בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • כי תבוא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מישאל מכלוף זצ"ל

קללות או ברכות?

undefined

הרב נתנאל יוסיפון

אלול תשע"ב
2 דק' קריאה
יהודי ניצול שואה, סח פעם לר' שלמה קרליבך – בשואה עברתי שבעה מדורי גהינום. האם יודע אתה – מה היה הרגע הקשה והנורא ביותר מכל החוויות המצמררות שחוויתי?
שאל, וענה בעצמו – 'הרגע בו שחררו אותנו החיילים האמריקאים'. בכל שנות השואה והסבל, חיזקתי את עצמי בידיעה, שמצרות כל כך קשות יכול להציל אותנו רק מלך המשיח. משבר כל כך גדול וודאי יובילנו לגאולה השלימה. אולם, בשעה שבאו החיילים האמריקאים, אמרתי לעצמי – בשביל זה? בשביל זה לא היה שווה להתייסר.
רעיון זה נרמז בפרשתנו. פרשת הברכות והקללות. מי שישווה את פרשיית הברכות והקללות שבפרשת בחוקותי למקבילתה המופיעה בפרשת כי תבוא, יגלה שינוי גדול. בפרשת בחוקותי מסיימת כדרכה התורה את הקללות הקשות, במעט נחמה והבטחת ישועה. ואילו בפרשת כי תבוא מסתיימים הקללות בלי חתימה של נחמה. והתמיהה עולה מאליה – ומה עם הכלל החשוב שמסיימים בטוב?
בתמיהה זו התחבטו התנאים הקדושים, (כמובא בזוהר הקדוש), ואף העצימו אותה. ישבו התנאים והעמיקו בפרשיות אלו, ושמו את ליבם לכך שהקללות הראשונות (בחוקותי) הם כנגד חורבן בית ראשון וקללות אחרונות (כי תבוא) כנגד חורבן בית שני (עיין בעניין ברמב"ן). והנה, התנאים שחיו זמן קצר לאחר החורבן השני, שאלו את עצמם – האם העובדה שאין הבטחת ישועה מלמדת, חלילה, שאין ישועה?
בא אליהו הנביא לרבי שמעון בר יוחאי וגילה לו את התשובה – הקללות בבחוקותי הם קללות באמת, ולכן צריך לסיים בנחמה. אך הקללות שבפרשת כי תבוא, אינם קללות אלא ברכות. וכך אליהו הנביא מספר לו באריכות גדולה את הרמזים המפוזרים בפרשה, ומגלים שהקללה היא בעצם ברכה.
לדוגמא – הקללה הגדולה ביותר היא, לכאורה, הקללה ללא גבולות – "גם כל חולי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת יעלם ה' אלוקיך עליך עד השמדך". אך מדוקדק בפסוק, שכתוב: 'יעלם' במקום הלשון הרגילה – 'יעלה'. וכך הלשון היא לשון העלם, שה' יעלים ויחביא את הקללות עד השמדך. והרי ישראל לא ישמדו לעולם, שהבטיח הקב"ה לישראל להיות נצחיים, נמצא שקללה זו היא ברכה ולא קללה.
ובאמת, מעבר לרמזים החשובים, מי שיתבונן במציאות יראה שאכן דבריו של אליהו הנביא התממשו במציאות. בחורבן בית ראשון, יצא עם ישראל לגלות, ושב כעבור 70 שנה בלבד. אכן, הנחמה לאחר הקללות הייתה מהירה. אולם, כששבנו לבנות את בית המקדש השני חיכו לנו כאן... החיילים הפרסים. הגאולה לא הושלמה ושוב גלינו מארצנו. מבחינה מסוימת, הקללות אכן היו קללות, כי לא שווה לסבול אותם, שהרי הם לא הובילו לנחמה.
לעומת זאת, בחורבן השני יצאנו לגלות ארוכה, אך מגלות זו נצא לקבל את הגאולה השלימה וביאת המשיח. כך נמצא, שלמרות הקשיים הגדולים, הקללה הופכת לברכה. לסבל ולכאב יש משמעות, והם מובילים לברכה הגדולה, ברכת הגאולה.
בימים אלו של חודש אלול, חודש התשובה, אל לנו להסתפק בקטנות. בכוח התשובה, עלינו להפוך את כל הקללות – העבירות למצוות - ברכות גדולות. וכך אנו מתפללים לה' – איננו מסתפקים במועט, אלא רוצים אנו בגאולה השלימה במהרה בימינו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il