בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • מכות
לחץ להקדשת שיעור זה
מכות דף ה' עמוד א.

"אין העדים נעשים זוממין..."

ביאור שני מצבים ב"כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד".

undefined

הרב נחשון רבינשטיין

שבט תשס"א
6 דק' קריאה
שנינו במכות (ה, א):
"אין העדים נעשין זוממים עד שיזימו את עצמן, כיצד? אמרו מעידין אנו באיש פלוני שהרג את הנפש. אמרו להם היאך אתם מעידין שהרי נהרג זה או הורג זה היה עמנו אותו היום במקום פלוני - אין אלו זוממין, אבל אמרו להם היאך אתם מעידין שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני - הרי אלו זוממין ונהרגין על פיהם".

בפירוש הר"ח הובאו שני הסברים לדין "עד שיזימו את עצמן" וז"ל:
"ראינו לרבותינו הגאונים ז"ל 1 כי פירשו עד שיזומו עצמן- עד שיחרישו ולא יכחישו המוזמין את המזימין (פירוש כוונתם הוא שיזימו קאי על עצמן של מוזמים שהם נעשים מוזמים אך ורק בתנאי שיזימו את עצמם בזה שישתקו לדברי המזימים אותם ואין צ"ל כשיודו לדבריהם) ואנו קבלנו עד שיזימו את עצמן היינו עד שיזימו העדים (=המזימים) עצמן (=של זוממים) ויאמרו להן אתם הייתם עמנו במקום פלוני באותו היום שהעדתם שהרג פלוני את פלוני ואותו המקום צריך להיות רחוק מן המקום שהעידו ב' העדים הללו, הלא תראה משנתינו דתני אין העדים נעשין זוממין עד שיזימו את עצמן מפרש כיצד מעידנו בפלוני שהרג את הנפש במקום פלוני וכו' אמרו להם וכו' אבל אמרו להם היאך אתם מעידין... והלא אותו היום הייתם עמנו הרי אלו זוממין ונהרגים על פיהן", עכ"ל.

הר"ח מקשה על דברי רב האי גאון שלכאורה לפירושו אין קשר בין הדין הראשון במשנה לבין הדין השני, וניסו האחרונים 2 ליישב בדרכים שונות כיצד יפרש רב האי את המלה 'כיצד' שבמשנה.
מבואר משיטת רב האי, שכ"ז שהעדים המוזמים לא יודו לדברי העדים המזימים אותם, לא יהיו העדים המזימים נאמנים להזימם, לבטל עדותן ולעונשן, ואם כך הוא דבר, יש להבין, מה תועלת יש בהודאתן של המוזמים, והלא קיימא לן דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד? ומאידך אם בכל אופן ישנה אפשרות לחזור ולהודות לדברי הכת המזמת שכן שונה הדין של העד החוזר בו מעצמו, שאז לא נתנה לו התורה אפשרות לבטל עדותו, אבל במצב שכבר הועד נגדו ע"י כת אחרת, ויתכן שעדותו בעצם כבר מבוטלת רק שאנחנו מעצמנו איננו יודעים למי משתי הכתות להאמין, במצב זה נתנה התורה אפשרות לעד לחזור בו מעדותו כי יתכן שהיא מבוטלת. וקשה, אם כך הוא הדבר מה הטעם לחלק בין הכחשה להזמה, והלא גם בהכחשה למעשה הוכחשה עדותו רק שבי"ד אינם יודעים למי להאמין ותועיל חזרתו, ובמשנתינו להדיא חילקו בין הכחשה להזמה ומבואר שאפילו יחזור בו להודות לדברי המכחישים לא תועיל חזרתו?

ונראה שיש לחלק בין חזרת הכת להודות לדברי המכחישים אותם ובין חזרת הכת להודות לדברי המזימים אותם, שכן הכחשה הוא כאמור ויכוח על תוכן העדות ממש וכלשון הרמב"ם: "זאת אומרת היה דבר זה, וזאת אומרת לא היה, או יבוא מכלל דבריה שלא היה..." (פי"ח מהל' עדות ה"ב). נמצא שעדים, שמודים לדברי המכחישים אותם, חוזרים בהם ממה שאמרו ממש, שכן מקודם העידו שהיתה הלוואה, ועכשיו נגד עדותן ממש מנסים לומר שלא היתה הלוואה, וע"ז גזרה התורה שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ואין ביכולתו להגיד הגדה חדשה סותרת את תוכן עדותו.

לעומת זאת בהזמה אין ויכוח בין העדים על תוכן העדות, ויתכן אכן שהמקרה קרה. כל מה שמנסים המזימים לטעון הוא, שאין תקפות הלכתית לעדות, כיון שהעדים לא ראו אותה, ולפ"ז אם המוזמים חוזרים בהם להודות לדברי המזימים אין דבריהם נגד תוכן עדותם הקודם, שכן הם אינם חוזרים בהם לטעון שלא היתה הלוואה, כפי שהעידו מקודם, רק הם טוענים טענה חדשה שאין תוקף לעדותם בדבר ההלוואה מכיוון שהם לא ראו אותה ונמצא שאינם אומרים בפועל הגדה חדשה נגד הגדתם הקודמת, ולכן כאן נתנה להם התורה אפשרות לחזור ולהודות לדברי המזימים. אמנם כ"ז שלא הוזמו אם יחזרו בהם ויטענו שאין לעדותם תוקף, לא יאמנו דבריהם האחרונים כמו שמבואר להדיא בגמ' כתובות י"ח ע"ב שאינם נאמנים לומר קטנים היינו, פסולי עדות היינו בזמן שכתב ידם יוצא ממקום אחר. שכן מכיון שלא רצתה תורה שעד יוכל לחזור בו מעדותו, חסמה בפניו גם את האפשרות לבטל את תקפותה של עדותו למרות שלא ביטל את תוכנה, אבל זאת כבר הרחבה של הדין הראשון, והרחבה זו לדעת רב האי לא נאמרה במצב שהוא חוזר להודות לדברי הכת המזמת.

ומעתה נתבארו דברי המשנה בצורה אחידה "אין העדים נעשים זוממים עד שיזימו את עצמן.." (רק כך נבטל את עדות הראשונים ע"י שהודו לאחרונים וע"כ שאלה המשנה) כיצד? (יתכן שיחזרו בהם להודות לדברי המזימים והלא קימ"ל שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד) מעידים אנו... (והתירוץ הוא שזה אכן תלוי, שבהכחשה לא יוכלו לחזור בהם וממילא לא יתקיים הכלל של עד שיזימו את עצמם ובהזמה יוכלו לחזור בהם).

נצטרך לפ"ז לחדש לדעת רב האי, שעדים שיבואו להעיד על שטר מקוים ממקום אחר שהעדים החתומים בו היו קטנים או קרובים ויחזרו עדי השטר עצמם להודות לדברי הפוסלים אותם שלא ידון את הדבר כתרי ותרי כמסקנת הגמ' בכתובות בדף כ' אלא השטר יפסל ונקרע אותו, שכן במצב זה חוזרים בהם העדים להודות לדברי פוסליהם לא בתוכן העדות אלא בתוקפה. ואכן לכאורה מצינו דעה כזאת בראשונים בסוגיא הנ"ל בכתובות.
גרסינן בכתובות (יט, ב): " ת"ר שנים החתומים על השטר ומתו, ובאו שנים מן השוק ואמרו ידענו שכתב ידם הוא אבל אנוסים היו, קטנים היו, פסולי עדות היו, הרי אלו נאמנים, ואם יש עדים שכתב ידם הוא זה או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבי"ד אין אלו נאמנים (ושאלה הגמרא על סיפא דברייתא) ומגבינן ביה כבשטרא מעליא ואמאי תרי ותרי נינהו? (ותרצה למסקנת הסוגיא) אלא אמר רב נחמן אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה... (והיינו שבניגוד לרישא שבה נאמנים הפוסלים וקורעים את השטר, בסיפא בי"ד לא קורעים ולא מגבים).

ושאלו שם בתוספות ד"ה "אלא אמר רב נחמן" וז"ל: "ואם תאמר ולרב נחמן אמאי לא מגבינן ביה בשטרא, הא סבר רב נחמן כרב הונא בשני כתי עדים המכחישות זא"ז דכל אחת באה בפ"ע ומעידה אע"ג דלפי עדות כל אחת חברתה פסולה לכל עדויות, הכא נמי כיון שאין מכחישין אותן לומר שלא לוה כלום אלא אומרים אינכם נאמנים בדבר זה דפסולין הייתם ליתכשרו ואמאי לא מגבינן ביה בשטר?... ורשב"א אומר דהכא לא מוקמינן להוא אחזקה (כמו במקרה של רב הונא שכל כת באה בפני עצמה ומעידה, בגלל שמוקמינן כל כת על חזקתה) כדאמר לעיל (בנסיון תירוץ קודם של רב ששת שם בסוגיא ואינו קשור לענינינו), משום דאילו הוו קמן דלמא הוו מודו" עכ"ל התוספות.

ולכאורה תמוהים דבריו של הרשב"א, שכן מה בכך שיחזרו עדי השטר להודות לדברי פוסלי השטר, והלא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד? ולפי שיטת רב האי דלעיל הדברים מוסברים, שכן תוכן דברי הפוסלים מתרכז בענייני תקפות העדות ולא בתוכנה, ובמצב זה לא נאמרה ההלכה שלא יוכלו לחזור ולהודות לדברי פוסליהם.
ולא שייך לבוא ולשאול, שאם כך נחדש במצב זה עונש הזמה, שכן מה שענשה התורה את העדים הזוממים הוא על עדות שקר שהעידו, שמי שלא ראה נחשב כמשקר כשמעיד עדות על חברו, אבל קרוב או פסול שראה, רק שעדותו לא תקפה, לא החמירה עליו התורה כ"כ, שאין זאת עדות שקר.

ושמא יש למצוא סמך לחילוק זה שבין שני מצבי החזרה מהעדות בדברי רב נחמן שאמר: "אמנה היו דברינו אין נאמנים; מודעא היו דברינו נאמנים" (ב"ב מח, ב; מט, א; וכן כתובות יט, ב). ודקדק הרשב"ם שם בד"ה "אין נאמנים", שודאי רב נחמן מיירי בכה"ג שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר, דאי לאו הכי הרי פשיטא שאינם נאמנים (וכן דקדקו דבר זה שם בתוד"ה "אמר רב נחמן"), ואעפ"כ לא מועיל להם הפה שאסר הוא הפה שהתיר לבטל את עדותם הקודמת, ונתן הרשב"ם לכך טעם שם בא"ד וז"ל: "דמאחר בשהודו שברשות נכתב, הרי חתימת השטר כאילו העידו בבי"ד כל מה שכתוב בשטר שהלוהו מלוה ללוה וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד..." והוא לכאורה דבר פלא, וכי חולק רב נחמן על המש' (כתובות יח, ב) שלמדה אותנו שנאמנים לומר אנוסים היינו, קטנים היינו, פס"ע היינו, בזמן שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר. ומבואר שם ממהלך הסוגיא שהפה שאסר "מתגבר" על הבעיה של כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד? אלא על כרחנו לחלק בין נסיון חזרה מתוכן העדות שלא יצלח, ואפילו באמצעות הפה שאסר, שאין עד נאמן לומר שהעיד רק שתוכן עדותו אינו נכון, אבל במצב שרק מבטל תקפות העדות (כגון שאומר קטנים היינו) נאמן ע"י הפה שאסר לומר שמה שאמר אתמול היה רק אמירה ולא הגדת עדות כשרה 3 .


^ 1 פירוש זה נמצא ברב האי גאון בחיבורו משפטי שבועות
^ 2 עיין אוצר מפרשי התלמוד על אתר.
^ 3 ועיין עוד שם התוד"ה "אמר רב נחמן" בהסבר שיטתו של רב נחמן, ובתוס' נמקביל בכתובות ובהפלאה שם על ענין זה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il