"ארבעה ראשי שנים הם... באחד בתשרי - ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות. באחד בשבט - ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים: בחמישה עשר בו".
שאלה: מדוע תקנו חכמינו את יום א' בתשרי כראש השנה לנטיעה, ואת ט"ו בשבט כראש השנה לאילנות? מדוע נִתְקְנוּ שני ימים שונים?

הגמרא במסכת ראש-השנה אומרת: "באחד בשבט ראש השנה לאילן. מאי טעמא? אמר ר' אושעיא: הואיל ויצאו רוב גשמי שנה". המאירי מבאר שט"ו בשבט חל בדיוק באמצע תקופת טבת, שנמשכת עד לראש חודש ניסן, ומאחר שעברה חציה של תקופת טבת, הרי ש"כבר תשש כוחה, ואין כח הקרירות חזק כל - כך, והחנטה הולכת ומתגברת". האביב מתקרב, והאילן צועד את צעדיו הראשונים בדרכו אל מגמתו - להוציא את פירותיו. אם עד עתה היה האילן בבחינת מקבל, הרי שעתה הופך הוא לאילן הנותן את פירותיו, האילן מתחיל להוציא את הגנוז בו מן הכח אל הפועל.

באחד בתשרי, אחרי הקיץ, הארץ יבשה, והיא אינה נותנת את לשד חייה. אם תרצו- הארץ מכונסת בתוך עצמה. באחד בניסן, לעומת זאת, מתחדשים הכוחות הטבעיים, האביב הגיע, והמציאות כולה מתחדשת ומלבלבת, הן בעולם הצומח והן בעולם החי. ניסן הוא גם זמן לידתו של עם ישראל.

חג האילנות, שחל באמצעה של תקופת טבת, מבטא את תחילת ההתעוררות של כוחות הצמיחה, לקראת ניסן. ט"ו בשבט מבטא את טרום תחילתה של היציאה אל הפועל, המגיעה לשיאה בניסן.
הקב"ה ברא את העולם בתשרי, לדעת ר' אליעזר, אולם רק בחודש ניסן יוצאים כל הכוחות הגנוזים בעולם, כוחות האדמה וכוחות הרוח, הכוחות הטבעיים והכוחות שלמעלה מן הטבע, אל הפועל. לפיכך אחד בתשרי נקבע כראש השנה לנטיעה, שעדיין רחוקה מליתן את פירותיה, וט"ו בשבט, היום שמסמל את תחילת ההתעוררות של כוחות האדמה שבארץ ישראל להוציא את פירותיה הקדושים - נקבע כראש השנה לאילנות.

לא מקרה הוא שדווקא בט"ו בשבט, הופכים הפירות שהיו אסורים באכילה מרגע נטיעתם, למותרים באכילה. בשנותיה הראשונות של הנטיעה, היו פירותיה שייכים לגבוה (מעין אירוסין), ועתה, הם יורדים אל עולם המעשה. המפגש הראשון שלנו עם אותם הפירות, ראוי שיתרחש דווקא בט"ו בשבט, מפני שט"ו בשבט מבטא, כאמור, את תחילת ירידתם של כל הכוחות בעולם, אל עולמנו, אל עולם המעשה.