שמונה פרקים לרמב"ם פרק שישי חלק א'

פרק שישי
בַּהֶפְרֵשׁ בֵּין הַמְעֻלֶּה וְהַמּוֹשֵׁל בְּנַפְשׁוֹ
פרק שישי עוסק ביצר הרע. הרמב"ם מביא את דעת הפילוסופים שסוברים שעצם ההשתוקקות לרע היא גנות, ומנגד את חכמי ישראל הטוענים שאין גנאי בכך. הוא מבאר שאין סתירה בין הפילוסופים וחכמי ישראל, משום שקיימים שני סוגים של רע: רע המצוי בתחום המוסר האנושי, שגנאי הוא להשתוקק אליו, ורע המוגדר על –ידי הצו האלוהי, שאין גנאי להשתוקק עליו.
אָמְרוּ הַפִילוֹסוֹפִים, שֶׁהַמּוֹשֵׁל בְּנַפְשׁוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁיַּעֲשֶׂה הַמַּעֲשִׂים הַמְעֻלִּים - הֲרֵי הוּא עוֹשֶׂה הַטּוֹבוֹת וְהוּא מִתְאַוֶּה לְמַעֲשֵׂי הָרָעוֹת וּמִשְׁתּוֹקֵק לָהֶם, וְהוּא נִפְתָּל עִם יִצְרוֹ, וּמִתְנַגֵּד בְּמַעֲשֵׂהוּ לְמַה שֶּׁיְּעִירוּהוּ אֵלָיו כֹּחוֹ וְתַאֲוָתוֹ וּתְכוּנַת נַפְשׁוֹ, וְהוּא עוֹשֶׂה הַטּוֹבוֹת וְהוּא מִצְטָעֵר בַּעֲשִׂיָּתָן. אֲבָל הַמְעֻלֶּה - הֲרֵי הוּא נִמְשָׁך בְּמַעֲשֵׂהוּ אַחַר מַה שֶּׁיְּעִירוּהוּ אֵלָיו תַּאֲוָתוֹ וּתְכוּנָתוֹ, וְיַעֲשֶׂה הַטּוֹבוֹת וְהוּא מִתְאַוֶּה וּמִשְׁתּוֹקֵק לָהֶן. וּבְהַסְכָּמָה מִן הַפִילוֹסוֹפִים, שֶׁהַמְעֻלֶּה יוֹתֵר טוֹב וְיוֹתֵר שָׁלֵם מִן הַמּוֹשֵׁל בְּנַפְשׁוֹ. אֲבָל, אָמְרוּ, אֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲמֹד הַמּוֹשֵׁל בְּנַפְשׁוֹ בְּמָקוֹם שֶׁהַמְעֻלֶּה עוֹמֵד בְּהַרְבֵּה מִן הַדְּבָרִים, וּמַדְרֵגָתוֹ פְּחוּתָה בְּהֶכְרֵחַ, לִהְיוֹתוֹ מִתְאַוֶּה לְפֹעַל הָרָע, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יִפְעֲלֵהוּ, אֲבָל תְּשׁוּקָתוֹ לוֹ הִיא תְּכוּנָה רָעָה בַּנֶּפֶשׁ. וּכְבָר אָמַר שְׁלֹמֹה כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, אָמַר: "נֶפֶשׁ רָשָׁע אִוְּתָה רָע" (משלי כא, י). וְאָמַר בְּשִׂמְחַת הַמְעֻלֶּה בְּמַעֲשֵׂה הַטּוֹבוֹת, וְהִצְטָעֵר מִי שֶׁאֵינוֹ מְעֻלֶּה בַּעֲשִׂיָּתָן, זֶה הַמַּאֲמָר: "שִׂמְחָה לַצַּדִּיק עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט, וּמְחִתָּה לְפוֹעֲלֵי אָוֶן" (שם שם, טו). הֲרֵי זֶה מַה שֶּׁיֵּרָאֶה מִדִּבְרֵי הַתּוֹרָה, הַמַּתְאִים לְמַה שֶּׁזְּכָרוּהוּ הַפִילוֹסוֹפִים.
וְכַאֲשֶׁר חָקַרְנוּ אַחַר דִּבְרֵי הַחֲכָמִים בְּזֶה הָעִנְיָן, מָצָאנוּ לָהֶם, שֶׁהַמִּתְאַוֶּה לָעֲבֵרוֹת וּמִשְׁתּוֹקֵק לָהֶן - יוֹתֵר טוֹב וְיוֹתֵר שָׁלֵם מֵאֲשֶׁר לֹא יִתְאַוֶּה לָהֶן וְלֹא יִצְטָעֵר בְּהַנָּחָתָן. עַד שֶׁאָמְרוּ, שֶׁכֹּל מַה שֶּׁיִּהְיֶה הָאָדָם יוֹתֵר טוֹב וְיוֹתֵר שָׁלֵם - יִהְיוּ תְּשׁוּקָתוֹ לָעֲבֵרוֹת וְצַעֲרוֹ בְּהַנָּחָתָן יוֹתֵר חֲזָקִים, וְהֵבִיאוּ בָּזֶה מַעֲשִׂיּוֹת, וְאָמְרוּ: "כֹּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ יִצְרוֹ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ" (סוכה נב ע"א). לֹא דַּי בָּזֶה, אֶלָּא שֶׁאָמְרוּ כִּי שְׂכַר הַמּוֹשֵׁל בְּנַפְשׁוֹ גָּדוֹל כְּפִי שֵׁעוּר צַעֲרוֹ בְּמָשְׁלוֹ בְּנַפְשׁוֹ, וְאָמְרוּ: "לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא" (אבות ה, יט). וְיָתֵר עַל כֵּן, שֶׁהֵם צִוּוּ שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם מוֹשֵׁל בְּנַפְשׁוֹ, וְהִזְהִירוּ מִלּוֹמַר: אֲנִי בְּטִבְעִי אֵינִי מִתְאַוֶּה לְזֹאת הָעֲבֵרָה, וַאֲפִלּוּ לֹא אֲסָרַתָּהּ הַתּוֹרָה, וְהוּא אָמְרָם: "רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא יֹאמַר אָדָם אֵי אֶפְשִׁי לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּחָלָב, אֵי אֶפְשִׁי לִלְבּשׁ שַׁעַטְנֵז, אֵי אֶפְשִׁי לָבוֹא עַל הָעֶרְוָה, אֶלָּא אֶפְשִׁי, וּמָה אֶעֱשֶׂה וְאָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם גָּזַר עָלַי" (ספרא לויקרא כ, כו).
___________________________

שמונה פרקים לרמב"ם (50)

בשביל הנשמה

add_alert

3 - שמונה פרקים לרמב"ם פרק חמישי חלק ג'

4 - שמונה פרקים לרמב"ם פרק שישי חלק א'

5 - שמונה פרקים לרמב"ם פרק שישי חלק ב'

טען עוד

נפתל – מסובך. ומתנגד במעשהו – גובר על יצרו. והוא מצטער – על שנאסרה תאוותו. שיעמוד – מבחינה מעשית. ומחתה – שבר וצער (עשות משפט). בהנחתן – צערו בכך שאין באפשרותו לחטוא. לפום צערא אגרא – לפי הצער (מתקבל) השכר. אי אפשי – איני רוצה.


ביאורים
כל חיי האדם הם מאבק אחד מתמשך ביצר הרע. היצר הרע משתקף בתכונות הרעות שבנו – האגואיזם, האכזריות, התאווה, העצלות ועוד ועוד. אבל גם כשאנחנו מצליחים, סוף סוף, לנצח בפועל את כח המשיכה של היצר, פעמים רבות נשארת בתוכנו תאווה והשתוקקות למעשה השלילי. למשל, גם כאשר הצלחנו להתאפק ולא לאכול גלידה אחרי שאכלנו בשרבפנים עדיין מקננת בנו ההשתוקקות לאכול את הגלידה. השאלה עמה מתמודד הרמב"ם בפרק הזה היא האם ישנה עדיפות לאדם המתגבר על היצר עד כדי כך שכבר אין לו תשוקה לעבירה, או שאולי המדרגה הגבוהה יותר נמצאת דווקא אצל מי שמשתוקק אבל מצליח להתגבר על הנטייה הנמוכה? התשובה, כפי שמסתבר, איננה פשוטה כל כך כפי שנראה במבט ראשון. בעוד דעת הפילוסופים, אותה מביא הרמב"ם בתחילת הפרק נחרצת – היתרון נמצא אצל מי שאיננו משתוקק לעבירה כלל. בתחילה מביא הרמב"ם פסוקים מהם נראה גם כדעת הפילוסופים, כלומר שישנה עדיפות למי שאין בו השתוקקות לרע. אלא שמיד לאחר מכן הוא מביא מספר מקורות מהם נראה בעליל שדווקא אדם המשתוקק לרע ובכל זאת מצליח לגבור עליו הוא האדם המעולה. כיצד ניתן ליישב את הסתירה בין שני סוגי המאמרים? האם בכלל אפשר לדרוש מהאדם להתגבר על הנטייה וההשתוקקות לרע? בהמשך הפרק הרמב"ם עונה על שאלות אלה ומציג בפנינו את היחס הנכון לתאוות האדם.

שאלות לדיון
לשם מה יש באדם יצרים ותאוות?
מה היחס בין שתי הגישות שהביא הרמב"ם ובין ההדרכה "עשה רצונך כרצונו"?