בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • הלכות יסודי התורה
לחץ להקדשת שיעור זה
י"ד שבט התשע"ה

הלכות דעות פרק ה' הלכות ד'-ו'

undefined

בשביל הנשמה

י"ד שבט התשע"ה
5 דק' קריאה
בעילתו
ד1 אַף עַל פִּי שֶׁאִשְׁתּוֹ שֶׁלָּאָדָם מֻתֶּרֶת לוֹ תָּמִיד, רָאוּי לוֹ לְתַלְמִיד חֲכָמִים שֶׁיַּנְהִיג עַצְמוֹ בִּקְדֻשָּׁה, וְלֹא יְהֵא מָצוּי אֵצֶל אִשְׁתּוֹ כַּתַּרְנְגוֹל, * אֶלָּא מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת, * אִם יֵשׁ בּוֹ כֹּחַ. וּכְשֶׁהוּא מְסַפֵּר * עִמָּהּ – לֹא יְסַפֵּר לֹא בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה, כְּשֶׁהוּא שָׂבֵעַ וּבִטְנוֹ מְלֵאָה, וְלֹא בְּסוֹף הַלַּיְלָה, כְּשֶׁהוּא רָעֵב, אֶלָּא בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה, כְּשֶׁיִּתְאַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו. *
ד2 וְלֹא יָקֵל רֹאשׁוֹ בְּיוֹתֵר, * וְלֹא יְנַבֵּל פִּיו בְּדִבְרֵי הֲבַאי, * וַאֲפִלּוּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ; הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בַּקַּבָּלָה: "וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ" (עמוס ד,יג) – אָמְרוּ חֲכָמִים: אֲפִלּוּ שִׂיחָה קַלָּה שֶׁבֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, עָתִיד לִתֵּן עָלֶיהָ אֶת הַדִּין.
ד3 וְלֹא יִהְיוּ שְׁנֵיהֶם לֹא שִׁכּוֹרִים וְלֹא עַצְלָנִים וְלֹא עַצְבָּנִים, וְלֹא אֶחָד מֵהֶן. וְלֹא תִּהְיֶה יְשֵׁנָה, וְלֹא יֶאֱנֹס אוֹתָהּ וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה, אֶלָּא בִּרְצוֹן שְׁנֵיהֶם וּבְשִׂמְחָתָם, יְסַפֵּר מְעַט וְיִשְׂחַק עִמָּהּ מְעַט, כְּדֵי שֶׁתִּתְיַשֵּׁב נַפְשׁוֹ*, * וְיִבְעֹל בְּבוּשָׁה וְלֹא בְּעַזּוּת, וְיִפְרֹשׁ מִיָּד.
ה כָּל הַנּוֹהֵג מִנְהָג זֶה – לֹא דַּי שֶׁקִּדֵּשׁ נַפְשׁוֹ, וְטִהֵר עַצְמוֹ, וְתִקֵּן דֵּעוֹתָיו, אֶלָּא שֶׁאִם הָיוּ לוֹ בָּנִים, הוֹוִין * בָּנִים נָאִים וּבַיְשָׁנִים, רְאוּיִין לַחָכְמָה וְלַחֲסִידוּת. וְכָל הַנּוֹהֵג בְּמִנְהֲגוֹת שְׁאָר הָעָם הַהוֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ – הוֹוִין לוֹ בָּנִים כְּמוֹ אוֹתָם הָעָם. *

עשיית צרכיו
ו צְנִיעוּת גְּדוֹלָה נוֹהֲגִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּעַצְמָן: * לֹא יִתְבַּזּוּ, וְלֹא יְגַלּוּ רֹאשָׁן * וְלֹא גּוּפָן. וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁיִּכָּנֵס לְבֵית הַכִּסֵּא, יְהֵא צָנוּעַ, וְלֹא יְגַלֶּה בְּגָדָיו עַד שֶׁיֵּשֵׁב, וְלֹא יְקַנֵּחַ בְּיָמִין, * וְיִתְרַחֵק מִכָּל אָדָם, וְיִכָּנֵס חֶדֶר בְּחֶדֶר * לִפְנִים מִן הַמְּעָרָה, וְנִפְנֶה שָׁם. וְאִם נִפְנֶה אֲחוֹרֵי גָּדֵר – יִתְרַחֵק כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁמַע חֲבֵרוֹ קוֹלוֹ אִם נִתְעַטֵּשׁ. * וְאִם נִפְנֶה בְּבִקְעָה * – יַרְחִיק כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאֶה חֲבֵרוֹ פֵּרוּעוֹ. * וְלֹא יְדַבֵּר כְּשֶׁהוּא נִפְנֶה, אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ גָּדוֹל. וּכְדֶרֶךְ שֶׁנּוֹהֵג צְנִיעוּת בְּבֵית הַכִּסֵּא בַּיּוֹם, כָּךְ נוֹהֵג בַּלַּיְלָה. וּלְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם עַצְמוֹ לְהִפָּנוֹת שַׁחֲרִית וְעַרְבִית בִּלְבַד, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק. *
___________________________________

כַּתַּרְנְגוֹל – הבועל כמה פעמים בכל יום. מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת – ויש בזה משום קיום מצוַת עונה (חובת הבעל לשמש עם אשתו) ומשום מצוַת עונג שבת, ש"נוסף לכך שהשבת עצמו חובה להתענג בו בכל אופן מאופני העונג לכל אדם" (פה"מ נדרים ח,ד; אישות יד,א3; שבת ל,יד). מְסַפֵּר – בועל. ונקרא 'מספר' על שם שהוא משוחח עם אשתו מעט לפני התשמיש. אֶלָּא בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה כְּשֶׁיִּתְאַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו – ובזמן זה יש גם משום קדושה, מפני שבזמן זה הכל ישנים, ואינם שומעים אחרים, ואחרים אינם שומעים אותם (איסורי ביאה כא,י). וְלֹא יָקֵל רֹאשׁוֹ בְּיוֹתֵר – אבל מעט שחוק מותר ורצוי לפי הצורך (י', כבהלכה הבאה). דִּבְרֵי הֲבַאי – דברי הבל ושטות, גוזמה (פה"מ נדרים ג,א), ניבול פה הבא משלהוב יצרים מופרז ומכוער. שֶׁתִּתְיַשֵּׁב נַפְשׁוֹ – יירגע מן הלהט ויעשה את מעשיו לשם פרייה ורבייה או קיום מצוַת עונה או לשם רפואה (ק'). בכי"א: שֶׁתִּתְיַשֵּׁב נַפְשָׁן. הוֹוִין – יהיו. בָּנִים כְּמוֹ אוֹתָם הָעָם – "מהן עזי פנים [חצופים] ומהן מורדין ופושעים" (איסורי ביאה כא,יב). בְּעַצְמָן – לא רק בפני אנשים אלא גם בינם לבין עצמם, מפני שהם מודעים תמיד לקשר עם הקב"ה (מו"נ ג,נב, עי"ש). וְלֹא יְגַלּוּ רֹאשָׁן – אלא ילכו בכיסוי ראש (כיפה גדולה או כובע), כמו שנוהגים כיום יראי ה'. וְלֹא יְקַנֵּחַ בְּיָמִין – מפני הניקיון, שהרי האדם אוכל בה (בבלי ברכות סב,א, ושם עוד טעמים). חֶדֶר בְּחֶדֶר – לחדר הפנימי. נִתְעַטֵּשׁ – הפיח רוח מלמטה. בִּקְעָה – שדה במישור פתוח. פֵּרוּעוֹ – גילוי גופו לעשיית צרכיו. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק – כדי שלא יצטרך להתרחק מבני אדם בגלל ריחות לא נעימים (ק' ע"פ מאכלות אסורות יז,לא), ולא ישקץ את נפשו אם יתאפק (רבנו שם).


ביאורים
לא כל דבר מותר הוא טוב. אשת יפת תואר – למרות שהיא מותרת, הציפייה מהאדם היא שלא יקחנה, ומי שלוקח אותה אפילו נענש [סנהדרין קז]. הרמב"ן עמד על העיקרון בכללותו: "והתירה (התורה) הַבִּיאָה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם-כן ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר... והנה יהיה נבל ברשות התורה" [ויקרא יט ב]. אף על פי שהתנהגויות אלו מותרות, ברור לכול שאינן לגיטימיות. נמצאנו למדים כי גם כאשר התורה התירה דברים, היא דורשת מהאדם להשתמש בהם לטובה בלבד.
המקום הראשון בו דברים אלו באים לידי ביטוי הוא ביחסי האישות. ההנאה הטבעית מיחסי האישות נבראה על ידי הקב"ה והיא נועדה לטובה, לחזק את הקשר הנפשי ואת האהבה הטהורה בין איש לאשתו. אולם, במצבים מקולקלים הנאה זו מחליפה את האהבה, ובמקום לשרת את מטרתה היא משתלטת עליה. כך אשתו של האדם הופכת להיות לו אמצעי להנאותיו האגואיסטיות, או שהנאת האישות יוצאת משליטתו עד למצב של בגידה, ובשביל הנאה רגעית הוא הורס אהבה יקרה ועמוקה, עליה עמל רבות, ומאבד את כל משפחתו.
לכן החכם נוהג בזהירות אדירה עם יחסי האישות. הוא מגביל אותם, וגם כאשר הוא מגיע אליהם הוא מקדיש מאמץ וריכוז כדי שלעולם מרכז הכובד יישאר באהבה הנפשית ובקשר המשותף, והנאתו האישית תהיה רק אמצעי שולי לאחת מפסגות האהבה. לכן הרקע ליחסי האישות יהיה מצב נפשי התואם לאהבה הדדית, ולא אווירה של כעס, עייפות וכד', בה אדם יכול לחשוב רק על הנאתו. כבודה של אשתו והערכתו הגדולה כלפיה יתפסו מקום מרכזי. וכמו כן לא ינבל פיו בענייני אישות, אלא 'יספר מעט עמה' מענייני אהבתו אותה וכד'. התנהגויות אלו משפיעות במידה עצומה על כל קדושת האדם, וכן על מעלות הילדים שיזכה להוליד.
התנהגות החכם מתאפיינת גם בצניעותו האישית. יתלבש בצורה מכובדת, ולא בבגדים קצרים שאינם מתאימים להופעה של בעל חכמה. וכן ינהג בנימוס בעת עשיית צרכיו, ויגלה רגישות אפילו כלפי קולות שהרגש הטבעי חש כלפיהם מבוכה. כמו כן, כיוון שצניעותו היא מידה פנימית ולא רק התנהגות חיצונית המיועדת לאחרים, הוא יתנהג בצניעות גם בחשכה ושלא בקרבת אנשים אחרים.

הרחבות
לימוד הנהגות פשוטות מתלמידי חכמים
צְנִיעוּת גְּדוֹלָה נוֹהֲגִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּעַצְמָן. ישנה נטייה לפגוש תלמידי חכמים דווקא בזמנים מיוחדים, כמו בשעת תפילה או לימוד, או בזמנים מיוחדים של התעלות. הרב קוק מלמד שישנה
חשיבות מיוחדת, ובמיוחד אצל ילדים קטנים, לפגוש באופן ההתנהלות של תלמידי חכמים במעשים פשוטים של יום יום, שנעשים כפי מעלתם ביושר, בעדינות ובשיקול דעת. ההנהגות היומיומיות של תלמידי חכמים קשורות למהלכי החיים שלנו יותר מזמני ההתעלות החריגים, ומתוך כך השפעתן עלינו רבה, והן מהוות את המצע הנכון לגדילה והתעלות למדרגות עליונות: "להורותם (את הילדים) הליכות תלמידי חכמים בפועל בענייניהם השפלים, בדרכי החיים וצרכיהם הגשמיים איך הם מתוארים (שקולים ומדודים) במדה ובמשקל, ועת וזמן לכל חפץ. ולא תדחקום להיות אצל תלמידי חכמים בעת התעלותם בעסקיהם הנעלים לפי ערכם במושכלות הגבוהות, ולפעמים גם כן בהתעלות גדולה אל הטוב ואור ה' יתעלה, כי מזה לא יוכלו עדנה לקנות דרך טובה הראויה להם במדה ממוצעת שלא יכחישום דרכי החיים. על כן הושיבו אותם בנערותם ללמד עניינים הטפלים שעומדים בתחתית המדרגה אצל תלמידי חכמים, אבל המה נותנים אומץ לדרכי הטוב והתושיה הגבוהים" [עין איה, ברכות ד, לב].

טקסט, כותרות משנה וביאורי מילים: באדיבות מהדורת 'מקבילי' של "מפעל משנה תורה" שנכתבה על ידי תלמידי חכמים, מכונים וישיבות [הוספות בהוצאתנו סומנו בסוגריים מרובעים] www.mishnetorah.com / 077-4167003
ייחודו של הביאור הוא בנאמנות למקור של הרמב"ם עצמו ברחבי ספריו (רמב"ם על פי הרמב"ם(. מתוך כך ניתן לעמוד על שיטתו של הרמב"ם, המעוררת את ההשראה למימושה של התורה השלמה כפי שחזה והתכוון רבנו הרמב"ם.
כותבי מפעל משנה תורה: הרבנים יוחאי מקבילי, יחיאל קארה, הלל גרשוני, דביר טל, עמנואל מזרחי, שמואל אריאל, מכון משפטי ארץ.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il