בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • הלכות יסודי התורה
לחץ להקדשת שיעור זה
ט' שבט התשע"ה

הלכות דעות פרק ב' הלכה ג'

undefined

בשביל הנשמה

ט' שבט התשע"ה
5 דק' קריאה
גאווה וכעס
ג1 וְיֵשׁ דֵּעוֹת שֶׁאָסוּר לוֹ לָאָדָם לִנְהֹג בָּהֶן בַּבֵּינוֹנִית, אֶלָּא יִתְרַחֵק עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר. וְהוּא גֹּבַהּ הַלֵּב, * שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה שֶׁיִּהְיֶה אָדָם עָנָו בִּלְבַד, אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה שְׁפַל רוּחַ, וְתִהְיֶה רוּחוֹ נְמוּכָה לִמְאֹד, וּלְפִיכָךְ נֶאֱמַר בְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ "עָנָו מְאֹד" (במדבר יב,ג), וְלֹא נֶאֱמַר 'עָנָו' בִּלְבַד; וּלְפִיכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים: מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, * וְעוֹד אָמְרוּ, שֶׁכָּל הַמַּגְבִּיהַּ לִבּוֹ – כָּפַר בָּעִקָּר, * שֶׁנֶּאֱמַר: "וְרָם לְבָבֶךָ, וְשָׁכַחְתָּ אֶת יי אֱלֹהֶיךָ" (דברים ח,יד), וְעוֹד אָמְרוּ: בְּשַׁמְתָּא – דְּאִית בֵּיהּ גַּסּוּת הָרוּחַ, * וַאֲפִלּוּ מִקְצָתָהּ.
ג2 וְכֵן הַכַּעַס * – דֵּעָה רָעָה הִיא עַד לִמְאֹד, וְרָאוּי לְאָדָם שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר, וִילַמֵּד עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִכְעֹס, וַאֲפִלּוּ עַל דָּבָר שֶׁרָאוּי לִכְעֹס עָלָיו. וְאִם רָצָה לְהַטִּיל אֵימָה עַל בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ, אוֹ עַל הַצִּבּוּר אִם הָיָה פַּרְנָס, * וְרָצָה לִכְעֹס עֲלֵיהֶן כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ לְמוּטָב – יַרְאֶה עַצְמוֹ בִּפְנֵיהֶם שֶׁהוּא כּוֹעֵס, כְּדֵי לְיַסְּרָם, * וְתִהְיֶה דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, כְּאָדָם שֶׁהוּא מְדַמֶּה אִישׁ * בִּשְׁעַת כַּעְסוֹ, וְהוּא אֵינוֹ כּוֹעֵס.
ג3 אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים: כָּל הַכּוֹעֵס – כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. * וְאָמְרוּ שֶׁכָּל הַכּוֹעֵס: אִם חָכָם הוּא – חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ; וְאִם נָבִיא הוּא – נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ. בַּעֲלֵי כַּעַס – אֵין חַיֵּיהֶם חַיִּים. * לְפִיכָךְ צִוּוּ לְהִתְרַחֵק מִן הַכַּעַס, עַד שֶׁיַּנְהִיג עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ * אֲפִלּוּ לִדְבָרִים הַמַּכְעִיסִין, וְזוֹ הִיא הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה. וְדֶרֶךְ הַצַּדִּיקִים: הֵן עֲלוּבִין * וְאֵינָן עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן * וְאֵינָן מְשִׁיבִין, עוֹשִׂים מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בַּיִּסּוּרִין * – עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב אוֹמֵר: "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" * (שופטים ה,לא).
___________________________________

גֹּבַהּ הַלֵּב – גאווה, נראה שהמדובר בהלכה זו בגאווה במחשבת האדם, לעומת ההלכה הקודמת העוסקת בביטויה החיצוני של הגאוה. והגאווה כאן היא תחושת כבוד דמיונית כלפי הזולת וכלפי עצמו, המונעת את האדם מלתקן את דרכיו, מפני שאינו מכיר בחסרונותיו. מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ – אין הכוונה לחוסר ביטחון עצמי, שאינו אלא הערכה לא נכונה של כוחותיו, אלא שתהיה לו הערכה עצמית אמתית של כוחותיו ולמעמדו מול ה' יתברך, ושיהא נכנע בכל עת לאמת (לתכונה זו להשגת החכמה ראה תלמוד תורה ג,ט). כָּפַר בָּעִקָּר – במציאות ה', "שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו" (יסודי התורה א,ו), מפני שהאדם שם את עצמו במרכז העולם ומתנהג כאילו אין אלוה מעליו, והרי רק לה' הכבוד והתהילה באמת. בְּשַׁמְתָּא דְּאִית בֵּיהּ גַּסּוּת הָרוּחַ – תרגום: [יהא] בנידוי (תלמוד תורה ז,ב) מי שיש בו גסות הרוח (גאווה). וְכֵן הַכַּעַס וכו' – הכעס בא לרוב בהתפרצות רגעית בלא מחשבה, והאדם פוגע מאוד בסביבתו, ואף בעצמו, שהרי דבריו אינם נשמעים, והוא אינו מתקן את דרכיו. הכעס אינו רק תגובה רגעית לא מחושבת והבנה שגויה של המציאות, אלא האדם נשאר עם זכרון הכעס גם בטווח הרחוק, ומתוך כך הוא ממשיך לקבל החלטות שגויות. יתר על כן, הכעס בא בעיקר מתחושת הקורבן והאומלל, כאילו האדם חסר חירות ובחירה ומנוהל על ידי הסובבים אותו. הכעס גורם לאדם להסיר מעצמו את האחריות אפילו לתגובה שלו, עד שהוא אומר 'הכעיסו אותי' במקום 'בחרתי לכעוס'. פַּרְנָס – מנהיג את הציבור (ואם הוא עושה זאת שלא לשם שמים, עונשו חמור ראה סנהדרין כה,א; תשובה ג,יג). לְיַסְּרָם – ללמדם מוסר ולחנך אותם, כי בדרך כלל בני אדם אינם מייחסים חשיבות גדולה אלא לדברים שכועסים עליהם. והכעס הנזכר כאן הוא הכעס למטרה חינוכית, המכוון לעתיד וכלפי חוץ (השלם לעיל א,ד2). נמצא שהכעס האמתי אסור לעולם. מְדַמֶּה אִישׁ – מחקה אדם כועס. כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה – הכועס חש פגיעה, ומדמה שהמציאות צריכה לרצות אותו כאילו הוא במרכז העולם, ולא הקב"ה, והדבר דומה לעבודה זרה, וכאילו הוא סוגד לעצמו (עיין פה"מ אבות ב,ט). אֵין חַיֵּיהֶם חַיִּים – שהרי כל חייהם מלאים מרירות ורעל על מעשי אחרים או על עצמם. שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ – יהיה אדיש. עֲלוּבִין – סופגים עלבונות. ואין הכוונה שהם אדישים להם, אלא שהם מרגישים את העלבון ומבינים את מטרת המעליב ("נעלב מהן" ביסודי התורה ה,יא2), אלא שרגש המוסר ואהבת הבריות מתגבר, ואינם משיבים בגלל גדלות רוחם (עין אי"ה שבת פח,א). חֶרְפָּתָן – שמביישים אותם (לעלבון שאינו אישי אלא על התורה ראה תלמוד תורה ז,יג5). וּשְׂמֵחִים בַּיִּסּוּרִין – מפני שהם מבינים שהייסורים הם אות מן השמים על חטאיהם, ומטרתם לעורר את האדם להיטיב את דעותיו ולשוב אל ה' (מו"נ ג,יז). הַכָּתוּב אוֹמֵר: "כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה', וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" – כשם שהשמש יוצאת בחזקה לאחר הלילה החשוך, כך עתידים לצאת כל הצדיקים אוהבי ה', גיבורים ומחוזקים על אף יחסם הרע של הרשעים כלפיהם.


ביאורים
בעבודת המידות שבה מדריך אותנו הרמב"ם, אנו מכירים בהופעת הקב"ה כשלמות המידות, ואליו אנו שואפים להידמות. דעה לא מאוזנת היא בעייתית כיוון שהיא סוטה מהמצפן – הבורא יתברך. עם זאת, הרמב"ם מסייג את דבריו לגבי איזון בדעות. ברוב הדעות יש ללכת בדרך האמצע, כפי שהרמב"ם הסביר לעיל, אולם בשתי דעות, הכעס והגאווה, יש ללכת לקצה השני ולהתרחק ככל האפשר מדעות אלה.
אדם בעל נטייה חזקה לקמצנות, יכול להכיר שהכל מאת ה'. לדעת שכל רכושו, כוחותיו, הצלחתו, הכל מאת הבורא, ועם זאת, כשזה מגיע לכיס, קצת קשה בשבילו לתת. הרבה מהאנשים הרודפים אחר התאוות, יודעים ומכירים שרדיפה זו פוגעת הן ביחסם עם בוראם והן ביחסם עם הסובבים אותם, ובכל זאת ההתגברות על התאווה, קשה מדיי עבורם. בזכות ההכרה בשליליות של דעות אלו יוכל האדם להגיע לדרך האמצע לאחר תקופה מסוימת שבה יהיה בקיצוניות השנייה. הוא יודע שדרך האמצע נכונה, והיה זקוק רק ל'דחיפה' אליה. כך הדבר כמעט בכל הדעות.
אמנם בגאווה זה שונה. האדם שמתגאה, אינו מכיר את בוראו. אדם שחושב שהוא האחראי להצלחתו וכל צעדיו ודרכו נקבעים רק על פי תכנונו הוא, אינו משאיר מקום לקב"ה בכל ה"תוכנית" הזו. על כך אומר הקב"ה: "אין אני והוא יכולים לדור בעולם" [סוטה ה:].
גם במידת הכעס יש לנהוג בקצה האחרון, ולא להרגיש כלל תחושת כאב או עלבון. כשאדם חווה פגיעה מסוימת בגופו, במשפחתו או ברכושו, הוא מתקומם, דרך כלל, ואף מגיע לידי כעס. אנו מצפים מהאדם, שלגודל ביטחונו בקב"ה לא יתרגש מהפוגעים בו, כיוון שכל התפעלות מפגיעה, גם התפעלות קטנה, מוכיחה את העדר ביטחונו בהשגחת הבורא בכל עת. עם זאת, איננו דורשים מהאדם שיתעלם מכל הסובב אותו, וכאשר מדובר בפגיעה שעשו משפחתו או תלמידיו, עליו לגעור בהם, להוכיחם וליישרם. אמנם לא מתוך תחושת פגיעה אישית, אלא מתוך הידיעה באחריותו כלפיהם.

הרחבות
ענווה ושמחה
וְתִהְיֶה רוּחוֹ נְמוּכָה לִמְאֹד. פעמים נדמה שענווה גוררת עמה תחושת עצבות, מתוך הדגשת החסרונות של עצמו. אולם הרב קוק מסביר שהרגשת העצבות הנלווית לענווה נובעת מנקודת מוצא שגויה של האדם החושב שהוא ראוי לכבוד. אולם אם מכיר האדם שכל מעלותיו אינן אלא מתת שמים והוא אינו ראוי לגדוּלה עליהן, ישמח בחלקו ויודה לה' על הטוב שנמצא בו [מוסר אביך ג, א]. בדרך זו המודעות של האדם למעלותיו לא תגרום לו לתחושת גאווה, כפי שהעיד האדר"ת על עצמו: "ברוך ה' שאין בלבי שמץ גאוה, אם כי לפעמים הרבה אני רואה טוב כשרונותי ומעלות המעטות בי, אבל ברוך ה' איני נפעל להתגאות על ידי זה" [אדר היקר, עמ' סד].

ערכו של כעס הפנים
יַרְאֶה עַצְמוֹ בִּפְנֵיהֶם שֶׁהוּא כּוֹעֵס. באופן פשוט, הצורך להראות פני כועס הוא בשביל להחריף את התגובה, ולהטיל מורא שימנע מהבן או מהתלמיד לחזור על פעולתו הלא רצויה. אולם הרב יעקבסון מלמד שיש בכך עניין נוסף: כאשר האב או הרב אינו מביע פנים של כעס וצער בעת שהוא מעניש, הוא נותן לילד הרגשה שהוא איננו כואב את כאבו ואולי אף חלילה נהנה להעניש אותו. לכן חשוב להביע פנים של כעס, הגורמות לילד לחוש שכועסים עליו ויחד עם זה עצובים עמו על כך שנצרכו להעניש אותו [אל תחטאו בילד, עמ' 283-281].

לעילוי נשמת רבי אליהו בן שלום עמאר ז"ל

טקסט, כותרות משנה וביאורי מילים: באדיבות מהדורת 'מקבילי' של "מפעל משנה תורה" שנכתבה על ידי תלמידי חכמים, מכונים וישיבות [הוספות בהוצאתנו סומנו בסוגריים מרובעים] www.mishnetorah.com / 077-4167003
ייחודו של הביאור הוא ב נאמנות למקור של הרמב"ם עצמו ברחבי ספריו ( רמב"ם על פי הרמב"ם (. מתוך כך ניתן לעמוד על שיטתו של הרמב"ם, המעוררת את ההשראה למימושה של התורה השלמה כפי שחזה והתכוון רבנו הרמב"ם .
כותבי מפעל משנה תורה: הרבנים יוחאי מקבילי, יחיאל קארה, הלל גרשוני, דביר טל, עמנואל מזרחי, שמואל אריאל, מכון משפטי ארץ.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il