצצים שם ואיך חוזרים, אנשים יושבים ממש לילות כימים על כך. אנחנו חייבים לא פחות מהם, להתאמץ ולהתייגע ולעשות לילות כימים כדי להוסיף זכויות, להרגיש את כובד האחריות הכלל ישראלית, ולצרף אותה למאמצים הפרטיים, לעבוד את ה' בכלל ובפרט, וה' יצליח את דרכנו.




^ 1.. שנת תשע"ב
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il