קטגוריה: לימוד יומי באמונה – פרקי אמונה במשנה תורה
כותרת: הלכות יסודי התורה פרק י' הלכות א'-ג'

משנה: ג' שבט התשע"ה

הלכות יסודי התורה (79)

בשביל הנשמה

add_alert

18 - הלכות יסודי התורה פרק ט' הלכות ב'-ה'

19 - הלכות יסודי התורה פרק י' הלכות א'-ג'

20 - הלכות יסודי התורה פרק י' הלכות ד'-ה'

טען עוד

פרק עשירי – נאמנות הנביא
אות הבטחת הנביא
א1 כָּל נָבִיא שֶׁיַּעֲמֹד לָנוּ וְיֹאמַר שֶׁיי שְׁלָחוֹ – אֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת אוֹת כְּאֶחָד מֵאוֹתוֹת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ אוֹ מֵאוֹתוֹת אֵלִיָּהוּ וֶאֱלִישָׁע, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם שִׁנּוּי מִנְהָגוֹ שֶׁלָּעוֹלָם. אֶלָּא הָאוֹת שֶׁלּוֹ שֶׁיֹּאמַר דְּבָרִים הָעֲתִידִין לִהְיוֹת בָּעוֹלָם, וְיֵאָמְנוּ דְּבָרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ, אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר..." (דברים יח,כא ואילך).
א2 לְפִיכָךְ כְּשֶׁיָּבוֹא אָדָם הָרָאוּי לַנְּבוּאָה* בְּמַלְאֲכוּת* יי, וְלֹא יָבוֹא לְהוֹסִיף וְלֹא לִגְרֹעַ, אֶלָּא לַעֲבֹד אֶת יי בְּמִצְווֹת הַתּוֹרָה – אֵין אוֹמְרִין לוֹ: 'קְרַע לָנוּ אֶת הַיָּם' אוֹ 'הַחֲיֵה מֵת' וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ, 'וְאַחַר כָּךְ נַאֲמִין בְּךָ'; אֶלָּא אוֹמְרִין לוֹ: 'אִם נָבִיא אַתָּה – אֱמֹר לָנוּ דְּבָרִים הָעֲתִידִין לִהְיוֹת', וְהוּא אוֹמֵר, וְאָנוּ מְחַכִּים לִרְאוֹת הֲיָבוֹאוּ דְּבָרָיו: אִם לֹא יָבוֹאוּ, וַאֲפִלּוּ נָפַל דָּבָר אֶחָד קָטָן – בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא נְבִיא שֶׁקֶר.
א3 וְאִם בָּאוּ דְּבָרָיו כֻּלָּן – יִהְיֶה בְּעֵינֵינוּ נֶאֱמָן. ב וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ פְּעָמִים הַרְבֵּה; אִם נִמְצְאוּ דְּבָרָיו כֻּלָּן נֶאֱמָנִין – הֲרֵי זֶה נְבִיא אֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בִּשְׁמוּאֵל: "וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַיי" (שמואל א ג,כ).
ג1 וַהֲלֹא הַמְּעוֹנְנִין* וְהַקּוֹסְמִין* אוֹמְרִין מֶה עָתִיד לִהְיוֹת, וּמַה הֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּין הַנָּבִיא וּבֵינָם? אֶלָּא שֶׁהַמְּעוֹנְנִין וְהַקּוֹסְמִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – מִקְצָת דִּבְרֵיהֶם מִתְקַיְּמִין* וּמִקְצָתָן אֵין מִתְקַיְּמִין, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: "יַעַמְדוּ נָא וְיוֹשִׁיעֻךְ הֹבְרֵי שָׁמַיִם* הַחֹזִים בַּכּוֹכָבִים, מוֹדִעִים לֶחֳדָשִׁים מֵאֲשֶׁר יָבֹאוּ עָלָיִךְ" (ישעיה מז,יג) – "מֵאֲשֶׁר" וְלֹא 'כָּל אֲשֶׁר'. וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִתְקַיֵּם מִדִּבְרֵיהֶם כְּלוּם, אֶלָּא יִטְעוּ בַּכֹּל, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: "מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל"* (שם מד,כה).
ג2 אֲבָל הַנָּבִיא – כָּל דְּבָרָיו קַיָּמִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי לֹא יִפֹּל מִדְּבַר יי אַרְצָה" (מלכים ב י,י). וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "הַנָּבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם – יְסַפֵּר חֲלוֹם, וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ – יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת; מַה לַתֶּבֶן* אֶת הַבָּר?* נְאֻם יי" (ירמיה כג,כח), כְּלוֹמַר שֶׁדִּבְרֵי הַקּוֹסְמִים וְהַחֲלוֹמוֹת כְּתֶבֶן שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ מְעַט בָּר, וּדְבַר יי כְּבָר שֶׁאֵין בּוֹ תֶּבֶן כְּלָל.
ג3 וּבַדָּבָר הַזֶּה הַכָּתוּב הִבְטִיחַ וְאָמַר שֶׁאוֹתָן הַדְּבָרִים שֶׁמּוֹדִיעִין הַמְּעוֹנְנִים וְהַקּוֹסְמִים לָאֻמּוֹת וּמְכַזְּבִין, הַנָּבִיא יוֹדִיעַ לָכֶם דִּבְרֵי הָאֱמֶת, וְאֵין אַתֶּם צְרִיכִין לִמְעוֹנֵן וְקוֹסֵם וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ,* קֹסֵם קְסָמִים... כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה... נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ..." (דברים יח,י-טו).
ג4 הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין הַנָּבִיא עוֹמֵד לָנוּ אֶלָּא לְהוֹדִיעֵנוּ דְּבָרִים הָעֲתִידִים לִהְיוֹת בָּעוֹלָם, מִשֹּׂבַע וְרָעָב, מִלְחָמָה וְשָׁלוֹם, וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וַאֲפִלּוּ צָרְכֵי יָחִיד מוֹדִיעַ לוֹ, כְּשָׁאוּל שֶׁאָבְדָה לוֹ אֲבֵדָה* וְהָלַךְ לַנָּבִיא לְהוֹדִיעוֹ מְקוֹמָהּ. וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים הוּא שֶׁיֹּאמַר הַנָּבִיא, לֹא שֶׁיַּעֲשֶׂה דָּת אַחֶרֶת אוֹ יוֹסִיף מִצְוָה אוֹ יִגְרַע.
___________________________________
הָרָאוּי לַנְּבוּאָה – כמפורט לעיל ז,א; ז,ז2. מַלְאֲכוּת – שליחות. הַמְּעוֹנְנִין – לשון עונה וזמן, אסטרולוגים המייחסים השפעה וסגולה לזמן, שיום מסוים טוב או רע לפעולות מסוימות (עבודה זרה יא,ח). הַקּוֹסְמִין – העושים מעשים מסוימים כדי להיכנס למצב תודעתי של דמיון והרקת המחשבה והגדת עתידות (שם,ו). מִקְצָת דִּבְרֵיהֶם מִתְקַיְּמִין – בזכות כוח אינטואיציה עשיר (סה"מ ל"ת לא; מו"נ ב,לח). הֹבְרֵי שָׁמַיִם – מעוננים. שֶׁנֶּאֱמַר: "מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים [ה' מבטל את דבריהם של מי שבודים דברים מלבם], וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל [ועושה את הקוסמים שוטים]". תֶּבֶן – קש. בָּר – חיטה נקייה ממוץ. מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ – מעביר בניו מעל האש כחלק מעבודת האליל העמוני מולך (עבודה זרה ו,ג). כְּשָׁאוּל שֶׁאָבְדָה לוֹ אֲבֵדָה – ראה שמואל- א פרק ט.


ביאורים
כאן מגדיר הרמב"ם את המופת הנדרש מכל נביא כדי להוכיח את נבואתו. המופת איננו עשיית נסים הפורצים את חוקי הטבע, אלא בהודעת עתידות. הסיבה היא, שכך אמרה התורה בעצמה. כאן ממשיך הרמב"ם את היסוד שאותו הניח לעיל. אנחנו לא מתרשמים ממופתים. אילו המופתים היו הוכחה מצד עצמם לאמיתת הנבואה, היינו מצפים למופת מרשים של שינוי כוחות הטבע. כיוון שהמופתים נחשבים הוכחה רק בגלל שכך כתוב בתורה, ממילא רק התורה תקבע מהו המופת הנדרש, למרות שהוא מרשים פחות וניתן להסברים ותירוצים.
על פי התורה, הנביא נדרש להודיע את העתיד, ולחזות אותו באופן מדויק. בזה נבדלת יכולתו של הנביא מיכולות רוחניות של 'בעלי מופתים' שאינם מסוגלים לחזות את העתיד בצורה מושלמת, אלא בצורה חלקית בלבד. לכן גם טעות קטנה יכולה להפיל את ההוכחה של הנביא.
מבחינה זו, הנביא מהווה תחליף לבעלי מופתים שונים, ביכולתו לדעת את העתיד. עם ישראל לא זקוק לצרוך את שירותם של 'בעלי הכוחות' שאינם מספקים את הסחורה כמו שצריך, כיוון שיש לו יכולת חיזוי מדויקת על ידי הנביאים. כאן מוסיף הרמב"ם תפקיד נוסף לנביא: לא רק השגה רוחנית אישית, או שליחות עבור אנשים אחרים, אלא גם הודעת עתידות. חיזוי העתיד איננו רק מבחן לאמיתת הנביא, אלא חלק מתפקידו. אולם ישנו קשר ברור בין השגה רוחנית לבין ידיעת עתידות. ידיעת העתיד של ה' איננה 'קסם' אלא נובעת מכך שה' הוא מקור החיים של העולם. המנגנון הפנימי של העולם, כולל בתוכו ממילא את כל ההתרחשות העתידית. הנביא נפגש עם מקור החיים של כל היש, ומשם נובעת גם השגתו הרוחנית וגם ידיעת העתיד.

הרחבות
ההבדל בין מופתי משה למופתי שאר הנביאים
מֵאוֹתוֹת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ אוֹ מֵאוֹתוֹת אֵלִיָּהוּ וֶאֱלִישָׁע. הרמב"ם חילק כאן בין אותות משה לבין אותות אליהו ואלישע. במורה נבוכים מבאר הרמב"ם את ההבדל בין אותות משה לשאר הנביאים: "כל הנסים, שעשׂו אותם הנביאים או שנעשׂו להם, סיפרו אנשים בודדים, כגון אותותיהם של אליהו ואלישע" אולם אותותיו של משה נעשו "בפומבי לעיני המסכימים עמו והחולקים עליו... וזה שאמר: "ולא קם נביא עוד... לכל האותות והמופתים... לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו... אשר עשה משה לעיני כל ישראל " [דברים לד, י-יב]... זה דבר לא נמצא לנביא לפניו, וכבר קדמה הודעתו, הודעת אמת, שלא יהיה כן לזולתו" [מורה נבוכים ב, לה].

התנאים שהגדת עתידות תחשב לאות ומופת
הָאוֹת שֶׁלּוֹ שֶׁיֹּאמַר דְּבָרִים הָעֲתִידִין לִהְיוֹת בָּעוֹלָם. על פי הרמב"ם, דַּי שהנביא יגלה את העתידות ואין הוא צריך לעשות אות שמשנה ממנהגו של עולם כדי לאמת את נבואתו. ישנם הרבה אנשים שיודעים לחזות את תהליכי העתיד בפוליטיקה, בכלכלה או במטרולוגיה. כיצד נדע להבחין בין חיזוי כזה לאות נבואה?
הרמב"ם ביאר שחיזוי עתידות בדבר שאינו חורג ממנהגו של עולם ייחשב לאות רק אם יקרה מיד ובסמיכות לדברי הנביא. כמו שנאמר בשמואל "אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר... ויקרא שמואל את ה' ויתן קולות ומטר ביום ההוא" [שמואל א, יז-יח] [אגרת תחיית המתים, ה].
הרמב"ם לא כתב כמה פעמים יש לבדוק את הנביא. הרב נחום רבינוביץ' ביאר שכיוון שניתן להסתפק באותות טבעיים, גודל האות נמדד לפי חריגות התופעה ונדירותה. "ישנן תופעות שאפילו יקרה הכל כדבריו עשר פעמים ויותר אין זה אלא מקרה, וישנן אחרות ששלוש בדיקות בוודאי מספיקות" [יד פשוטה, כאן].

לעילוי נשמת אליהו בן מנחם מנדל ז"ל
לעילוי נשמת ר' מנחם עזריה בן הרב יצחק הכהן ז"ל