בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • הלכות יסודי התורה
לחץ להקדשת שיעור זה
כ' שבט התשע"ה

הלכות דעות פרק ו' הלכות ז-ט

undefined

בשביל הנשמה

כ' שבט התשע"ה
5 דק' קריאה
תוכחה על חטא
ז1 הָרוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁחָטָא אוֹ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה – מִצְוָה לְהַחֲזִירוֹ לְמוּטָב וּלְהוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא חוֹטֵא עַל עַצְמוֹ * בְּמַעֲשָׂיו הָרָעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט,יז).
ז2 הַמּוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ, בֵּין בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינוֹ * בֵּין בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הַמָּקוֹם * – צָרִיךְ לְהוֹכִיחוֹ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ. וִידַבֵּר לוֹ בְּנַחַת וּבְלָשׁוֹן רַכָּה, וְיוֹדִיעוֹ שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר לוֹ אֶלָּא לְטוֹבָתוֹ וְלַהֲבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא: אִם קִבֵּל מִמֶּנּוּ – מוּטָב; וְאִם לָאו – יוֹכִיחַ פַּעַם שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. וְכֵן תָּמִיד חַיָּב לְהוֹכִיחַ, עַד שֶׁיַּכֵּהוּ הַחוֹטֵא וְיֹאמַר לוֹ 'אֵינִי שׁוֹמֵעַ'. וְכָל שֶׁאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לְמַחוֹת, * וְאֵינוֹ מְמַחֶה – הוּא נִתְפָּשׂ בַּעֲווֹן אֵלּוּ כֻּלָּם, * שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְמַחוֹת בָּהֶם.
ח1 הַמּוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ תְּחִלָּה * – לֹא יְדַבֵּר לוֹ קָשׁוֹת עַד שֶׁיַּכְלִימֶנּוּ, * שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (שם); כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: יָכוֹל אַתְּ מוֹכִיחוֹ וּפָנָיו מִשְׁתַּנּוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". מִכָּאן שֶׁאָסוּר לְאָדָם לְהַכְלִים אֶת יִשְׂרָאֵל, וְכָל שֶׁכֵּן בָּרַבִּים.
ח2 אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּכְלִים אֶת חֲבֵרוֹ אֵינוֹ לוֹקֶה – עָווֹן גָּדוֹל הוּא. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: הַמַּלְבִּין * פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים – אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. * לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר בְּדָבָר זֶה, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים, בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל, וְלֹא יִקְרָא לוֹ בְּשֵׁם שֶׁהוּא בּוֹשׁ מִמֶּנּוּ, * וְלֹא יְסַפֵּר לְפָנָיו דָּבָר שֶׁהוּא בּוֹשׁ מִמֶּנּוּ.
ח3 בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. אֲבָל בְּדִבְרֵי שָׁמַיִם – אִם לֹא חָזַר בּוֹ בַּסֵּתֶר, מַכְלִימִין אוֹתוֹ בָּרַבִּים, וּמְפַרְסְמִין חֶטְאוֹ, וּמְחָרְפִין * אוֹתוֹ בְּפָנָיו וּמְבַזִּין וּמְקַלְּלִין, עַד שֶׁיַּחֲזֹר לְמוּטָב, כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ כָּל הַנְּבִיאִים לְיִשְׂרָאֵל. *
ט מִי שֶׁחָטָא עָלָיו חֲבֵרוֹ, וְלֹא רָצָה לְהוֹכִיחוֹ וְלֹא לְדַבֵּר לוֹ כְּלוּם, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה הַחוֹטֵא הֶדְיוֹט * בְּיוֹתֵר אוֹ שֶׁהָיְתָה דַּעְתּוֹ מְשֻׁבֶּשֶׁת, * וּמָחַל לוֹ בְּלִבּוֹ, וְלֹא שְׂטָמוֹ, וְלֹא הוֹכִיחוֹ – הֲרֵי זוֹ מִדַּת חֲסִידוּת; * לֹא הִקְפִּידָה תּוֹרָה אֶלָּא עַל הַמַּשְׂטֵמָה. *
___________________________________

שֶׁהוּא חוֹטֵא עַל עַצְמוֹ – להסביר לו שהוא פוגע בעצמו על ידי מעשיו הרעים (ראה תשובה ה,ב3). בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינוֹ – כשפגע בו חברו אישית, כגון שדיבר עליו לשון הרע. שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הַמָּקוֹם – 'המקום' הוא כינוי לקב"ה, שהוא מקיים את העולם (רס"ג, ספר יצירה ב,ג). וראה מו"נ (ג,לה) שכך כונו המצוות או האזהרות שהן לאדם עצמו להביאו לשלמות, משום שאינן ישירות בין אדם לחברו. שֶׁאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לְמַחוֹת – שאפשר שתתקבל תוכחתו. ואם עבר אדם בשוגג, וידוע שאם יוכיחו אותו לא יישמע לתוכחה ועלול לעשות את העברה במזיד, ואם אי אפשר לכפות עליו להימנע ממנה, אין מוכיחים אותו, "והנח להן שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין" (שביתת עשור א,ז). הוּא נִתְפָּשׂ בַּעֲווֹן אֵלּוּ כֻּלָּם – יקבל את עונשם, מפני "שכל ישראל ערבין זה בזה" (שבועות יא,טז). וראה תשובתו המאלפת של רבנו במי שמוכרח ליטול על עצמו אחריות ציבורית: "ואחר שהוברר לנו המעשה אשר עושים, וידענו שיעור זה החטא, היינו חייבים להזהירם ולהודיעם מה שידענו, ולהתמיד לדבר אליהם... וידענו שאם נתרשל מלהזהירם או נתעצל מלהורותם או נתרפה מלחייבם לתקן מעשיהם ולגדור זה הפרץ, נפקיר גם אנו את עצמנו לאבדן עצום... ואז נהיה אנחנו כולנו נתפסים בעוונותיהם, ודמם יידרש מידנו, כמו שאמר יתעלה: 'והצופה כי יראה את החרב באה ולא תקע בשופר והעם לא נזהר ותבוא חרב ותקח מהם נפש, הוא בעוונו נלקח ודמו מיד הצופה אדרֹש' (יחזקאל לג,ו)" (שו"ת רמב). תְּחִלָּה – בפעם הראשונה. לֹא יְדַבֵּר לוֹ קָשׁוֹת עַד שֶׁיַּכְלִימֶנּוּ – לא יאמר לו דברים קשים ויבייש אותו. הַמַּלְבִּין – המבייש. ונקרא כן, מפני שגורם לשינוי צבע פניו של המבויש (פה"מ אבות ג,יא). אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא – ראה לעיל ביאור ג. בְּשֵׁם שֶׁהוּא בּוֹשׁ מִמֶּנּוּ – אף אם התרגל שבני אדם מכנים אותו בשם זה (להקורא לחברו בכינויו ראה תשובה שם). וְלֹא יְסַפֵּר לְפָנָיו דָּבָר שֶׁהוּא בּוֹשׁ מִמֶּנּוּ – ועובר בזה גם על איסור "ולא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה,יז). "כיצד? היה בעל תשובה, לא יאמר לו 'זכור מעשיך הראשונים'. ואם היה בן גרים, לא יאמר לו 'זכור מעשה אבותיך'" (מכירה יד,יג וביאורנו שם; וראה גם תשובה ז,ח). מְחָרְפִין – מקללים ומביישים. כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ כָּל הַנְּבִיאִים לְיִשְׂרָאֵל – ולזה נועדו גם הסיפורים שבתורה, כגון באנשי סדום ועמורה, "כדי שילכו בני אדם בדרכם של אלו, ויתרחקו מדרכם של אלה" (פה"מ אבות, הקדמה ה; מו"נ ג,נ). הֶדְיוֹט – אדם פשוט, שחטאו אינו כה פוגע. דַּעְתּוֹ מְשֻׁבֶּשֶׁת – אינו שפוי. מִדַּת חֲסִידוּת – התנהגות שיש בה רדיפה אחר הצדק והחסד יותר מהמחויב (לעיל א,ה; פה"מ אבות א,ה). מַשְׂטֵמָה – שנאה בלב.


ביאורים
אכפתיות אמיתית מוכרחת להתבטא גם בדאגה לחייו הרוחניים של הזולת. על כן נצטווינו בתורה: 'הוכח תוכיח את עמיתך'. ואפילו אחרי ניסיונות כושלים רבים, אם האכפתיות אמיתית – לעולם לא אשלים עם אובדן חייו, ואמשיך לנסות כל עוד יש סיכוי לתועלת וכל עוד יש לי יכולת.
אמנם, במצוה זו קיימת סכנה, בהיותה מצוה בעלת אופי מתנגד ותוקף. הצדדים השפלים שבאדם, אותם הוא בדרך כלל מדכא ומנצח, יכולים למצוא דווקא במצוה זו הזדמנות לפורקן באצטלה של 'לשם שמיים'. סכנות רבות כרוכות בתוכחה: ניצול המעמד להתגאות על חברו, שפיטה לכף חובה, נתינת ביטוי לכעס, פגיעה בזולתו ללא צורך וכו'. רבים המכשולים העלולים לגרום לתוכחה לשאת אופי פוגעני, ואז כמובן היא לא תועיל ולא תתקבל אצל חברו. על כן, השאלה הגורלית ביותר בנוגע למצוה זו היא עד כמה האהבה, ורק היא, מניעה את כל עשייתו. התוכחה חייבת להיעשות כשהאדם מלא בתחושות אהבה ורחמנות על חברו, וכולו מודאג מעתידו. זאת הסיבה שכתבה התורה לצד מצוות תוכחה את האיסור: "לא תישא עליו חטא", ללמדנו כי אופן קיום התוכחה הוא מתוך רגישות גדולה וזהירות מכל חטא כלפיו.
מעל הכל יש להיזהר שלא לגרום בושה בתוכחה. שהרי הלבנת פנים, אף על פי שאין עליה עונש בבית דין, אין זה בגלל היותה קלה, אלא להפך. זהו בגלל שפגיעתה בעומק האישיות, מה שגורם שמחד אין דנים עליה בבית דין, אך מאידך הוא הוא שגורם לפגיעתה להיות הרבה יותר קשה.
ויש מקרים שבהם למרות האהבה הגדולה נהיה חייבים לפרסם את התנהגותו הרעה ולביישו ברבים. הדברים אמורים כשיש בכך צורך לחברה כולה, ומן ההכרח לרסן התנהגויות קיצוניות שעלולות להפוך לתופעה. בכל דור יש לשים לב לדברים שבהם נצרכת ותועיל לוחמה כזו.
הרמב"ם מגביל עניין זה רק למצוות שבין אדם למקום. בספר 'אבן האזל' הסביר הרב איסר זלמן מלצר שבמצוות שבין אדם לחברו אי אפשר לנקוט בדרך זו, מכיוון שתקריות אלו צריכות להגיע לבית הדין ורק שם יתבררו, שמעצם אופיים אלו תקריות בעלות שני פנים.
מידת חסידות שאדם ימחל למי שחטא לו בחטאים שנוגעים רק לו, ואז גם אינו צריך להוכיחו. אמנם, בשביל זה צריך שימחל לו בלב שלם, ולא ישמור טינה בלבו. אחרת שכרו יצא בהפסדו, ששנאה זו חמורה היא ועלולה לגרום לנזק לבסוף.

הרחבות
להוכיח מתוך אהבה
מִצְוָה לְהַחֲזִירוֹ לְמוּטָב. מצוות תוכחה מלמדת שקיום תורה ומצוות של כל אחד ואחד מישראל אינו דבר אישי בלבד, אלא כל אחד צריך להרגיש שייכות לעבודת ה' של הזולת, כפי שכותב הרמב"ם: "ואין ראוי לנו שיאמר אחד ממנו אני לא אחטא, ואם יחטא זולתי – מה לי, דינו עם אלוהיו. זה הפך התורה" [ספר המצוות, עשה רה]. התוכחה צריכה לבוא מתוך אהבה אמתית ורצון להיטיב עם חברו, ולא מתוך ביקורת חיצונית. כפי שכתוב בספר חרדים: "צריך להוכיחו בינו לבין עצמו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו" [מצוות עשה ד], וכן נמסר בשם הבעל שם טוב: "תלמידי חכמים ראשים (מנהיגים) מוכיחים את העם בשער בת רבים, צריך ליזהר בתוכחת מוסר שיאהב אותם, ומצד אהבה מוכיחם, כמו אב האוהב את בנו שחרו (מלמדו) מוסר, וכמו שכתוב "כי את אשר יאהב ה' יוכיח" [משלי ג, יב]" [בעל שם טוב על התורה, פרשת קדושים]. השפת אמת מוסיף שלפני שאדם מוכיח את חברו, עליו להתעורר בתשובה על אותו החטא, ובכך לכלול את עצמו עמו ולא לבודד אותו בחטאו. על ידי שהמוכיח כולל עצמו עם החוטא – "ממילא ירגיש גם חברו ויתעורר בתשובה" [פרשת קדושים, תרמ"ג].

טקסט, כותרות משנה וביאורי מילים: באדיבות מהדורת 'מקבילי' של "מפעל משנה תורה" שנכתבה על ידי תלמידי חכמים, מכונים וישיבות [הוספות בהוצאתנו סומנו בסוגריים מרובעים] www.mishnetorah.com / 077-4167003
ייחודו של הביאור הוא בנאמנות למקור של הרמב"ם עצמו ברחבי ספריו (רמב"ם על פי הרמב"ם(. מתוך כך ניתן לעמוד על שיטתו של הרמב"ם, המעוררת את ההשראה למימושה של התורה השלמה כפי שחזה והתכוון רבנו הרמב"ם.
כותבי מפעל משנה תורה: הרבנים יוחאי מקבילי, יחיאל קארה, הלל גרשוני, דביר טל, עמנואל מזרחי, שמואל אריאל, מכון משפטי ארץ.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il