שמה של פרשת השבוע, "תולדות", נלקח מהפסוק הפותח את הפרשה, "ואלה תולדות יצחק", אלה צאצאיו ודורותיו של יצחק. מאחר שזאת מילת מפתח בפסוק, אפשר להבין למה הפרשה נקראת בשם תולדות. עם זאת, סדרת מילים דומה להפליא פותחת את פרשת נח "אלה תולדות נח", ובכל זאת הפרשה הזאת בתורה איננה נקראת "תולדות" אלא "נח".
למען העקביות היה צריך לקרוא לפרשה שלנו "יצחק", או לקרוא גם לפרשת נח "תולדות". אך אפילו בחירת השמות של פרשיות התורה מלמדת אותנו שיעורים חשובים על החיים ועל ההיסטוריה.
גם לנח וגם ליצחק היו צאצאים צדיקים. נח הוליד את שם, ויצחק הוליד את יעקב. לשניהם היו צאצאים שהיו פחות מצדיקים. נח הוליד את חם ואת כנען, וליצחק היה בנו עשיו. למרות זאת, היה הבדל יסודי בין נח ליצחק.
ליצחק הייתה מורשת שאותה העביר ליעקב. הברכות שהוא העניק לבנו היו הברכות שהוא קיבל מאברהם אביו. מורשת, משפחה, מסורת וזיכרון לאומי הם המרכיבים שיוצרים "תולדות", שיוצרים המשכיות ורציפות בין הדורות, חיבור ואחדות.
לנח לא היה רקע כזה. הוא היה איש צדיק, אבל היה רק איש אחד, שלא ראה את עצמו כאדם שתפקידו לבנות אומה. לא היה לו אבא שהנחיל לו מושגים של מסורת, משפחה ולאומיות. את אברהם, לעומתו, מתאר הקב"ה, כביכול, כמישהו שיקים אומה שתלך בדרכי האל ותקיים את מצוותיו.
זאת המורשת שיצחק קיבל. הוא גם לא הוליד אנשים יחידים, כפי שנח עשה, אלא גידל תולדות – דורות של אומת נצח – שימשיכו את המורשת ואת המסורת הקדושה שקיבל מאביו. לכן הפרשה של יצחק נקראת "תולדות", ואילו פרשת נח נקראת רק על שמו.
התורה עצמה מדגישה את הנקודה הזאת כשהיא מתארת מיד את יצחק כבנו של אברהם, בעוד שבפרשת נח, שמו של אביו של נח כבר לא מוזכר. לעם היהודי ככלל יש "תולדות", גם אם יש יהודים יחידים שלא התברכו בכך.
התולדות של העם היהודי מתבססים על זיכרון משותף וחוויה היסטורית, על לימוד תורה ושמירת מצוות, על תחושת שליחות ועל זהות לאומית חזקה. חוט השני של אידיאליזם, עזרה לזולת, חסד וחמלה - בקיצור, הברכות של אברהם אבינו - עובר בסיפור היהודי בכל דורותיו.
לא פעם נדמה לנו שדברים חומריים ועושר הם מה שעובר בירושה אצל בני אדם. אבל יש פה אי הבנה של אמיתות החיים. האידיאלים, האמונות והמסורות של הקדושה ועבודת השם הם הירושה האמיתית שלנו והערובה לכך שלעם ישראל תמיד יהיו תולדות.