בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בשלח
לחץ להקדשת שיעור זה

מדוע נקרע הים?

גאולת "בעיתה" וגאולת "אחישנה", מבחן האמונה בקריעת ים סוף, מדוע נקרע הים? השירה - שירת הים, עזיבת ים סוף, מי מרה, המן ומלחמת עמלק.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

תשמ"ט-נ"א
13 דק' קריאה
גאולת "בעיתה" וגאולת "אחישנה"
"ולא נחם א-לוקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא" 1 . שאלו המפרשים 2 : אדרבה! דווקא משום שדרך ארץ פלשתים קרובה, היה צריך ללכת בדרך זו! חז"ל 3 השיבו, ש"לא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים", מחמת קרבתה של השבועה, שנשבע אברהם אבינו לאבימלך מלך פלשתים, שלא יגרשנו מארצו. עדיין יש זכויות לפלשתים, ועל-מנת לסלקם מן הארץ, יש צורך במיצוי זכויותיהם.

מדברים אלו, ניתן להסיק שכדי לזכות לגאולה שלמה, כדי לרשת את ארצנו בשלמותה, עלינו להמתין עד תום זכויותיהם של אויבינו. אולם דבר ה' ביד משה אל בני ישראל עם כניסתם לארץ, מלמדנו כי ישנה דרך נוספת לירושת הארץ. "לא בצדקתך... כי ברשעת הגוים" 4 . מכלל לאו למדנו הן, למדנו שיש שני דרכים לירושת הארץ: "ברשעת הגוים", מחמת שכלו זכויות הגויים, ממילא כלתה זכותם בארץ, דבר המאפשר את ירושת הארץ ביד ישראל, אולם ייתכן גם שנירש את הארץ מכוח "בצדקתך", מכוח זכויותיהם הרבות של ישראל, ייוצר הכרח א-לוקי להשיבם לארצם, ולמצוא דרך אחרת, שאינה הישיבה בארץ הקדש, כביטוי לזכויות הגויים היושבים בארץ. ועל כך אמרו חז"ל 5 "זכו - אחישנה, לא זכו בעיתה".

מבחן האמונה בקריעת ים סוף
מכות מצרים היו בבחינת שעורי אמונה אלוקיים, הניתנים מאת ריבונו של עולם לעם ישראל, לאומה המצרית, ודרכה, לאנושות כולה. קריעת ים סוף מהוה את השיעור המסכם, השיא של שיעורי האמונה האלוקיים שהחלו במכות מצרים.
לא חייב היה משה לבקש רשות מפרעה לצאת את מצרים. לו רצה בכך, יכול היה לברוח ממצרים גם במכת החושך, ובודאי שבמכת בכורות. אף על פי כן, מבקש משה רשות מפרעה, כדי להניח לפרעה מקום לטעות, ולחשוב שיש בידו כוח למנוע את יציאת בני ישראל ממצרים, וכל זאת, על-מנת להביאו אל שפת הים, ל"שיעור האחרון".

כאן, נדרש עם-ישראל לגלות את מידת האמונה בקב"ה שקנה בעת מכות מצרים. העם יוצא ממצרים, אנשים, נשים, וטף. והנה, פרעה וכל חילו מאחוריהם, רודפים על מנת להשיגם. על פניו, נראה המצב נואש, לעם העבדים, על נשיו וטפו, אין כל סיכוי בעימות מול אנשי צבא פרעה. דרך הנסיגה סגורה בעדם, "סגר עליהם המדבר" 6 . לפניהם ים, מאחריהם חיל פרעה, ובמצב זה, עומדים בני ישראל במבחן האמונה הגדול: האם יתייאשו, או שמא ינסו להבין? האם יאמרו לעצמם: 'הלא יכולים היינו לברוח, ולגנוב דעתו של פרעה, באופן שלא היה בכוחו להשיגנו, אם כך, מדוע בכל זאת שאלנו את רשותו של פרעה לצאת מארצו? ואז, יכירו שכל מהלך יציאת מצרים מכוון ביד ההשגחה, המסבבת את הבאת פרעה וכל חילו אל שפת ים סוף, כדי להראות בעולם את יד ה' הגדולה, המצילה את ישראל מיד צריהם, ונוקמת במבקשי רעתם.

חז"ל לימדו 7 שעל הים, נחלקו ישראל לארבע כתות. היו שביקשו להתאבד. לקפוץ אל הים, מתוך מחשבה, שעדיפה מיתה כזו ממיתה קשה יותר, מיד המצרים. כלפיהם אומר הקב"ה ביד משה: "התייצבו וראו את ישועת ה'" 8 . היו שביקשו להיכנע למצרים, לשוב על עקבותיהם, בתקווה שיחוסו עליהם המצרים, וייאותו לקבלם שוב כעבדים, מבלי להעניש אותם. כלפי כת זו, אומר הקב"ה: "כי אשר ראיתם את מצרים היום, לא תוסיפון לראותם" 9 . היו שביקשו לערוך מלחמה נגד המצרים. חשבה אותה כת: אף שאין סיכוי רב לנצח במלחמה נגד המצרים, אנו נעשה את ההשתדלות מצדנו, ואולי, בסיעתא דשמיא, נוכל למצרים. כלפי כת זו נאמר-"ה' ילחם לכם" 10 . והייתה כת, שהכירה בנחיתותו הצבאית של עם ישראל לעומת הצבא המצרי, והעדיפה להתפלל לישועת ה'. כלפי כת זו, אומר ה' - "ואתם תחרישון" 11 .

שתי הכתות הראשונות, נחלו למעשה כשלון במבחן האמונה, אלו כתות של יאוש, הנבהלות מן הקשיים, ומייד מתייאשות מן הגאולה. בשתי הכתות האחרונות, מוצאים אנו אמונה בדרגות שונות. הכת השלישית מאמינה בסיעתא דשמיא שתחול על ההשתדלות האנושית שתיעשה על ידם במלחמה, והרביעית, מבטאת מדרגה גבוהה יותר של אמונה, ובטחון בישועת ה'. כת זו, אינה מבקשת השתדלות אנושית, בטוחה היא כי בכוח התפילה להוציא את ישראל ממצר.

אולם, ההכרזה: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון", מגלה כי גם שתי הכתות האחרונות, אינן מגיעות לרמת האמונה הנדרשת מדור שחזה בכל האותות והמופתים אשר הראה ה' את פרעה ומצרים, עד לרגע שבו עמדו בני ישראל על ים סוף. במצב זה, נדרש בטחון מוחלט בישועת ה', בטחון המביא את נושאו להיות מצפה בלבד לישועה, העתידה ודאי לבוא, גם ללא כל השתדלות אנושית.

מדוע נקרע הים?
חז"ל 12 , מתלבטים בשאלה: מהי הזכות שעמדה לבני ישראל, שבזכותה נקרע הים?
"ר' בנאי אומר: בשביל אברהם אני קורע להם הים, שנאמר: 'ויבקע עצי עולה', ונאמר כאן: 'ויבקעו המים'".

אחרים סבורים שהים נקרע בזכות עצמות יוסף הצדיק 13 שבו כתוב: "וינס ויצא החוצה", ובזכותו זכו ישראל ל"הים ראה וינוס".
נדמה שמעבר לדמיון המילים של בקיעת העצים מול בקיעת הים, ומנוסת יוסף מול מנוסת הים, מבקשים חז"ל להעביר לנו מסר עמוק בדבר הזכות שעמדה לישראל, והביאה לקריעתו של ים סוף.

רבות יש לנו ללמוד מביקוע העצים של אברהם אבינו. יכול היה אברהם לומר לעצמו: ודאי אמצא עצים על ההר, מדוע אם כן למהר? ואם לא אמצא עצים, אהיה בגדר אנוס, ולא אעקוד את בני. יתירה מזו, הן אברהם לא ידע כמה זמן יהא עליו ללכת עם משא העצים עד אשר יגיע אל מקום העקידה, אם כך, מדוע עליו להכביד על עצמו כבר עתה בנשיאת משא העצים, ומדוע עליו להקשות על עצמו בנשיאת עצים מבוקעים, אשר נפחם רב יותר, והם קשים יותר לנשיאה?
ביקוע העצים על ידי אברהם, מבטא את שיא ההתגברות על הטבע האנושי הזועק נגד עקידת הבן 14 . אברהם אבינו מקדש עצמו, עד שמסוגל הוא לנצח את נטיותיו החומריות הטבעיות ביותר. ובכך, מגלה הוא את תכונתה של האומה הישראלית, שיש בכוח סגולתה וקדושתה לגבור על הנטיות החומריות הקיימות בעולם. כאשר קיימת רמה כזו של קדושה, אין חומר היכול לעמוד ולהתנגד בפניה מלהופיע, ובזכות "ויבקע עצי עולה" נבקע הים.

יוסף הצדיק, עומד יום יום בפני פיתויי אשת פוטיפר. מיום ליום, נעשית ההתמודדות קשה יותר, בייחוד, כאשר יוסף מרגיש כי סירוביו להיענות להפצרות אשת פוטיפר, עלולות לסכנו, כפי שאכן קורה לבסוף, יכול היה יוסף אולי להורות היתר לעצמו, בטענה שהסירוב עלול להביאו לידי סכנת נפשות! למרות הכל, עומד יוסף בפיתויים, ובהתגבר יצרו, נס הוא מפני אשת פוטיפר, ומביס בכך את נטיותיו החומריות, ומגלה בכך את תכונת הקדושה הישראלית, הגוברת בכוחה על הנטיות החומריות. זוהי הסגולה המזכה את עם ישראל ל"ראה הים וינוס" 15 .
סגולה זו, אינה נגלית לעין, כדי להכיר בה, יש צורך בעין אלוקית, בוחנת כליות ולב. גם מלאכי עליון אינם זוכים להכיר סגולה זו, ועל-כן קובלים הם בפני ריבונו של עולם, בראותם את גורל המצרים: הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה 16 , אם כך, במה שפר חלק אלו מאלו?! אולם הקב"ה קורע את הים, מעביר את ישראל בחרבה, ומטבע סוס ורוכבו בים, להורות לישראל ולעולם את סגולת ישראל, להניס חומר מפני רוח, וחול מפני קודש.

השירה
על שם שירת הים הנקראת בפרשת בשלח, נקראה בפי ישראל השבת שבה קוראים את פרשת בשלח, "שבת שירה". ראוי לעמוד על ערכם של השיר והזמר בעבודת ה'.
יש אנשים שאינם יודעים להעריך את ערך השיר והזמר כראוי. לדידם, חבל לבזבז את הזמן על כגון אלו. לדעתם, עדיף להקדיש את הזמן ללימוד, במקום לעסוק ברגשנות שטחית.

אולם, בהקדמת ספר 'פאת השולחן', מובא סיפור שיש בו כדי לסתור גישה מוטעית זו. מסופר שם, שכאשר עמד הגאון מוילנא לסיים את כתיבת פירושו לספר שיר השירים, שמח שמחה גדולה. הוא קרא למקורביו, וציום לסגור את חדרו, להגיף את כל החלונות, ולהדליק הרבה נרות. וכאשר תמה מלאכת כתיבת הפירוש, נשא עיניו למרום בדבקות עצומה, בברכה והודיה לשמו הגדול, יתברך שמו, שזיכה אותו להשיג את אור כל התורה בפנימיותה, ובחיצוניותה. בשעה זו העיד הגאון על עצמו שאת כל החכמות הנצרכות לידיעת תורתנו הקדושה, והכלולות בה, ידע עד תכליתם, והזכיר חכמת האלגברה, וההנדסה, והמוסיקה. משהגיע לחכמה זו, שיבחה הרבה, ואמר שרוב טעמי תורה, סודות שירי הלויים, וסודות תיקוני הזהר, אי אפשר לידע בלעדיה, ועל ידה יכולים בני אדם למות, בכלות נפשם מנעימותיה, ויכולים להחיות מתים בסודותיה, הגנוזים בתורה. והוסיף הגאון ואמר שכמה ניגונים וכמה מידות במוסיקה באו לעולמנו ממשה רבנו עליו השלום שהורידם מהר סיני, והשאר מורכבים מניגונים ומידות אלו.

ומספרים על רבי ישראל נג'ארה, שהיה מחבר כמה וכמה זמירות לשבת ולשאר מועדים. פעם אחת, ישב האר"י הקדוש בליל שבת בביתו, ובעודו אוכל מסעודת השבת, אמר שרואה הוא שבשעה זו יושב רבי ישראל נג'ארה בביתו ושר זמירות שבת, ומלאכי עליון יורדים משמים ומתקבצים אצלו, לשמוע את זמירותיו.
מקורות אלו, הם רק מקצת שבמקצת מן המקורות הרבים המעידים על חשיבותם הרבה של השיר והזמר בשבתות, מועדים, שמחות מצווה ושאר הזדמנויות, לצורך עבודת ה'.

עזיבת ים סוף
אחר שנקרע הים והמצרים טובעו בתוכו, בני ישראל צריכים להמשיך בדרכם. "וָיסָע משה את ישראל מים סוף" 17 . מלשון הפסוק משמע שבני ישראל לא עזבו את הים מרצונם החופשי, ולכן, היה משה צריך להסיעם בעל כרחם מן הים. מהו הדבר שעיכב את בני ישראל בים סוף?
יש הרואים בהתעכבות בני ישראל בים סוף, רמז לרצונם לשוב למצרים. העם, בהיותו עם עבדים, לא יכול היה לתאר לעצמו שיוכל להגיע לפסגות גבוהות יותר של אמונה בה' והצלחה גשמית מזו שהגיע אליה בים סוף.

"רבי יהודה אומר: אמרו ישראל באותה שעה, כלום הוציאנו הקב"ה ממצרים אלא בשביל חמישה דברים; אחת , לתת לנו ביזת מצרים, שנית , להרכיבנו על ענני כבוד, ג' , לקרוע לנו את הים, ד' , להיפרע לנו מן המצרים, ה' , לומר לפניו שירה. עכשיו כבר נתן לנו ביזת מצרים והרכיבנו על ענני כבוד, וקרע לנו את הים, ופרע מן המצרים, ואמרנו שירה לפניו, נחזור למצרים!" 18 .

יש המייחסים את ההתעכבות של ישראל בים סוף, לחמדת הממון של ישראל, שביקשו לנצל כמה שיותר את ביזת מצרים שנפלטה לחוף הים 19 . אולם, דווקא בהיותנו מודעים לעצמתה של ההתעלות הרוחנית לה זכו בני ישראל העדים לקריעתו של ים-סוף, הסבר זה תמוה. חמדת הממון, נראית כדבר ההפוך לגמרי מכל אותן המעלות הרוחניות, שאותן קנה העם במעמד קריעתו של ים סוף. כיצד נשפל העם וירד פלאים, ממדרגת השפחה הרואה מראות אשר יחזקאל הנביא לא זכה להן, אל שפל המדרגה של חמדת הממון, וביזת מתי מצרים?!

אמנם, קיימת גם השקפה שונה, עמוקה יותר, אופטימית ומחמיאה יותר לעם ישראל, אותה למדים אנו מדברי חז"ל בספר הזהר 20 . אחר שזכה העם להתעלות לפסגות רוחניות כל כך גבוהות, סבור היה שלא יכולות להיות פסגות גבוהות יותר. לפיכך, סירב העם להתנתק מן המקום בו זכה לראות עין בעין כמחזה נבואה בהיר וברור את הנהגת ה'. ביקש העם להישאר באותה פסגה רוחנית, ולא להינתק ממנה, בהיותו סבור כי כאן מצא את שיא ההתעלות הרוחנית שיוכל להשיג. לכן, הוצרך משה להסיע את העם בעל כורחו מים סוף, כדי להדריכו לקראת פסגות רוחניות גבוהות יותר המיועדות לו בהר חורב, מעמד מתן תורה.

נראה שהשקפות אלו אינן בהכרח סותרות זו את זו. בכל ציבור ישנם אנשים שונים, בעלי מדרגות רוחניות שונות. כציבור, התעכב עם ישראל בים סוף. אולם, הסיבה להתעכבות שונה אצל כל אחד ואחד. יש המתעכבים מחמת חמדת ביזת הים, יש המתעכבים מחמת ששאיפותיהם הלאומיות מוגבלות, ויש המתעכבים מחמת שאין הם רוצים לנתק עצמם מן המדרגה הרוחנית שזכו לה עם קריעתו של ים סוף.
ניתן גם להעמיק את ההסבר, ולומר שלמעשה, גם ברצון לקחת עוד ועוד מביזת הים, חבוי רצון פנימי עמוק, להיות דבקים בשיירי הנס, לקחת "מזכרות" מן המעמד הגדול של קריעת ים סוף, "מזכרות" שילוו את העם בלכתו בדרך הקשה במדבר, ויזכירו לו את המעמד שבו זכה לראות את הנהגת ה' בבהירות, ולהצביע כביכול ולומר: "זה א-לי ואנוהו". לפיכך, ההסברים השונים להתעכבות על הים, לא רק שאין הם סותרים זה את זה, אלא הם משלימים זה את זה.

מי מרה
"וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים" 21 . העם צועק אל משה, ודורש מים לשתות. בסופו של דבר, הקב"ה מושיע את העם, וממתיק את המים. זהו סיפור הדברים, כפי העולה מן המקרא כפשוטו. כלומר, בפנינו שוב, נפילה מרום הפסגה של מעמד קריעת ים סוף, אל תלונה על חיסרון גשמי, תלונה המבטאת חוסר אמונה בה'.

אולם, גם כאן, מביאים בפנינו חז"ל בספר הזהר 22 , פירוש מעמיק, השונה מן הנראה מתוך הפסוקים במבט השטחי. הצמא, אינו צמא גשמי רגיל, זהו צמא רוחני, צמא לקשר קבוע ורציף עם ריבונו של עולם. המים, אינם אלא רמז לתורה, שהרי נמשלה התורה למים 23 . המזור האלוקי לצמא זה הוא: "ויורהו ה' עץ", "עץ חיים היא למחזיקים בה" 24 , ומייד פוגשים אנו בתרופה לצמא בהמשך הפסוקים: "שם שם לו חק ומשפט" 25 .
את התורה ואת המציאות ניתן לפרש ברבדים שונים. ניתן לראות בצמא, צמא פשוט למים גשמיים. ניתן לראות באותם פרחחים העטים על שלל מצרים את הגורם המרכזי להתעכבות העם על הים. כך נראים פני הדברים מתוך מבט חיצוני, הקולט את מצב האומה בצורתה החיצונית, הנחותה. אולם ניתן גם לראות את ההתעלות הרוחנית הפנימית, הבלתי נראית לעין בשר, שקנתה האומה בקריעתו של ים סוף, ולראות בבודדים המבקשים להישאר על הים על מנת שלא לאבד את אותה מעלה רוחנית שקנו בקריעת הים, את הביטוי הנאמן ביותר למצבו הרוחני הפנימי של העם. כך, ניתן גם לראות בתוך הצמא הגשמי למים, צמא לקישור תמידי שאינו פוסק עם ריבונו של עולם.

ולכשנעמיק יותר, נבין כי למעשה שני דרכי ההשקפה והפירוש להתנהגותו של עם-ישראל, אחד הם. הצמא של העם למים מבטא בפנימיותו רצון לפגוש שוב בריבונו של עולם, אחר שחל נתק מסוים בין הקב"ה לעם, אחר קריעת ים סוף. העם מבקש שוב, להתקשר ולהידבק בריבונו של עולם. מטרה זו מושגת על ידי "ויורהו ה' עץ", אולם באמת, אין המתקת המים עיקר, אלא הפגישה עם ריבונו של עולם, וההידבקות בו. כך, ניתן גם לפרש את ביזת מצרים. ניתן אמנם לראות בתופעה זו ביטוי לתאוות בצע ממון, אולם ניתן לראות בתופעה זו את רצונו של העם להידבק בנס, לקחת מעין "מזכרות", ממעמד קריעת ים-סוף, שיזכירו וימשיכו רוממות רוחנית על העם בהיזכרו בכל עת במעמד הגדול בו זכה לחזות את ההנהגה האלוקית עין בעין, כמחזה יחזקאל בן בוזי, ואף יותר מכך.

מן
עם יציאת עם ישראל ממצרים, צווה להכין לו מצות לדרך, לחם עוני. לחם זה הוא לחם שנועד לאפשר לעם ישראל לנתק עצמו ממ"ט שערי טומאה, שהיה שרוי בהם במצרים. זהו לחם ללא תוספות זרות, נטול שאור, לחם בריא.

עם ישראל, בעת שיצא ממצרים, משול לחולה שבגופו בוצע זה עתה ניתוח להשתלת לב חדש. על מנת שייקלט הלב היטב ולא ידחה על ידי הגוף, יש צורך להזריק לחולה תרופות, שידכאו את הנוגדנים שבדמו. דיכוי הנוגדנים מחליש את יכולת הגוף להתמודד עם נגיפים העלולים לפגוע בו. לכן, דואגים הרופאים שהחולה יאכל מאכלים מיוחדים המחזקים את הגוף, דיאטטיים, ולעיתים קרובות, טפלים ואינם משביעים. עם ישראל נותק מן האומה המצרית, ממ"ט שערי טומאה, ומבקש הוא לטעת בקרבו לב חדש, לב טהור. על מנת שההשתלה תיקלט, יש צורך בלחם עוני, לחם בריא, טפל, לא משביע, אך יש בו את היסודות הנחוצים לגוף בלבד, ללא תוספות, העלולות להחליש את גוף האומה במלחמתה בהשפעות הזרות המאיימות לחדור אליה.

אולם, בשמירה מן ההשפעות הזרות המאיימות על בנינה הרוחני של האומה, אין די. יש צורך לבנות באומה טהרה, קדושה, ולקרבה אל מ"ט שערי טהרה לקראת מעמד מתן תורה. זהו תפקידו המרכזי של המן. אחר שזכה העם לרוות את צימאונו במים הניתנים לו ישירות מריבונו של עולם, זוכה הוא גם למזון אלוקי.

התורה מעידה, כי צבעו של המן היה לבן 26 , צבע שאינו שייך לצבעים, מעל הצבעים, וכולל את כולם, טעמו כולל כל הטעמים היה, איש כרצונו 27 . אמנם, זהו מזון חסר צורה, טעים, מזין, אך אינו נראה כממשות לעין בשר. לפיכך, אין בו כדי להשביע 28 . האכילה הגשמית קשורה במראה העין. אין אדם יכול לשבוע כל צרכו כאשר אין הוא רואה את המאכל שלפניו. לכן אין אוכלים בלילה, אלא ביום. אכילת המן היא אכילה שאינה גשמית, שיעודה הוא קיום החיים, ברמה העליונה ביותר. חז"ל מספרים על המן 29 , שנקרא "לחם אבירים", משום שהיה נבלע ברמ"ח איברי האדם 30 , ולא הייתה בו כל פסולת, כולו היה נשאר בגוף. המן הוא התגלמות השפע האלוקי בטהרתו. בכל מזון, יש פסולת, כאשר למעשה, החלק המזין והמשביע שבמזון אינו המזון כפי שהוא נגלה לעינינו, אלא השפע האלוקי המחיה המצוי בו. שפע זה, מכוסה בדרך כלל בלבוש גשמי שיש בו פסולת, ובמן, מופיע שפע זה בשיא טהרתו. אכילת המן אם כן, מהוה קישור ישיר של גופות עם ישראל, בשפע האלוקי המחיה את כל איבריהם, בטהרה. זאת ועוד, המן הוא אוכל שיש בו תוכן רוחני, המסוגל לשפוט בין איש לאיש. חז"ל לימדו 31 , שכאשר נתגלע סכסוך ממוני בין איש לרעהו, היה המן שופט על ידי שהזכאי בדין היה מוצא בחלקו במן, גם את חלק חברו שחייב לו. כלומר, המן מרומם את מצבו הרוחני של עם ישראל.

חז"ל לימדו 32 ש"לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן". ניתן היה להסביר מאמר זה בצורה שטחית, ולומר: התורה ניתנה ל"כוללניקים", דווקא לאלה המקבלים מזונם ברווח מן השמים, ולפיכך יש בידם אפשרות לקבל את התורה. אולם אילו היו צריכים לעבוד על מנת לקבל לחמם, לא היו יכולים לקבל תורה כראוי. אך הפירוש האמיתי במאמר זה הוא, שדווקא אוכלי המן, שזיככו גופם וטיהרו עצמם מכוח אכילת המן, יש בכוחם לעמוד מאוחר יותר במעמד מתן תורה, ולקבל את התורה.

בזהר 33 , מובא שקיים לחם עליון יותר מן המן. זהו הלחם שאוכלים תלמידי חכמים. ומדוע לחם זה כה עליון הוא? משום שתלמידי חכמים באוכלם לחם, הרי הם מכוונים שהאכילה תסייע להם בעבודתם הרוחנית, הם מברכים לפני ואחרי האכילה, ובכך נותנים לאכילה משמעות רוחנית. אצל תלמידי חכמים, הופכים הלחם והאכילה להיות חלק מעבודת ה', לפיכך רב ערכו של לחמם של תלמידי חכמים מערכו של המן.

את המן אכלו בני ישראל עד הכניסה לארץ 34 . משנכנסו לארץ, פסק המן, והחל העם לאכול שוב, לחם מן הארץ, ולא לחם מן השמים. מאחר ולמדנו שהיו במן סגולות רוחניות כל כך רבות, והיה בכוחו לטהר ולקדש את העם במדבר, היה מקום לחשוב שדווקא בארץ ישראל, המתאימה לקדושה ולטהרה יותר מן המדבר, ראוי יותר שתהיה האכילה אכילת לחם מן השמים, ולא לחם מן הארץ. אולם אין הדבר כך, עם הכניסה לארץ, פסק המן, מדוע?
בעל "חסד לאברהם" 35 מבאר עניין זה, ואומר שהלחם של ארץ ישראל הוא לחם מיוחד, רם בערכו מן המן, מאחר שיש בכוחו להביא לכל אותם מעלות רוחניות שהביא המן, ולחברם עם הארץ. זהו לחם מן הארץ, ומן השמיים כאחד, המחבר שמיים וארץ. זהו לחמה של ארץ ישראל, לו זוכים ישראל דווקא אחר הכניסה לארץ. וממוצא דבר, נוכל ללמוד על מעלתו הגבוהה של לחמם של תלמידי חכמים שבארץ ישראל, של המכירים בייעודו של הלחם, המקדשים ומטהרים את אכילתם, ונותנים לה משמעות רוחנית, ומקדשים את הארץ באכילתם.

מלחמת עמלק
עמלק בא להלחם בישראל, מייד אחרי שהעם שואל: "היש ה' בקרבנו עם אין?". תוכן שאלה זו, עמוק הוא מן הנראה בהבנה ראשונית, שטחית, של הכתוב. עם ישראל מבקש לברר האם הקשר שלו עם הקב"ה הוא קשר של תלות, שיש בה ריחוק, בבחינת מידת הדין והיראה, או שמא יש מקום לקשר בין ישראל לקב"ה בבחינת מידת הרחמים, קשר של אהבה, "היש ה' בקרבנו "?
אולם, כאשר מתעוררים ספקות בלב המאמין בענייני האמונה, מייד מגיע עמלק ונלחם בו. דומה הדבר לפצע פתוח בגוף האדם, שכל עוד אין פתח כניסה אל תוך גוף, כל עוד הכל סגור, אין יכולת לנגיף להיכנס, ולפגוע בגוף. אולם כאשר קיים פתח ולא הכל סגור, יש כוח לנגיף להיכנס, ולפגוע. הספק בענייני האמונה כמוהו כפתח בעולמו הרוחני של המאמין, "חור" בהשקפה, וכש"חור" כזה קיים, קיימת סכנה גדולה לפגיעתו של עמלק.


^ 1 שמות יג, יז.
^ 2 ראה; רש"י, רמב"ן ואבן עזרא שם.
^ 3 במדבר רבה יד, א.
^ 4 דברים ט, ה.
^ 5 סנהדרין, צח ע"א.
^ 6 שמות יד, ג.
^ 7 ירושלמי, תענית פרק ב, הלכה ה, וראה קרבן העדה שם.
^ 8 שמות יג, יג-טו.
^ 9 שם.
^ 10 שם, שם, יד.
^ 11 שם.
^ 12 מכילתא 'בשלח'.
^ 13 דעת שמעון איש קטרון. ויעוין עוד שם במכילתא בסברות נוספות לסיבת הבקעות הים, ובבאור המהר"ל למכילתא זו, בספרו 'גבורות ה'', פרק מ.
^ 14 ויעוין עוד בבאור פרשת העקידה שבסידור 'עולת ראיה', עמ' פז.
^ 15 שתי הדעות הנזכרות, מלמדות על הסגולה הישראלית לגבור על החומר הן בבחינת קום ועשה("ויבקע עצי עולה"), והן בבחינת 'שב ואל תעשה'("וינס ויצא החוצה")
^ 16 ע"פ מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, פרשה ו.
^ 17 שמות טו, כב.
^ 18 שמות רבה, כד, ב.
^ 19 תנחומא (בובר), בשלח, טז.
^ 20 זהר, בשלח, דף ס ע"א.
^ 21 שמות שם.
^ 22 זהר, שם.
^ 23 בבא קמא, פב ע"א
^ 24 משלי ג, יח.
^ 25 שמות טו, כה.
^ 26 שמות טז, לא.
^ 27 שמות רבה כה, ג.
^ 28 ראה: ר' צדוק הכהן מלובלין, עמלה של תורה, אות ג.
^ 29 יומא עה ע"ב.
^ 30 "אבירים" בגימטריא - רמ"ח.
^ 31 יומא שם, ע"א.
^ 32 תנחומא בשלח, כ,כ.
^ 33 זהר שם, דף סא ע"ב.
^ 34 ע"פ שמות טז, לה.
^ 35 חסד לאברהם, מעין שלישי, עין הארץ, נהר כא.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il