"נרחיב את מידת הלימוד, העיון והדרישה, בחלקי המחשבה שלנו לכל אגפיו, נקבע גם עליו מסכת, נֵעשה גם בהם חריפים ובקיאים, גדולים וגאונים... אור המחשבה יישר לנו את הדרך - גם על החיים והמעשה [=בחיינו המעשיים] - על ידי הכרת עצמנו, על ידי הכרת חָסנה הרוחני של כנסת-ישראל, בהירות מחשבתה וקדושת מוסרה".
(ע"פ מרן הראי"ה קוק, מאמר "מעט צרי", אדר היקר עמ' טו-טז)

"ספר נפלא וגדול זה, מלא עשירות כל גוני המחשבה וחריפות דקה מן הדקה, המונה ומבקרת כל השיטות והדעות שהיו בעולם, ומבטלתן במופתי השכל וההיגיון, ומוכיחה אמתות תורת ישראל, ומורה הדרך הישרה ללכת בה. בצדק אומרים ההיסטוריונים על מחברו רב סעדיה גאון, שהיה הראשון אשר בנה ויכונן שיטה שלמה, שיטה פילוסופית, על-פי תורת היהדות, בכל חלקיה ופרטיה".
(הרב הנזיר, ה'תרע"ז, מאמר "הפִלוסופיא הדתית היהודית", סע' ד, נזיר אחיו חלק ב עמ' שיד)

כעבור אלף ושמונים שנה משנת פרסום הספר לראשונה (עשר שנים לפני פטירת מחברו), יוצא עתה לאור מחדש ספרו הגדול של רבן של ישראל רבנו סעדיה גאון, בניקוד מלא. הספר מופיע עם פירוש מקיף והשוואתי של מרן נזיר אלהים רבנו דוד כהן זיע"א מתוך שיעוריו שכתב לפני ואחרי שמסרם לתלמידיו. אשרי מכוננו שבע"ה זוכה להוציא לאור את הספר "אמונות ודעות" לאבי הפילוסופיה היהודית רבנו סעדיה גאון.
אבי ומייסד שיטת הפילוסופיה הדתית בישראל
הספר "אמונות ודעות" מהווה יסוד לכל מחשבת ישראל הכתובה והנדפסת בלמעלה מאלף השנים שחלפו מאז נכתב. רבנו סעדיה גאון היה כמעט הראשון להתמודד עם שאלות האמונה ויסודותיה בעם ישראל, וודאי שהיה הראשון שהקיף את נושאי האמונה היהודית מכל צדדיה ופרטיה.
רס"ג היה בן דורו של רב שרירא גאון, חי דור ושניים לפני רבנו גרשום מאור הגולה ורב האי גאון. רס"ג חי כ-100 שנה לפני רבנו חננאל, רבנו שמואל הנגיד והרי"ף, ונפטר כ-100 שנה לפני הולדתו של רש"י, 180 שנה לפני ריה"ל ו250 שנה לפני הרמב"ם.
רבנו סעדיה גאון, - שבמשך 14 שנה היה ראש ישיבת 'גאון יעקב' בסורא, אחת משתי הישיבות הגדולות שבבבל, אשר אז היתה מאז ייסודה ע"י רב, תלמידו של רבי, בת 700 שנה, - נקרא בפי מרן הרב הנזיר במקומות רבים בכתביו השונים: "אבי הפילוסופיא הדתית בישראל",
"מייסד שיטת הפִלוסופיא הדתית היהודית הראשון". (קול הנבואה, עמ' יד)
"הפִלוסוף הראשון בישראל, שהקים שיטה פִלוסופית דתית שלֵמה". (שם, עמ' טז).
"גאון הישיבה [בסורא], מרכז התורה בבבל ולכל תפוצות ישראל, הוא מייסד השיטה האלהית הפילוסופית בספר 'אמונות ודעות'". (פתיחה לספר הכוזרי, חלק ג עמ' רלח)
כך כותב הרב הנזיר (יסודות אמונת ישראל, עמ' 61, הרצאה על ספר הכוזרי):
"גאוני ההלכה הם גאוני הפִלֹסופיא הדתית היהודית. רס"ג, גאון ישיבת יעקב, בסורא, הוא הראשון שיסד שִטה פִלֹסופית דתית יהודית, ליסודותיה ועמודיה".
וכן כתב:
"רס"ג יסד שיטה אלהית מחקרית בישראל, בספר האמונות והדעות. הוא סלל [את] דרך המחקר בישראל, הכניסהּ לבית המדרש...".
"רס"ג יסד וכונן שיטה אלהית מחקרית שלמה בישראל בספר האמונות והדעות. ...הוא הראשון לכל בעל חקר דת, אשר הורה שיטה שלמה, כוללת ומסודרת... יסד פִלוסופיה דתית יהודית שלֵמה ומקיפה, על השורשים שהם עיקרי האמונה הישראלית... רס"ג יסד שיטה אלהית פִלוסופית שלמה".
(מאמר "תורת הדעת והמדע לרס"ג", ירושלים ה'תש"ל. נדפס להלן "מבוא ג").
"רס"ג הוא המייסד ובונה שיטת הפילוסופיה הדתית היהודית, גאון ישיבת יעקב בסורא".
(פתיחה לכוזרי מאמר ה, חלק ג עמ' ג).
מושג הפילוסופיה ומטרת הספר
ממו"ר הרב דוב בערל וויין שליט"א שמעתי הדגשה ברוח זו: מושג הפילוסופיה לא נולד מהגויים אבל הטרמינולוגיה והמסגרת אכן הונחלה מן החוץ ליהדות ימי הגאונים והראשונים, ימים המכונים "ימי הביניים", התקופה שבין העת העתיקה ובין העת החדשה ("הרנסנס").
בעולמנו היום, בעידן הטכנולוגיה והמחשב, אנו פחות מרוכזים, בפילוסופיה, אפילו בעולם הישיבות. בקיאות בנבכי הפילוסופיה איננה עוד מדד לאינטלקטואליות כפי שהיתה פעם, לא בעולם כולו ולא בעם ישראל.
אריסטו וסוקרטס לא מעסיקים עוד את העולם, כפי שהעסיקו את דורותיהם של רס"ג והרמב"ם (עי' קול הנבואה, עמ' קז), למעט מחלקות פילוסופיה באקדמיה. לכן פחת הצורך בהתמודדות עם השקפותיהם בדורות שדבריהם רלוונטיים פחות, ואין עוד צורך להתגונן מפניהם ולהגיב עליהם. אחרי הכול אחת משתי מגמותיו העיקריות של רס"ג בספרו היא "שנשיב לכל מי שיטען עלינו" (הקדמה ["הפתיחה הכללית"], אות ו). רס"ג אויב את המינות ולועג לאמונה באהלאת האדם. לצד מלחמותיו אלו הוא גם הלוחם הגדול ביותר בקראים. כת זו שהיתה פעילה למעלה מ-600 שנה והיוותה איום של ממש על היהדות, אינה בעלת השפעה כיום כלל ועיקר. הארכה בדיבור נגדם איננה נחלת דורנו עוד, שכן כוחם של הקראים כמעט שנעלם לחלוטין מנוף היהדות. בשל השפעתם אז היה צורך בלהשיב לטענותיהם נגד התורה שבעל-פה - המשנה והתלמוד.
הרב הנזיר בעצמו נוגע בענין זה של ריחוק המחקר הביניימי מתרבות ההווה, בבואו לדבר באחד הנושאים כבדי המשקל בהם עוסקים בין היתר רס"ג וריה"ל שהוא דוקא נוגע לכל הזמנים:
"אמנם שאלת הגזירה והבחירה, אינה רק שאלת ימי הביניים, שכבר עבר זמנם, ואין לדורות החדשים ענין בה. היא קמה וניצבת גם בדור החדש: שאלת ההכרח והחופש... ההכרח ההסטורי, ולעומתם - הרצון החופשי".
ואם נדמה לנו שלא לדורנו שלנו מכוון הרב הנזיר, הרי הוא מוסיף ואומר:
"שאלה זו היא באמת יסוד הכֹל. העצמיות, והחֵרות העליונה, ההשתחררות מהגשמיות ותנאיה, ומכבלי החברה, להיות בריה שאפילו באלף לא בטלה, יודע ומכיר את עצמו וערכו, תעודתו ומגמתו העליונה. זו כל המעלה האנושית, הנקנית לאדם העליון. זהו יסוד המוסר, הרגיל, וביחוד מוסר הקודש". (הכוזרי המבואר חלק ג, עמ' קלא-קלב)
גם מרן הראי"ה אשר דרש להכניס את הלימוד "בספרי המופת" לבית המדרש (ראה להלן), מבהיר באגרת שכתב ביפו בשנת ה'תרס"ח, כי הלימוד בספרי הקדמונים, בהם רס"ג, ישמש רק כקומה ראשונה לפיתוח לימוד האמונה, שכן האתגרים אִתם מתמודד רס"ג זרים בחלקם לאתגרי הדורות החדשים. עוד הוא כותב שם:
"כשאני אומר, שהננו צריכים ללמוד גם את הצד הרוחני שבתורה בדרך תלמוד קבוע, ושבזה תלויה היא ישועת הדור, אינני חושב כלל לצמצם את מגמתי על איזה ספרים מיוחדים, לא אחרונים ולא ראשונים. אין כוונתי ללמוד את "האמונות והדעות" לרס"ג, את המו"נ והכוזרי ודומיהם, כשהם לעצמם, כדי ללמוד את הדעות שבהם, למען שניקח מהם זיין ללחום מלחמתנו. ידעתי גם אני רוב העניינים שבספרים היקרים הללו שעבר זמנם, הרבה מהם באמת נתבטלו מפני שנתבטלו יסודותיהם הפילוסופיות, וחלק גדול מהם, אע"פ שבאמת ראויים הם ללמוד וללמד, מפני שהם רעיונות נצחיים שאינם יכולים להתבטל מפני כל תמורה מדעית שבעולם, אבל העולם נעתק מכל המרחב העיוני הזה מפני שעזב את כל המחשבות הרוחניות, ויבחר לו את חכמת החיים והמעשה תחתם".
(אגרות הראי"ה חלק ב, אגרת קמט, עמ' קצב-קצג).
כך גם באגרת נוספת מאותה שנה בה מובלט ענין חשיבות הקביעות בספרי המחשבה:
"מה שאני כותב ומעורר בדברים אינו כי אם שנקום לעזור את נשמותינו, - שתשועת הנשמה הכללית של כל עם ד' בכך תלוי' היא, - על-ידי מה שנקבע לימוד קבוע בכל אותם הספרים היקרים, הראשונים והאחרונים, של חלקי המוסר והיראה, הנגלים והנסתרים, ספר אחר ספר, ולהשתדל לעלות במעלות הסברא והעיון בזה, לא בדרך הציור של יראת שמים המורגלת, שהיא באמת רק בבואה דבבואה של יראת שמים אמתית, הבאה מתוך לימוד קבוע ומסודר בלא הפסק אפילו יום אחד".
(אגרות הראי"ה חלק א, אגרת צה, עמ' קי).
ובאגרת מוקדמת, כנראה משנת ה'תר"ס (או מעט לפניה) של מרן הראי"ה לחותנו האדר"ת המתייעץ עם חתנו על אופן ההנצחה של הבת-הרעיה שנפטרה בדמי ימיה, מספר הרב על "איזה קונטרסים" שכתב ושהוא מציע לפרסמם לעילוי נשמתה. הרב מסביר שבקונטרסים אלו (ככל הנראה הכוונה למאמרים שלימים בשנת ה'תרס"א נדפסו בירחון "הפלס", הלא המה "תעודת ישראל ולאומיותו", "אפיקים בנגב" ו"עצות מרחוק". נדפסו שוב באוצרות הראי"ה, מהדו"ב חלק ב) הוא מדבר "על דבר יסודי התורה ומצות העקריות, כשבת, מאכלות אסורות ועוד... [ש]בלעדם אי אפשר לקנות את הלאומיות הטהורה...". הרב מסביר שיש לחדש את כתיבת העמידה בפרץ נגד רוחות חדשות הסוחפות את הצעירים החוצה מגבול ישראל כפי שעשה הרמב"ם בשעתו, ובענין זה הוא מעיר:
"...כן עשה הרמב"ם ז"ל בדורו שהיו הדעות הפילוסופיות מושכות את הלב, עשה מהם משמרת לתורת השי"ת, אע"פ שבהמשך הזמן בטל כל יסוד הפילוסופיא היונית, ודבר אלקינו יקום לעולם, מכל מקום, בזמנו הרבה נפשות הציל".
(גנזי הראי"ה עמ' 68-69)
בענין הזה העמיק מרן הראי"ה בקונטרס מיוחד שחיבר באותן שנים אחרונות לשהותו בגולה, בשם "מורה נבוכים חדש". לאחרונה נדפס רובו של הקונטרס הזה בספר פנקסי הראי"ה חלק ב "פנקס מתקופת בויסק". וכך כותב מרן הראי"ה שם בסע' :
"החכמים הראשונים ז״ל כרבנו סעדיה גאון והרמב״ם, כשראו שנתרבו ספרי מינים בעולם, והוטלו בלבבות סערות ודעות משובשות בשרשי התורה, השתדלו הרבה להוציא את הנבוכים ממבוכתם...
והנה מזמן הראשונים ז״ל עד דורינו זה נתרבו הדעות, והידיעות החדשות שנתרחבו נגעו לפעמים גם כן בנחלת האמונה, עד שלהבלתי מעמיקים ימצאו עוד מקום לנבוכים חדשים, מה שלא יספיקו להם ההישרות הראשונות, כי בזמן ההוא עוד לא נודעו הסיבות המביאות לידי דרכי הנביכה החדשות.
...צריך גם כן עבודה גדולה איך להכנים בלב ולהזכיר כל דברי החכמה, ביחש להתישבות אמתת האמונה בלבבות, שנאמרו עד כה מפי רבותינו הראשונים ז״ל כהרס״ג והרמב״ם והכוזרי וכיוצא בזה. ומפני שלפעמים נמצאו בדבריהם ענינים שלא יוכלו להאמר לפי מצב דרישת החכמות בימינו, יבא הבלתי מעמיק לחשוב שבביטול איזה פרטים בלתי עקרים מדבריהם, אין לסמוך עוד גם על הדברים העקרים, שהם נטועים בשרשי האמתיות וקיימים לעד לעולם".
(סע' ב, עמ' יח)
לימוד ה"פילוסופיה" היהודית משנה את שמותיו במהלך הדורות, ומקבל אופי שונה ודגשים שונים על-פי שמו ותקופתו. בישיבות מיסודה של תנועת המוסר נקרא הלימוד "שמוע'ס". "השקפה" הוא מכונה היום בישיבות המשתייכות לציבור החרדי, ולימוד "אמונה" בישיבות הארצישראליות.
מרן הראי"ה קוק זצוק"ל קראו "אגדה", וכפי שכותב הרב הנזיר:
"רבנו זיע"א, שהנהיג הלימוד העיוני-הרוחני בישיבה... היה מכנה את הלימוד העיוני הרוחני [הזה] - 'חלק האגדה'. התלמוד כולל ההלכה והאגדה, שהינה החכמה העברית הרוחנית".
(פתיחה לספר הכוזרי, הכוזרי המבואר חלק ג עמ' רלז)
ובמקום אחר:
"מרן הרב זצ"ל, ביסדו הישיבה, על תלמוד ההלכה, וגם ללמודי האגדה, או בלשונו 'הלימוד הרוחני'...".
(כוזרי המבואר ד, כה, פתיחה לספר יצירה, חלק ב עמ' רה. וע' בהרחבה על כך בדבריו להלן בדרך אמונה מבוא ב, סי' א, סע' 3)

כל דור מתמודד עם אתגרים ולבטים שונים. כל דור זוכה לספרים המבררים עבורו את יסודי האמונה ומזככים אותה מסיגים הנתפסים בה.
ההבדל הוא לא רק בשם אלא גם באופי תוכן הנלמד. בדורו של מרן הרב זצ"ל ותלמידיו, למשל, העיסוק האפולוגטי שינה את כיוונו ופעל לא עוד להוכחת מציאות האלהות בעולם ואי-היות העולם קדמון, אלא עסק בעיקר בהנחלת ערכי היסוד, כמו: מציאותה של כנסת ישראל וסגולותיה, ארץ ישראל ומעלותיה, משמעות מתן התורה לישראל בהר סיני. מגמתו היתה מה שהרב כינה "זריקת הנשמה הרוחנית בגוויה הלאומית" (ע' אגרות הראי"ה חלק ב, אגרת תקעא, עמ' רח) - כתיבה ופעילות להובלתו של הקודש את תחיית ישראל.
דורנו, שהתקדם מאד בכיוון הנ"ל של הובלת הקודש בתחיית ישראל, נזקק מתוך כך, בחלק מהעניינים, לדגשים אחרים בחלק מהעניינים באופן שיתאים להתמודדויות שלו עם אתגרי היומיום המתחדשים חדשות לבקרים. הציבור הרחוק מחיי תורה איננו סובל עוד כלל מאפיקורסות, אלא מבורות. הגירויים אותם מציבים המחנכים לבני הנוער הנצרך לסעד רוחני כבר אינם בדוקא האתגרים הלאומיים אלא יותר אתגרים שיהוו תחליף לפלאי הטכנולוגיה בכלל, וליכולות התקשורת המיידית, הויזואלית והנשמעת, האינטרנט ומכשיריו בפרט. עוד מתמודדים מחנכי דורנו עם משימות כמו האהבת התלמוד וחיי הרוח בעולם של שפע חומרי; חינוך לערכי המשפחה ושלמותה.
ואחר כל האמור, ולמרות שינויי השמות ואופי הלימוד, דברי הראשונים מהווים בסיס איתן להתמודדות עם בעיות דורנו. כבר לפני כ-1100 שנה, כותב רבנו סעדיה גאון בהקדמתו ("הפתיחה הכללית") לספרו "אמונות ודעות", שיהודים רבים המקיימים את מצוות התורה אינם יודעים מה הם יסודות אמונתנו ביחס לבריאה, למשפט ולצדק. מציאות זו מוכרת לנו גם היום כאשר לא מעט אנשים מגלים בקיאות בפרטי הלכות ובהידורי הכשרים אבל לוקים בחסך עצום בידיעת תשתית אמונת ישראל ובהבנה של השקפת התורה על תבל ומלואה.
מטרת הספר "אמונות ודעות" מתחלקת לשניים, כפי שכותב המחבר בפרק ו מהקדמתו:
"דע, יחנך ה', אתה המעיין בספר זה, כי מה שאנחנו חוקרים ומעיינים בענייני אמונתנו הוא לשני עניינים. האחד כדי שיתאמת לנו בפועל מה שידענו מפי נביאי ה' בידיעה והשני כדי שנשיב לכל מי שיטען עלינו בענייני אמונתנו...".
ועל כן בכל הקשור להכרת אמונת ישראל, רס"ג הוא אבי המבררים והמעמידים את עקרונות אמונתנו, עיסוק במה שמוכרח להיות בסיס אמונתו של כל איש ישראל באשר הוא.
את עצם הצורך ההכרחי הזה בידיעת יסודות האמונה אפשר לראות במה שנדרש רס"ג לבירור דברים בעניינו של מתן תורה ב"פתיחה הכללית" לרס"ג, פרק ו. שם מסביר רבנו סעדיה בארבעה הסברים מדוע נצרך עם ישראל לגילוי מן השמים במתן תורה אם אפשר לדעת את ד' בכח השכל:
א] לא לכולם יש זמן לחקור וללמוד - "הלימודים הנלמדים על ידי העיון לא יגיעו לשלמותם אלא בזמן ממושך".
ב] לא כולם מספיק אינטליגנטים. "אפשר שרבים ממנו לא תשלם להם המלאכה מחמת חסרונם".
ג] גם למי שיש כישרון וזמן לא תמיד יש סבלנות ללמוד - "שלא יסתיים לו העסק בה מחמת קוצר רוחו".
ד] הלימודים קשים לאדם והוא עלול להתייאש באמצע - "ישתלטו עליו הספֵקות ויביאוהו במבוכה ויעצרוהו". "לפיכך שחרר אותם יתהדר ויתרומם מיד מכל הטרדות האלה, ושיגר אלינו את שליחו ומסרם לנו בדרך הודעה, והראנו בעינינו עליהם אותות ומופתים מה שלא ישלוט בהם ספק, ולא תמצא שום דרך לדחייתם, כמו שאמר 'אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם'".
הכניס את המחקר הדתי בבתי המדרש
לא כולם הסכימו עם רס"ג שיש כלל ללמוד את עיקרי אמונת ישראל, וכפי שכותב רס"ג ב"פתיחתו הכללית" ריש פרק ו:
"העם מרחיקים המלאכה הזאת, עד שאומרים שהעיון בה מביא הכפירה ומביא אל האפיקורסות".
רבנו סעדיה גאון סָבל סֶבל עצום ממחרפיו על כך שחייב את העיון בבית-המדרש ביסודות אמונת ישראל ולא נסתפקו מבזיו בגידופים אלא אף חיברו נגד "ראש ישיבה גאון וענק" כתב חרם!
"הוא הכניס את המחקר הדתי בבתי המדרש, אם כי היו לו מתנגדים רבים וגדולים" .
(הכוזרי המבואר שם, עמ' רכה)
גם בדורותינו ניטש מאבק מחשבתי בין זרמי הישיבות השונות על לימוד עיקרי אמונת ישראל והספרים העוסקים בהם וברבות מן הישיבות כלל לא נלמד נושא האמונה, "הלימוד הרוחני" כלל וכלל. לפיכך אנו יכולים במידה רבה להזדהות עם סבלו של רס"ג מידי ראש הגולה דוד בן-זכאי שכינה את אבי תורת אמונת ישראל בין היתר 'אפיקורוס'(!), וכמו שכותב הרב הנזיר, גם ב"שאר החֵרופין והגִדופין, שאין להעלותם על הכתב ולהשימם בפה" (שם). מסכם הרב הנזיר:
"אבל לסוף - נתגלה זיוו והדרו, וצדקתו, והדורות הבאים הלכו בדרכיו, ושתו מימיו, מי התורה והדעת והמחקר בישראל, יחד עם פסקיו בהלכה, תשובותיו, וספריו, וסדור תפילותיו".
(שם, עמ' רכה-רכו)
להמון לומדי המחשבה והאמונה בדורותינו מוכרים פחות דברי רבנו סעדיה גאון בספרו "אמונות ודעות". שמו ודבריו מוכרים יותר לרבים מתוך ההפניות אליהם ואל פירושיו לתנ"ך בידי הראשונים מפרשי התנ"ך, כמו: רש"י, אבן-עזרא ורמב"ן כמו גם מפיוטי הסליחות שחיבר לתפילות הימים הנוראים והתעניות אותן אומר עם ישראל בדבֵקות בכל שנה ושנה. מסיבות שונות הלך הלימוד השוטף בספר "אמונות ודעות" וכהה במהלך הדורות עד שהפך ספר עיון ליחידי סגולה יודעי ח"ן.
ספרי המופת שלנו
מרן הראי"ה קוק זצוק"ל הִרבה לדבר בשיעוריו על "חמשת ספרי המופת שלנו", שכל תלמיד חכם חייב ללומדם ולדעתם על בוריים, כפי שמזכיר הרב הנזיר פעמים רבות בכתביו (בכוזרי המבואר שם, עמ' רנד: "אנו רגילים לומר ולחזור ולומר"). הראשון ברשימת חמשת הספרים הללו הוא כמובן ספר "האמונות והדעות", אחריו ה"כוזרי", "מורה הנבוכים" וספר "העיקרים". במקומות אחרים נמנים כנלווים "חובות הלבבות" ו"אור ד'" (ראה להלן).
"כולם יחד הם לנו מקצוע גדול בתורה, שחובת תלמיד-חכם בזמננו גדולה היא לדעת אותם".
(אגרות הראי"ה חלק א, אגרת קמט, עמ' קצג).

חזונו של מרן הראי"ה כי יעסקו בארבעת (או בחמשת) ספרי יסודות האמונה של עם ישראל ליווה אותו משחר ימי היותו רב בישראל בכל מקום בו כיהן בכהונה הרמה. את ענקי הדורות הללו, מחברי הספרים הקדמונים, מכנה הרב "גדולי החוקרים האלהיים" (אגרות הראי"ה חלק ג, אגרת תשצג, עמ' סז). בדרכיהם השונות "איזו מסילה יבחר לו האדם בעסקיו הרוחניים בדרך קביעות", עושה מרן הרב הבחנה בין אלו אשר אצלם "יסוד מצות האמונה היא בעצמה מצוות הידיעה והתעמקות החקירה הישרה" (רס"ג, רמב"ם, חובות הלבבות), לבין האחרים, שתחת "המחקר ההגיוני" "ביססו ביותר את היסודות של עומק קדושת ההכרה השירית של רגשי הנשמה והתעלותה הפנימית" (ריה"ל, בעל העקידה, האברבנאל ועוד) או כספר "אור ד'" - המשלב בין הדרכים (עיי"ש).
מו"ר הרב נרי'ה זצ"ל אף מציין (שיחות הראי"ה פרק יג) כי כבר בשחר ימי עבודתו הציבורית כרבה הצעיר של העיירה זיימל שבליטא הרוסית היה הראי"ה בקי בספרי המחקר: "האמונות והדעות" לרב סעדיה גאון, "חובות הלבבות", ה"כוזרי", "מורה הנבוכים", ספר "העיקרים" ו"עקידת יצחק", ובייחוד היה בקי גדול בספרי המהר"ל מפראג.
גם לגבי תקופת כהונתו הבאה בבויסק שבלטביה הרוסית, נמסרים לנו הדברים על-ידי הרב נרי'ה זצ"ל:
"בהגיע הרב בקיץ לשפת הים ב[עיירת הקייט] דובעלין, הבחינו חבריו הרבנים במידות החסידות שלו. נוסף על יתר-שאת בגדולתו התורנית אשר עשר ידות לו בכל מקצועות התורה, נוכחו לדעת ברוחב ידיעותיו בשטחי העיון של מחשבת היהדות, מרב סעדיה גאון ועד מהר"ל מפראג ועד בכלל".
(ט"ל הראי"ה פרק ח)
זאת ועוד: כשהגאון מטלז הרב אליעזר גורדון זצ"ל ביקש מהרב לעזוב את בויסק ולהתמנות ל"משגיח" בישיבת טלז המפוארת, הודיע לו הרב זצ"ל כי החליט לעלות ארצה ולקבל עליו את הצעת רבנות יפו. אך הוא הוסיף בתשובתו גם עצה (ט"ל הראי"ה שם):
"לחזק את רוח בני הישיבה על ידי תוספת של לימוד עיוני בספרי המחשבה הישראלית, להעמיק הכרתם בהבנת היהדות על פי יצירות גדולי-הרוח, רב סעדיה גאון, ר' יהודה הלוי, הרמב"ם והבאים אחריו. עצה זו מפי הרב, לא רק לישיבת טעלז היתה מיועדת. כפי שעולה מפי כתביו שנכתבו בימים ההם, ראה הרב בדרך זאת פתרון יסודי למשבר הרוחני אשר עשה שמות במחנה ישראל ופגע בעיקר בבני-הנעורים".
את גדולי הפילוסופיה הוא מתאר בכתביו המוקדמים, באותו הפרק:
"גיבורינו הראשונים, רב סעדיה גאון והכוזרי, הרמב"ם והעיקרים... לא התפעלו ולא התרגשו, לא נשאו קללה וגידופים, אך הזכירו בגודל נפש את כל הדעות הרעות, שהם כרקב לבית ישראל, ויוכיחו כחשם בפניהם... הם מילאו מחשכי נאות יעקב אורה, ויושיעו את ישראל"
(מאמר "עצות מרחוק", הפלס, תרס"ב. אוצרות הראי"ה מהדו"ב חלק ב עמ' 68).
כנראה לצורת תגובה זו של "הגיבורים הראשונים" נתכוון הרב בתארו את העמידה בפרץ של "גדולי ישראל" כנגד "אויבים בשער" בדורות קדומים, כפי שכתב באגרת לחותנו הגאון האדר"ת שהבאנו לעיל:
"...ואנו מוצאים שבכל דור ודור שרבו דברי שטנה על תורת השי"ת ויסודי האמונה, נמצאו גדולי ישראל שיצאו בפרץ בדברי שכל והשיבו חרפת מחרפים אל חיקם...".
(גנזי הראי"ה שם).
מדברים אלו של הרב אפשר להסיק כי גם בנושאים פילוסופים שהיו נחלת תקופת מחבריהם ואינם עוד על סדר היום שלנו (ע' לעיל), אפשר ללמוד הרבה מצורת ההתמודדות של "גיבורינו הראשונים" כלפי מתנגדיהם.
כעבור ארבע שנים, בהיותו כבר רבה של יפו ובעומדו בראש הישיבה "שערי תורה" בעיר, כתב מרן הראי"ה כי
"אין לשער, כמה גדולה היא החובה עכשיו, על גדולי תלמידי חכמים... לקבוע עיקר הלימוד והעיון במרומי החכמה האלהית".
(אדר היקר, עמ' נא, "רעיונות לתולדות הגאון האדר"ת ז"ל" פרק ד)
בשנת ה'תרע"ד, השנה העשירית והאחרונה לשבתו ביפו, כותב הרב לסופר זאב יעב"ץ על אשר יש ללמד בבית הספר 'תחכמוני' ביפו, כפי שהוא נוהג בישיבתו 'שערי תורה' בעיר:
"מובן הדבר שבמחלקה של לימודי הרבנות דרוש להכניס חלק גדול של לימודי הדעות והאמונות. והנני נוהג כבר מנהג זה ב"ה בישיבתי הקטנה בכמותה, שהנני מגיד שני שיעורים בשבוע לתורת האמונות והדעות, ושלושה שיעורים בעומק הלכה".
(אגרות הראי"ה חלק ב, אגרת תרעד, עמ' רפג)
את הישיבה הזו בהיקף שכזה תכנן הרב להקים ביפו [עי' בפירוט באגרות הראי"ה, אגרת קמו (חלק א עמ' קפד-קצ) אל הרב יצחק אייזיק הלוי בעל "דורות ראשונים"]. אמנם, לא התאפשרה הקמת ישיבה זו עד אחרי שנות מלחמת העולם הראשונה, בהן גלה הרב לשווייץ וללונדון, עת החל לכהן כרבה של ירושלים וכרבה של ארץ-ישראל.
הרב השתוקק להכניס את 'לימוד האגדה' בישיבה האידיאלית אשר אותה ביקש להקים תחילה בזעיר אנפין בגולה, ואחר כך ביפו. לבסוף באה מחשבתו לידי ביטוי בישיבה המרכזית בירושלים, שם החל מממש את מאווייו להעמיד מחנכים שיכירו את 'ספרי המופת' שלנו.
בתוך כך הרב רוקח את הרפואה לנזקי הספרות החילונית בדורו:
"להגביה יותר ויותר את הלימוד והדרישה בחכמת חלק הלכות דעות שבתורה, שאנו חייבים להתחיל בו מלמטה למעלה, מעומק תחתית עד עומק רום, כדי שתהיה המסכת בזה נקבעת בקביעות ובהרגל, מחוברת עם הלימוד המורגל בגמרא ובפוסקים בחריפות ובבקיאות, עד שנהיה ראויים להורות הוראות ברורות גם בהלכות גדולות אלו בכל הדברים הנוגעים ללב האומה מיד ולדורות באומץ גאוני, בלי יראת הוראה הבאה מתוך כשלון ומיעוט ידיעה. ...מה נוכל לעשות, אם האמונה והבטחון שהם יסודות חיינו ואורך ימינו לעד ולעולמי עולמים, נתעלפו מאפס מעשה ולימוד... ואי אפשר להחזירם לטהרתם כי אם ע"י קביעות מסכת ולימוד כל חלקי המוסר וחובת הלבבות שבתורה, עד שימלאו החללים הריקים שבחדרי לבנו ומוחנו ... ודבר זה שרבים חושבים שהיא מלאכה ישנה שאינה צריכה כבר לנו, היא עכשיו עבודה שחיובה נתחזק למאד, וחזרה ונעורה כבימי הפילוסופיה הראשונים, של זמן הרס"ג והרמב"ם, אלא שיש לה פנים חדשות ופרטים שונים, כפי השינויים שבמעמד העולם והאומה". (מאמרי הראי"ה, מאמר "בעקבתא דמשיחא", עמ' 86-87)
מכללת הכוחות הרוחניים בישראל
כך מספר הרב הנזיר בעצמו בשיעור שהרצה "לפני מפקחי בתי הספר הדתיים בישראל" בקיץ ה'תש"ך בנושא "החינוך וארץ-ישראל במשנת הרב":
"תקוותיו ושאיפותיו אלה [- של הראי"ה] החלו במקצת להתגשם ביסוד ישיבת הרב ביפו. אמנם במִדה רבה יותר ביסוד הישיבה המרכזית, מרכז הרב, בירושלים. היינו מהמשתתפים בראשית יסודה של הישיבה הק'. הגשתי לו תכנית לִמודים, מסועפת בישיבה, שבראשה תורה, ממש, פרשת השבוע, ונביאים... מכילתא ספרא וספרי, וי"ג מִדות שהתורה נדרשת. וכן ספרי המחשבה בישראל, לתולדותיהם, ובראשם אמונות ודעות, לרס"ג, חובות הלבבות, ספר הכוזרי, לר' יהודה הלוי, והמורה, וכו'. לכל זה רק שעות קצרות, נוסף לעיקר בלימוד בהלכה התלמוד, בבלי וירושלמי, בבֵרור הלכה, והלכה ברורה, ברמב"ם, רי"ף ורא"ש, וטוש"ע, שלזה מוקדש רוב היום והלילה, בשקידה עצומה".
(ארכיון נזר דוד 14/1408).
בשנת ה'תרפ"ב מגשים הרב הנזיר את חלומו ועולה ארצה, לאחר היכרותו שש שנים קודם לכן בשווייץ עם מרן הראי"ה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. שאיפתו של הרב הנזיר ללימוד מקיף של כל מכמני התורה, ששיאו גילוי הנבואה בישראל, מוצאת את דרכה בחזונו הגדול של מרן הראי"ה. הוא מבלה את כל שעות היום והלילה בבית-מדרשו של הראי"ה בירושלים. הוא שב ודבק ברב וכותב כי הרב "חש כי פה דבר גדול צריך להיעשות". ומתוך כך מוסיף הוא וכותב:
"מגמותיי בבואי לארץ הקודש, למרן הרב, היתה הקמת ישיבה מרכזית, בתוכנית לימודים כוללת ומקיפה, שתכליתה תחיית רוח הנבואה בישראל בארץ-ישראל, בהשפעתו הסגולית של מרן הרב".
הרב הנזיר אומר ועושה. הוא עולה אל הרב ופורס לפניו את מגמתו, והרב מורהו להכין תוכנית לימודים. הרב הנזיר, החי בצמצום "ובחוסר השראה", כלשונו ביומנו האישי, מתאמץ להכין תוכנית כתובה בכל מקצועות התורה, ובימי החנוכה הוא מביאה אל הרב. התוכנית מוצאת חן בעיני הרב. בתוכנית קובע הרב הנזיר כי "תעודת 'הישיבה המרכזית' היא להיות מעין מכללת הכוחות הרוחניים בישראל". לאחר פירוט לימודי התנ"ך, המדרשים, המשנה והתלמודים ודרכי לימודם, הפוסקים ושימוש מדעי הטבע למקצועות התורה, הוא מונה את ספרי "תולדות הפילוסופיה הדתית העברית" וכמובן את "אמונות ודעות" לרס"ג (משנת הנזיר, עמ' מח-נא).
כעבור שנתיים, בשנת ה'תרפ"ד, בהיות הרב בשליחות ממושכת בניו-יורק לשם גיוס כספים לטובת היישוב היהודי בארץ-ישראל בכלל וישיבת מרכז הרב בפרט, פירסם את תוכנית הלימודים של "הישיבה המרכזית העולמית בירושלים". שם כתב בין השאר:
"חכמת ישראל העיונית המחקרית, כמו חמשת ספרי המופת שלנו במחקר הדת: האמונות והדעות לרב סעדיה גאון, הכוזרי, חובת הלבבות, מורה נבוכים והעיקרים ועוד...".
(מאמרי הראי"ה עמ' 64).
בספר שיחות הראי"ה (פרק כא) כותב הרב נרי'ה על מרן הראי"ה:
"מעבר לגדולתו בתורה, פרסומו כבקי עצום אשר 'כל רז לא אניס ליה', כחריף מעמיק מהיר-תפיסה וישר-סברא, כפוסק מוסמך ומקובל על גדולי-ההוראה... מעבר לכל אלה בקע ועלה ייחודו כבעל-מחשבה מקורי, שליט בלי-מצרים בכל ספרי המחקר, מרב סעדיה גאון ועד דורו...".
הגיגיה הפומביים והטמירים
הרב הנזיר לא הסתפק בקביעת תוכנית הלימודים ומסירת שיעורים לתלמידים במקצועות האלו. ברבות השנים כשהחל מלמד בכרכי אורות הקודש שערך מתוך כתבי מרן הרב, עמל לגלות את מקורותיו הפנימיים של הרב.
ידוע ומוסכם כי כתבי הרב מבוססים על מחשבת האגדה בספריה השונים, בהם כאמור היה הרב בקיא מופלא. ואכן, כך כותב הרב ערב מלחמת העולם הראשונה, בשלהי ימי כהונת רבנותו ביפו, אודות כתביו. במכתב אל הרב ד"ר אהרון קמינקא ז"ל מי"ט שבט תרע"ג - מעיד הרב על עצמו, כי
"מקורות מחשבותיו מפכים הם רק מאהלי-שם, מבארה של תורה, בהגיגיה הפומביים והטמירים [הגלויים והנסתרים]".
(אגרות הראי"ה, חלק ב, אגרת תצג, עמ' קלב).
את זה מסביר תלמידו שזכה להסתופף בצילו ולהיות מודרך בהדרכותיו החינוכיות, מו"ר הרב משה צבי נרי'ה זצ"ל:
"זו-אינה-צריכה-לפנים, שבאמור הרב 'בהגיגיה הפומביים', התכוון ראשית כל ל'חמשת ספרי-המופת שלנו במחקר הדת: האמונות והדעות לרב סעדיה גאון, חובות הלבבות, ספר הכוזרי, מורה נבוכים וספר העיקרים', ספרי-יסוד שהיה בקי בהם לפרטיהם, ואותם הזכיר מדי פעם בפעם גם בשיחות שבע"פ עם ותיקי הישיבה וזירז אותם להקדיש עיונם בהם וללמוד אותם מתחילתם ועד סופם.
אכן על ההגיגים "הטמירים והנסתרים" - על ספרי הקבלה שידיעותיו בהם היתה רחבה ועמוקה - לא דיבר הרב בשיחות-שבעל-פה, אולם בתורתו-שבכתב שבשנות-יפו, ב'אדר היקר' - במאמר הפתיחה "מעט צרי" - וכן באגרותיו מאז, קורא הרב להקדיש תשומת לב מרובה לספרי תורת-הנסתר, הואיל ו"חביון-העוז של האומה בסתרי התורה הוא גנוז'".
(ליקוטי הראי"ה א, עמ' 63 פרק "מחשבתו").
הרי דוגמאות אחדות מהערותיו של הרב הנזיר על דברי הרב בפנקסיו, בפרקים שאותם ערך הרב הנזיר ב"אורות הקודש", בהם הוא מוצא סימוכין לדברי הרב בספר "אמונות ודעות" (חלק מן ההערות הללו נכללו בהערות שנדפסו בסוף חלקים ב, ו-ד של "אורות הקודש", חלקם במבואות שנדפסו בחלקים א, ו-ד, וחלקם בשיעוריו שכתב ומסר הנקראים 'חוג הראי"ה' ועודם בכתי"ק ונמצאים בשלבי עריכה, שם ישנן מאות דוגמאות).
א] "התעלות העולם" פרק א "הכֹל הולך ושוטף, הכֹל מתעלה". ובעמ' תריב כתב הרב הנזיר מקורו:
"ע' האמונות והדעות לרב סעדיה גאון, הקדמה, [פרק] ה, 'אחד (הירקליט) קיים, כי כל הדברים נעים'".
[אמנם במבוא (ח"א) עמ' 21, 23 כותב שמקורו מקל"ח לרמח"ל, והענין נידון ב"דרך אמונה" להלן עמ' רמז-רנב].
ב] במבוא לסדר שביעי ממוסר הקודש ["מגמת העדן והטוב העליון" - פרקים קיד-קלח], הנדפס באורות הקודש ד עמ' תקס, תחת הכותרת "ההצלחה והצדק ב'אמונות ודעות'", מביא הרב הנזיר שהמושגים 'הצלחה' ו'צדק' שבפרקים הנ"ל מתבארים בדברי רס"ג ב"אמונות ודעות".
ג] את מאמר ג מ"אמונות ודעות" 'ציווי ואזהרה' מגדיר שם הרב הנזיר כמאמר "שכולל מוסר התורה", ומביא משני מקומות באותו מאמר, וכן ממאמר ט "הגמול", שתכליתם של התורה והמצוה היא האושר, ושהמצוה לא צֻותה רק כדי להועיל ולהביא לטוב אלא היא "מראשית החכמה, מעצמה".
ד] באורות הקודש חלק ד, מבואות הרב הנזיר, עמ' תקלה, במקורות לסדר שני ממוסר הקודש - "החוק והחופש העליון", העוסק בשאלת הידיעה והבחירה, מסמן הרב הנזיר ומפרט דוגמאות מהמאמר הרביעי ב"אמונות ודעות" "בעבודה ומרי, והצדק וההכרח".
"ויהי הקרע בנשמה הישראלית" או "יפרח רוח ישראל בתחיית קודשו"
למעשה אפשר אם כן לומר שחזונם המשותף של מרן הראי"ה ותלמידו הרב הנזיר להכניס בתוך בית-המדרש את הלימוד העינוי במחשבת היהדות, הוא המשך מאבקו בן אלף השנים של רס"ג כנגד מי "שאומרים שהעיון בה מביא הכפירה ומביא אל האפיקורסות", כלשון רס"ג בפתיחתו (עי' לעיל מהכוזרי המבואר חלק ג, עמ' רכה). כאמור לעיל, הרב זצ"ל יעץ לגאון ר' אליעזר גורדון כי לימוד בספרי הפילוסופיה היהודית ובראשם "אמונות ודעות" יביא מזור לצעירים התרים אחר רעייה רוחנית בשדות אמונתם בדורות בהם אתגרי המחשבה מבחוץ מושכים את ליבותם.
הרב ידע מאבקים אף הוא בענין זה. וכך הוא כותב לרב יצחק אייזיק הלוי, בעל 'דורות ראשונים', בשנת ה'תרס"ח (אגרת קמו שם), אשר הביע הסתייגויות מדרכו של הרב לשאוף להכנסת ספרי המחשבה ("החלק הרוחני שבתורה", שם עמ' קפז-קפח) בישיבה שביקש להקים ביפו:
"הישיבות המלאות תורה בפלפול ובקיאות ברוסיא [שם היה רוב מניינו ובניינו של עם ישראל ורוב מניינה ובניינה של תורה בעולם, אבל שם גם בנוסף למהפכת הדעת של תנועת ההשכלה, התרחש שלוש שנים קודם לכן ניסיון מהפכת הקומוניזם הראשון בה נטלו חלק מרכזי צעירים יהודים ורוחות אלו במשך כמאה שנה סחפו אחריהם את מיטב הנוער] לא תוכלנה לעמוד בפני זרם ההרס... אך דרכים חדשים הננו חייבים לסול, שהם הם באמת הדרכים היותר ישנים, שבהם הלכו רבותינו הראשונים...".
אף הרב הנזיר כותב בשנת ה'תרפ"ב ביומנו האישי, במילות הסבר להגשתו לרב את תוכנית הלימודים (משנת הנזיר עמ' מט-נ):
"אם הישיבה המרכזית תצמצם חוג לימודיה, יש לחוש כי המכללה החילונית [האוניברסיטה העברית בירושלים שהיתה בשלבי תכנון לבנייה] שברשותה מדעי הטבע, תפתֵח גם כוחות רוחניים עבריים ברוח חילוני, ויהי הקרע בנשמה הישראלית. ובמלוא הלימודים הרוחניים העבריים ברום היקפם ב'ישיבה המרכזית' ברוח אלקי, יפרח רוח ישראל בתחיית קודשו".
כחוליות רבות, ושונות, של שרשרת זהב אחת
הרב הנזיר מרבה להדגיש כי בתולדות הפילוספיה היהודית ישנה מסורת של הסתמכות הוגי דור אחד על קודמיו.
"כל ספרי המחשבה היהודית, או נקראים בשם 'הפילוסופיה הדתית בישראל', כולם, חלף השוני שבהם, בדרכיהם השונים, קו אחד מאחדם, לכולם ענין אחד, ומקור אחד, והם מושפעים זה מזה, כחוליות רבות, ושונות, של שרשרת זהב אחת...".
(פתיחה כללית לספר הכוזרי, חלק ג עמ' רכב).
בשנת ה'תשט"ו כותב הרב הנזיר ביומנו האישי (ארכיון 'נזר דוד', 19/1924):
"היום בסייעתא דשמיא חתמתי סיכום כללי, יסודות השִׁטה האלהית לרס"ג. ובזה כמעט נגמרה העבודה, שנמשכה חמש שנים. ועתה עלי להוסיף על רבנו בחיי, כיון שזכה ונתקבל בתפוצות ישראל, והוא נסמך לרס"ג בפירוש. אבל להסתפק בקוצר אמרים, במלוא הקומץ, יסודותיו העיוניים, ומבחינת הצורה, והתבנית ההמשלית. אחר כך לעבור להכוזרי, באופן יסודי. גם הוא נסמך לרס"ג, אם שאינו מזכירו בשם, וביחוד בענין אור הכבוד, הענין האלהי...".
בשיעוריו על ספר הכוזרי הוא מרבה לציין היכן רבנו יהודה הלוי נסמך על רבנו סעדיה גאון.
"רבנו יהודה הלוי אינו מזכיר [בספר הכוזרי את] שם רס"ג, והרמב"ם אינו מזכיר [את] שם רבנו יהודה הלוי, ואף על פי כן ר' יהודה הלוי ממשיך את תורת רס"ג, והרמב"ם ממשיך את תורת ר' יהודה הלוי, החיות העולמית האלהית, כי מקורן אחד: ספרי הנבואה [ - כוונתו החל מנבואת משה רבנו, כמוכח ב"פתיחה הכללית" של רס"ג פרק ו]. לא יתכן שהרמב"ם לא ראה את ספר הכוזרי, כשם שלא יתכן שר' יהודה הלוי לא ראה [את] ספר האמונות והדעות. ודאי מנעוריהם הגו גם בבית אבותיהם, הרבנים והגדולים. אמנם השפעתם [עליהם] רבה וניכרת. ר' יהודה הלוי נסמך על תורת רס"ג..." .
(הכוזרי המבואר שם).
הרב הנזיר מונה במקומות רבים בשיעוריו על ספר הכוזרי את הסתמכות ריה"ל על רס"ג בעיקר בענין אור הכבוד, בענין השימוש בפירוש 'ספר יצירה' של רס"ג, ובשאלת הגזירה והבחירה (כמו בכוזרי המבואר חלק ב, מאמר ד, ג, עמ' קמ, סביב הע' 41א, וש"נ).
כך כותב הרב הנזיר:
"השפעת רס"ג בספר האמונות והדעות גברה גם על אלה שאין מזכירין את שמו במפורש, כמו ריה"ל".
(שם כרך ג עמ' קכט).
לפני הרמב"ם שהושפע מאד מרס"ג - וכמו שמרבה הגר"י קפאח להביא ציטוטים שלמים בי"ד החזקה שהועתקו מ"אמונות ודעות" - היה עותק של "אמונות ודעות" במקור הערבי. בן משפחת אבן תבון אשר תרגמו את ה"מורה נבוכים" ופירוש המשניות של הרמב"ם הוא שתרגם עבורנו גם את ס' ה"אמונות והדעות".
במאמרו "הפִלוסופיא הדתית היהודית" (נזיר אחיו ב, עמ' שטו) מזכיר הרב הנזיר את העובדה ש"הרמב"ם אינו מזכירו [-את רס"ג] לעולם גם במקום שהיה לו להזכיר, למשל, בדבריו כנגד ההגשמה..." (סע' ה, עיי"ש הנימוק וכן בכוזרי המבואר מאמר ד סע' א, חלק ב כמ' קיט ובדרך אמונה להלן חלק ד מאמר ג פרק ב בהע' 47 וכן שם חלק ג ב"סיכום הכללי" סע' 3 "רס"ג והשפעתו לדורות").
גם גדולי מייסדי והוגי תנועת החסידות, תלמידי הבעש"ט, המגיד ממזריטש ובעל התולדות נסמכו במשנתם על רס"ג בענין "לית אתר פנוי מיניה", שבכל יש אלהות, וכן בעל התניא. ויש מביאים אף בשם הבעש"ט שאמר על עצמו שהוא גלגול נשמת רס"ג "ושהיה הבעש"ט שוקד ללמוד ספרי רס"ג" (קול הנבואה עמ' קכו ועוד. ולהלן כאן בדרך אמונה מבוא ג ועוד. בסוף הביאורים למאמר ב אפילו כותב הרב הנזיר: "נשמתו [של רס"ג] חיה בחסידות הבעש"ט"), אף שרס"ג עצמו במאמר הנפש (מאמר ו, פרק ח) דוחה את רעיון הגלגול. הרב הנזיר כותב:
והבעל שם טוב נסמך אל רב סעדיה גאון" (קול הנבואה עמ' קכו);
"ר' ישראל בעש"ט נסמך בשיטתו על רס"ג... ולפעמים מדבר בלשונו" (כת"י קול הנבואה).
גם שיר הייחוד נסמך על רס"ג (קול הנבואה עמ' קכד, קמג ובדרך אמונה כמה פעמים). וכה מספר הרב הנזיר ביומנו האישי (בכתי"ק) על המתח הקיים בנפשו בעת שבא לעסוק במחקר ההשוואתי בין משנת רס"ג לשיר הייחוד, בעשרת ימי תשובה ה'תשי"ג:
"אמר דוד. בעשרת ימי תשובה התעסקתי בשיר היִחוד, שאומרים בליל יום כִּפורים, בהשוואה לספר האמונות והדעות, שכבר הקדמונים אמרו, שבעל שיר היִחוד ינק מספר האמונות לרס"ג. והיה קשה לי, ולנפשי, המחקר הקר השכלי, שבספר האמונות, ומפרשיו בלשון הקודש, והלועזית, שכן אוהבני לרדת לסוף דעת הדברים, ולבררם בכל הדרכים, המצויים לי, והרי העת קודש, לדרשהו בהִמצאו, בהיותו קרוב (ישעיה נה, ו. תנחומא האזינו ד). הזמן מתאים לשירי תהילות וכוונות התפִלה, והעסק בהלכות היום, ובעבודת היום, "שבעת ימים קודם מפרישין" (משנה ריש יומא). אבל זה ספר האמונות הוא עבודת הגאון ראש ישיבת גאון יעקב, גאון וצדיק קדוש ישראל, ושיר היִחוד, הנקרא גם שיר השירים, קודש קדשים קרב אל דעותיו, מגלה עומקו, וקדושתו.
ביחוד הגעתי לידי כך, אחרי יסוד הבריאה והחידוש, התמידי, באותות ומופתים, בנפלאות, שנתברר במאמר א. [ש]הרי במאמר ב - "האחדות", או "היִחוד", מתגלה יסוד הדבֵקות, הִמצאו בכל מקום, ואין קיר סותם בעדו, ודברותו פולשת בכֹל, וכן נפש האדם בכֹל והכֹל בו יתברך.
וכך אנו מגיעים לפרק האחרון ממאמר "האחדות" (מאמר ב), שם מתגלה קדושת הגאון וצדיק וקדוש דבק באלהיו, באלהי ישראל, באמת ובשכל, ולא בשקר וגוזמא, ובאהבה, כמו שאומר שם (פרק יג, חלק ב עמ' שצד. וע' דרך אמונה שם עמ' שצז): 'וכאשר יגיע האדם אל ידיעת הענין הזה הדק, בדרך ההגדה וראות האותות והמופתים, תאמינהו נפשו ותמזג ברוחו, וישוב נמצא בחדריה, וכל אשר תעמוד בהיכלה תמצאנו, כאשר אמר הנביא (ישעיה כו, ט), 'נפשי אִויתיך בלילה, אף רוחי בקרבי אשחרך''...
זה שיר מזמור קודש, שנפשי שרה ומנגנת, בניגון מיוחד, בעתות קודש בניגון "דבקה" (עי' משנת הנזיר, עמ' צז), וכל זו הדבֵקות העליונה בספר המחקר השכלי הקר, 'אשרי אדם עוז לו בך' (תהלים פד, ו), גאון ופִלֹסוף, צדיק וקדוש, והכֹל מאוחד ממש, וכמו שמסיים (שם עמ' שצח-שצט): 'ותשבחנו ותהללנו בשכל וביושר, ולא בגוזמא ובשקר, ולא תשבחנו בשהוא ישים החמשה יותר מן העשרה, ולא שיכניס העולם בחלל הטבעת, ולא שישיב אתמול החולף, כי כל זה הבל, אבל היא משבחת אותו בענינים העצמיים'".
מתח זה מיישב הרב הנזיר בכמה מקומות בביאוריו לספר "אמונות ודעות", ובקיצור נמרץ בשלהי ביאוריו למאמר ב' - "האחדות":
"רס"ג פותח במחקר קר, נוקב ויורד על תהום, של האמונות והדעות, ועולה לשיא רום האהבה והדבֵקות" (דרך אמונה חלק ב עמ' תב).
סיכום ענין ההשקה בין ספרי הפילוסופים שבמרוצת הדורות אפשר למצוא בדברי הרב הנזיר בביאוריו ל"כוזרי":
"...יש קו אחד ומאחד את כל ספרי הפילוסופיא הדתית בישראל, יש תולדות הפילוסופיא הדתית בישראל, שעניינה רוח אחד ורציפות, והתפתחות זה מזה, ונותנים זה לזה".
(הכוזרי המבואר, מאמר ד, כד, פתיחה לפירוש ספר יצירה, עמ' רה).

הבלשן החכם ד"ר אדם נח בראון ז"ל

ספר האמונות והדעות נדפס לראשונה בקונסטנטין (קושטא) בשנת ה'שכ"ב, 480 שנה אחרי פטירת רס"ג ו-70 שנה אחרי גירוש ספרד. הרב הנזיר נהג ללמוד מתוך המהדורה משנת ה'תרמ"ח של ר' ישראל הלוי קיטובר, אשר חילק את הקדמת המחבר ("הפתיחה הכללית") ואת המאמרים כולם לפרקים והוסיף ביאור בשם "שביל האמונה". המקור הערבי נדפס לראשונה בשנת ה'תר"מ, והרב הנזיר השתמש בו בלימודו תוך שהוא נעזר בידידו הבלשן החכם ר' אדם נח ד"ר בראון ז"ל לצורך השוואות מחקריות מן המקור הערבי. בספר 'אדם נח בראון' שיצא לאור בשנת ה'תש"ל (במלאות עשור לפטירתו) בעריכת פרופ' חיים ליפשיץ ז"ל ויבדלחטו"א הרב שאר ישוב כהן שליט"א ור' צבי קפלן שליט"א, נכלל פרק מיוחד שכתב הרב הנזיר "תורת הדעת והמדע לרב סעדיה גאון בס' האמונות והדעות" (נדפס להלן כ"מבוא ג"), ובשער הפרק כתב הרב הנזיר: "עם השוואות למקור הערבי בהשתתפות החכם ד"ר אדם נח בראון ז"ל". במאמר זה סוקר הרב הנזיר בהרחבה את תולדות ועיקרי משנתו של רס"ג.
במלאות שנה לפטירתו של ידידו אדם נח בראון, כותב הרב הנזיר בפנקסו:
"הוא השתתף בהכנת ס' האמונות והדעות לרס"ג, שנערך בכת"י ע"י ד"ר ר' צבי מלטר ז"ל 1 , וכן הערות בהשוואה למקור הערבי. ... בחיבורי, 'לתולדות הפלוסופיא היהודית, הערבית הספרדית', היינו מתייעצים עמו ונועצו הרבה הערות ממנו בהשוואה למקור הערבי, ויבוא בהערה בציון: בר"ן, ר"ת: ר'בי נ'ח ב'ראון, וגם על השער יבוא אי"ה: 'בהשתתפות ד"ר אדם נח ד"ר בראון ז"ל' [מובא להלן סוף מבוא ג].
...עליו יכולים לומר, כדברי רבנו הקדוש (כתובות קד.), בעשר אצבעות יגעתי ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה. הרבה יגע בעשר אצבעותיו לסדר ולברר ולהעתיק ולהבין דברי הגאון רס"ג... ולא נהנה אלא באצבע קטנה, ספר קטן, תיקון מדות הנפש לרש"ג. ועוד ידו נטויה היתה לאסוף, מבחר הפנינים שיוחסו לרש"ג. ...חבל על האי שופרא דבלי בארעא.
חסרה ארץ ישראל מלא ספרא וגם חכם ומבין ואוהב ומוקיר חכמת רבותינו בתקופה המזהירה בימי הגאונים, והחכמים הספרדים. אולי תבוא התעוררות לאסוף כתבי ידו ולסדרם, ולסוף, והוא התכלית, להוציאם לאור עולם".
שיעורי הרב הנזיר על "אמונות ודעות"
מלאים אנו ברגשי תודה למו"ר הרב שאר ישוב כהן שליט"א, רבה הראשי של חיפה ונשיא מוסדות "אריאל", בנו של מרן הרב הנזיר זיע"א, שהטיל עלינו את כובד המשימה לשמר ולהכין לדפוס את כתביו המרובים של אביו הקדוש מרן הרב הנזיר זצוק"ל.
בעת שנכנסנו לפני עשרים שנה לנהל את ארכיון הכתבים העשיר שהותיר אחריו לברכה מרן הרב הנזיר זיע"א, והחלנו מסדרים את כתבי היד למחלקותיהם השונות, הבחנו כי הפירוש ל"אמונות ודעות" רב ממדים הוא ויהי לחזון נפרץ להחל לעסוק בו. תוך כדי עריכתנו במכון חיבורים אחרים של הרב הנזיר החל הרב יצחק שילת שליט"א מגדולי החוקרים הלמדנים והמחנכים שבדור, למיין עבורנו את כתבי היד, המחברות והדפים של ביאורי הרב הנזיר לספר "אמונות ודעות". בהמשך הצטרף לחברי המכון הרב עזריאל אריאל שליט"א, רב היישוב עטרת, וקיבל על עצמו עבודה רבת שנים לערוך את הפירוש של הרב הנזיר ל"אמונות ודעות" מתוך שיעוריו אשר כתבם הרב הנזיר לפני ואחרי מסירתם, כדרכו בכל הספרים אותם לימד. הרב עזריאל התייגע לדבק דבר בדבר ולהרחיב בהערות נצרכות והשוואתיות בכתבי הרב הנזיר, ויהי לפלא. התוצאה מדברת בעד עצמה וב"ה הגענו לעת המאושרה הזאת כשמופיע לפנינו הספר "אמונות ודעות" לרבנו סעדיה גאון עם שיעורי הרב הנזיר, ומוספים עליו סיכומי שיעורים שנכתבו בשעתם על ידי גדולי תלמידיו, בעיקר הרב יעקב אריאל שליט"א, אביו של הרב עזריאל, וכן הרב יעקב פילבר שליט"א אשר סיכומיו הוגהו עוד בידי הרב הנזיר בחיים חיותו בכתי"ק וכן של הרב הושע רבינוביץ' שליט"א. אלו בטובם העמידו רשימות מחברותיהם לשימוש העורך.
זכה מכוננו להתברך בעבודתו הברוכה מאד של הרב אליקים זית שליט"א חתנו של הרב הושע רבינוביץ', ולבד משליווה את עריכת הספר, הכין את מהדורתנו של הספר "אמונות ודעות" מוגהת ומתוקנת לפי התיקונים שתיקן הרב הנזיר בגליונות ספרו. תודה גדולה וברוכה לרב אהרון וקסלשטיין, המנקד והמסדר המסור של המכון, שהלומדים נהנים מפרי עבודתו ולגב' שושנה תנעמי, המגיהה את הניקוד.
המכון חש הכרת תודה מיוחדת למנכ"ל מוסדות "אריאל" הרב דוד טבצ'ניק שליט"א שממריץ ומזרז אותנו בעבודתנו כשעול מפעלי תורה רבים על כתפיו.
יהי רצון שיזכה מכוננו להוציא לאור את שאר כתביו הקדושים של מרן הרב הנזיר הקדוש רבנו דוד כהן זיע"א ובהם פירושו הענק "חוג הראי"ה", הלא הוא שיעוריו שכתב לסדרת ספרי אורות הקודש שערך.
תתחדש הנבואה בישראל
את הפרק המסיים את המבואות ל"מוסר הקודש", בסוף חלק ד מ"אורות הקודש", חותם הרב הנזיר בדבר הקרוב ביותר למשנתו ולמאוייו שכל כולם כלל-ישראליים - השאיפה לחזרתו של עם ישראל לנבואה:
"מקובלים אנו, וכן לפי רב סעדיה גאון, במאמר 'גאולה אחרונה' (מאמר ח), והרמב"ם באִגרת תימן, כי בבוא הגאולה האחרונה תתחדש הנבואה בישראל... וזאת מגמת מוסר הקודש, המוסר האידיאלי העתיד, ודרך הקודש, הנבואי, צפיה להתחדשות רוח הקודש, הרוח הנבואי בישראל".

ירושלים ת"ו
חודש התשובה ה'תשע"ב

---