שמונה פרקים לרמב"ם פרק שמיני חלק ז'

וְאָמְנָם מַאֲמַר יְשַׁעְיָה: "לָמָּה תַתְעֵנוּ ה' מִדְּרָכֶיךָ, תַּקְשִׁיחַ לִבֵּנוּ מִיִּרְאָתֶךָ" (ישעיה סג, יז) - הֲרֵי הוּא יוֹצֵא מִזֹּאת הַכַּוָּנָה כֻּלָּהּ, וְאֵינוֹ נִתְלֶה בְּדָבָר מִזֶּה הָעִנְיָן. וְאָמְנָם כַּוָּנַת אֵלּוּ הַדְּבָרִים, לְפִי מַה שֶּׁבָּא לִפְנֵיהֶם וְאַחֲרֵיהֶם, שֶׁהוּא הִתְאוֹנֵן עַל הַגָּלוּת, וְגֵרוּתֵנוּ, וְאָבְדָנֵנוּ, וְהִתְגַּבְּרוּת הָאֻמּוֹת עָלֵינוּ, וְאָמַר, מִתְחַנֵּן: הוֹי, אָדוֹן, כַּאֲשֶׁר יִרְאוּ זֶה הַמַּצָּב מֵהִתְגַּבְּרוּת הַכּוֹפְרִים, יִתְעוּ מִדַּרְכֵי הָאֱמֶת, וְיָסוּרוּ לִבּוֹתָם מִיִּרְאָתְךָ, וּכְאִלּוּ אַתָּה שֶׁתִּגְרֹם לְאֵלּוּ הַסְּכָלִים לָצֵאת מִן הָאֱמֶת. עַל דֶּרֶך מַאֲמַר מֹשֶׁה רַבֵּנוּ: "וְאָמְרוּ (כל) הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ [לֵאמֹר] מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה'" וְכוּ' (במדבר יד, טו-טז). וּלְפִיכָך אָמַר אַחַר זֶה: "שׁוּב לְמַעַן עֲבָדֶיךָ שִׁבְטֵי נַחֲלָתֶךָ" (ישעיה שם, שם), רְצוֹנוֹ לוֹמַר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם חִלּוּל הַשֵּׁם. וּכְמוֹ שֶׁבֵּאֵר בִּתְרֵי עָשָׂר מַאֲמַר הַהוֹלְכִים אַחַר הָאֱמֶת, הַמְנֻצָּחִים מִן הַגּוֹיִם בִּזְמַן הַגָּלוּת, וְאָמַר, מְסַפֵּר אָמְרָם: "כָּל עֹשֵׂה רָע טוֹב בְּעֵינֵי ה', וּבָהֶם הוּא חָפֵץ, אוֹ אַיֵּה אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט" (מלאכי ב, יז). וְסִפֵּר מֵאָמְרֵנוּ עוֹד, מִתֹּקֶף הַגָּלוּת: "אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים, וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ, וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָאוֹת, וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים" (שם ג, יד-טו) וְכוּ'. וּבֵאֵר וְאָמַר שֶׁהוּא יִתְעַלֶּה עָתִיד לְגַלּוֹת הָאֱמֶת, וְאָמַר: "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם" (שם שם, יח) וְכוּ'.
וְאֵלּוּ הַפְּסוּקִים הַמְסֻפָּקִים בַּתּוֹרָה וּבַמִּקְרָא, הַגּוֹרְמִים לְדַמּוֹת שֶׁה' יַכְרִיחַ עַל הַמֶּרִי - הִנֵּה כְּבָר בֵּאַרְנוּ עִנְיָנָם בְּלִי סָפֵק, וְהוּא בֵּאוּר נָכוֹן עִם חֹזֶק הַהִתְבּוֹנְנוּת. וְנִשְׁאַרְנוּ עַל עִקָּרֵינוּ, כִּי הָאָדָם - בְּיָדוֹ הַמִּשְׁמַעַת וְהַמֶּרִי, וְהוּא הַבּוֹחֵר בְּמַעֲשָׂיו, מַה שֶּׁיִּרְצֶה לַעֲשׂוֹתוֹ יַעֲשֵׂהוּ, וּמַה שֶּׁיִּרְצֶה שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹתוֹ לֹא יַעֲשֵׂהוּ, אֶלָּא אִם כֵּן יַעַנְשֵׁהוּ ה' עַל חֵטְא שֶׁחָטָא בְּשֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹנוֹ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכִי קִנְיַן הַמַּעֲלוֹת וְהַפְּחִיתֻיּוֹת בְּיָדוֹ, וּלְפִיכָך רָאוּי לוֹ לְהִשְׁתַּדֵּל וּלְזָרֵז עַצְמוֹ בְּקִנְיַן הַמַּעֲלוֹת, הוֹאִיל וְאֵין לוֹ מְעוֹרֵר שֶׁיְּעוֹרְרֵהוּ אֲלֵיהֶן מִבַּחוּץ, וְהוּא אָמְרָם בְּמוּסְרֵי זֹאת הַמַּסֶּכְתָּא: "אִם אֵין אֲנִי לִי מִי לִי" (אבות א, יג).
___________________________

ביאורים
לאחר שלמדנו, ממקורות שונים, על מצבים בהם נשללת הבחירה החופשית של האדם כתוצאה מעבירות, מלמד אותנו הרמב"ם על פסוקים שמשמעותם שונה על אף הדמיון הראשוני לפסוקי שלילת הבחירה. לדוגמא, כאשר הנביא ישעיהו זועק: "לָמָּה תַתְעֵנוּ ה' מִדְּרָכֶיךָ, תַּקְשִׁיחַ לִבֵּנוּ מִיִּרְאָתֶךָ", עלולה להיווצר תחושה שה' כביכול מתעה אותנו או מונע מאיתנו להיות יראים אותו.הרמב"ם מסביר פסוקים אלו בהקשר אחר. מהו ההקשר בו נאמר פסוק זה? בדברים אלה מתרעם הנביא ישעיהו על מצבו של עם ישראל בגלות. על ההתדרדרות המדינית, על שלטון האומות עלינו ובקיצור – על מצבם העגום של ישראל לאחר החורבן. מצבו השפל של עם ישראל, מלמד הרמב"ם, מעניק פתחון פה לכופרים, לכל אלה שאינם מאמינים בה'. כאשר עם ה' מצוי במצב כה שפל זהו חילול השם!בפסוקים אלה, א"כ, קובל הנביא על כך שהמצב בו נתונים ישראל מתעה את הרחוקים מלשוב אליו ובכך – מנציח חלילה את הריחוק ממנו. הגלות הינה אם כן חילול השם הנורא ביותר שקיים. מצב זה מאפשר חלילה את המחשבה שעזב ה' את ישראל. ובעומק, אם עזב ה' את ישראל, משמעות הדבר היא שחלילה, עזב ה' את הארץ. גאולת ישראל, לפי דברי הנביא, הינה גאולת ה'. כאשר עם ישראל בגלות גם ה' כביכול נמצא בגלות. דברים אלו הם יוצאי דופן. פסוקים חריגים הבאים ללמד על מצבים חריגים. לאחר הערה זו שב הרמב"ם לעיקרון אותו לימד בתחילה: האדם הוא ישות ריבונית בעלת בחירה חופשית. בכוחו של אדם לקיים מצוות או חלילה – לעבור עבירות, ואין עליו כל כפייה חיצונית למי מהם [כמובן, מלבד מצבים יוצאי דופן עליהם למדנו לעיל]. לכן מוטלת על האדם החובה והאחריות לחתור כל העת לתיקון האישיות.

הרחבות
שאלות לדיון
כיצד ניתן 'להתגונן' מפני תרבות 'הפרסומות' המנסה לגרום לנו לצרוך ולקנות גם מה שאנו לא באמת צריכים?