התורה מצווה לערוך מפקד של בני ישראל. ספירה כזאת התבצעה כמה פעמים בשנות הנדודים של בני ישראל במדבר סיני. מה שראוי לציון הוא השפה והמילים שהתורה משתמשת בהן כשהיא מצווה על המפקד הזה. "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם...". התורה לא אומרת לנו סתם לספור את בני ישראל, ובכך היא מלמדת אותנו לקח חשוב מאוד לחיי המשפחה והעם. אדם שרואה את עצמו כחלק מהעם היהודי נספר בכך שהוא נושא את ראשו. יהודי צריך להרגיש שהוא מיוחד, נבחר, מיועד לבצע משימה מיוחדת בחייו. נשיאת הראש מסמלת את הגאווה והנחישות היהודית. לכן למפקד של בני ישראל יש משמעות שהיא לא רק מספרית, אלא משמעות הרבה יותר עמוקה. המפקד לוקח אנשים בחשבון, המשימה של מנהיג העם איננה רק להגיע למספר המדויק של האוכלוסייה אלא, ובעיקר, לתת השראה לאנשים הנספרים ולסייע להם להבין טוב יותר את תפקידם ותכליתם כחלק מהעם היהודי. בסופו של דבר, כדי להיספר כחלק מהעם היהודי, אדם צריך מחויבות, השקעה והתפתחות אישית בלתי פוסקת.
כולנו מכירים את הציווי שלא לספור יהודים ישירות אלא בצורה עקיפה, כמו בפרשת השבוע, שבה בני ישראל נספרים באמצעות מחצית השקל שנאספה על ידי הפוקדים. בספר שמואל מסופר ששאול המלך ספר את היהודים באמצעות כבשים. הכלל הזה חוזר על הרעיון שהזכרנו בפסקה הקודמת: הספירה האמיתית של הפרטים בעם ישראל לעולם איננה רק ספירה פשוטה של האנשים הנוכחים. יש בה התייחסות לערכו של הפרט, לגאווה שצריך לחוש כל יהודי, ואלה דברים שאי אפשר לאמוד במספרים. מטבעות או כבשים אפשר לספור, אך לא יהודים, וגם לא בני אדם אחרים, מפני שההשפעה של חיי אדם, אפילו אחד, היא דבר-מה שלא ניתן למדוד במונחים גופניים או מספריים. התורה מצווה עלינו לשאת את ראשינו, לדעת יותר, להתמסר לערכיה הקדושים ולהתחייב למצוותיה ולהשקפתה הרוחנית. כל יהודי צריך לחוש ולהאמין שהוא מיוחד, ייחודי, חיוני ונחוץ לקיומה והצלחתה של האומה כולה. אנשים שמרגישים "מה זה משנה אם אני יהודי/ שומר מצוות/ חלק מהעם?" עושים לעצמם ולעם היהודי עוול גדול. רק אלה שנושאים ראש בגאווה הם באמת חלק מהספירה הנצחית של העם היהודי.