על חומותיך

פורים הוא חג מוזר, חריג. בין המוזרויות שבו נמצא הפיצול שלו לשני ימים תחליפיים, מפני שכאשר אירע הנס חגגו אותו במקום אחד - שושן הבירה - יום אחד אחרי שאר העולם. ועוד יותר מוזר לכאורה הקריטריון לקביעת הערים החוגגות ביום השני: דווקא אלו שהיו מוקפות חומה בימי יהושע בן נון קוראים ושמחים בהן בט"ו, למרות שבאותה תקופה כל הערים האלו עמדו למעשה בחורבנן! בתלמוד הירושלמי יש לכך הסבר: "לחלוק כבוד לארץ ישראל", כי אם הקריטריון היה יותר טכני, הערים המוקפות חומה מימי אחשוורוש - הרבה ערים בעולם היו חוגגים בהן ביום השני, ואף לא עיר אחת בארץ ישראל! לכן באו חז"ל והחליטו שהקריטריון יהיה שונה – מוקפות חומה מזמן כיבוש הארץ על ידי יוצאי מצרים, כך שיהיה זכר לארץ ישראל באותו הנס. מכל זה ברור שקיים 'עניין' לחגוג את פורים ביום השני יותר מאשר ביום הראשון, אחרת 'מה לי הכא – מה לי התם'! לכן חשוב לברר היכן הם המקומות בארץ ישראל, שב"ה הולכת ומתיישבת בימינו, שבהם יש לשמוח דווקא ביום השני, החשוב יותר.
הרב יהודה זולדן, לשעבר ר"מ בישיבות גבוהות ומחבר ספרים ומאמרים חשובים, ועתה המפקח המרכזי ללימודי תושבע"פ באגף החינוך הדתי, ירד לעומקה של שאלה זו. במחקר הלכתי-היסטורי מקיף ביותר הוא מציג לנו תמונה שלמה: אחרי שהוא מברר את הבסיס ההלכתי לסוגיה מיוחדת זו הוא פונה לבדוק את המסורות הקשורות בקיום חג פורים בסביבות ירושלים, המקום היחיד בעולם בימינו שמקיימים בו את החג ביום ט"ו מוודאי ולא מספק. היציאה מהחומות החלה בשנת תר"ך (1860), אבל השכונות הראשונות היו סמוכות ונראות לעיר, ולכן גם בהן חגגו כמובן מאליו את 'שושן פורים' עם העיר העתיקה. אך בשנת תרל"ז נבנתה השכונה הראשונה הרחוקה יותר, שכונת בית יעקב (היום חלק ממרכז העיר, סמוך לשוק מחנה יהודה), ואז התחילו להתעורר ספקות: מהו 'סמוך' ומהו 'נראה', האם לנקוט הגדרות מצומצמות או הגדרות מרחיבות, איך להתייחס לשיקולים הלכתיים-חברתיים ולחשבונות היסטוריים, למחלוקות פוסקים וללחצים מהשטח. את הכל מתאר ומסביר הרב זולדן באופן חי וברור, מדויק וקריא.
התרחבות שכונות ירושלים משנת תרס"ב ואילך הוסיפה לשיח ההלכתי שמות וכינויים, שהפכו מאז לחלק מכל דיון הלכתי בנושא: 'מושב הזקנים הכללי' שהיה אז בכניסה לעיר (באזור התחנה המרכזית של היום) ושכונות שערי ירושלים (סמוך לבית החולים שערי צדק הישן, היום: רשות השידור) ועץ חיים (היום מעין שמורת טבע לרגלי גשר המיתרים), ובעיקר בית היתומים דיסקין בגבעת שאול, שדקדוק בדברי הרב הגדול מהרי"ל דיסקין שהמוסד נקרא על שמו, שקבע שהוא חלק מירושלים, הביא למסקנה שגם לגבי דיני פורים הוא חלק מהעיר, למרות שהוא נמצא הרחק ממערב לעיר העתיקה, לא סמוך ולא נראה. לא עזרו הסבריו ולחציו ותחנוניו ושכנועיו של הרב יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי, מייסדם ומסדרם של מנהגי ירושלים; דעתו בנושא, המצמצמת את שטח העיר שבו נחגג פורים בט"ו לרצועה של מיל סביב העיר, לא נתקבלה.
המחבר ממשיך איתנו בימים שאחרי כיבוש העיר העתיקה על ידי הערבים בתש"ח, כשעלה ספק אם העיר החדשה יכולה להיחשב 'סמוכה ונראית' לעיר העתיקה שבה אין אף קורא מגילה אחד, ובספיקות שהתעוררו לגבי חלות פורים בהדסה עין-כרם ובשכונת בית וגן. בימים שאחרי מלחמת ששת הימים ותנופת הפיתוח בעיר אנו מתלווים לבירורים בעניין השכונות החדשות נוה יעקב ופסגת זאב, הר נוף ורמות, הר חומה ונוה יעקב ועוד, החיבורים על פי הלכות שבת ועירובין מחד - או על פי סברת השיתוף האדמיניסטרטיבי עם העיר ירושלים מאידך, והגבולות ההלכתיים של עוטף ירושלים לעניין זה.
ומכאן, לשאר ערי ישראל: הרב זולדן מברר מסורות ודעות הלכתיות מתקופת הראשונים ועד לעידן החדש לגבי בית שאן שבעמק וביריה שבגליל, עזה וחברון, שכם ומירון ועוד, ודן באפשרות ובצורך לחדש את קריאת המגילה בלעדית בט"ו - או לפחות גם בט"ו - בעשרות יישובים חדשים, ביניהם בית אל ושילה, מבוא חורון ושעלבים, קדומים ושבי שומרון, מודיעין ומודיעין עילית, בית שמש ורמת בית שמש המתרחבת, עין גדי שבמדבר יהודה והושעיה שבגליל (סמוך ונראה לציפורי) ועוד ועוד. בכישרון מיוחד מצליח הרב זולדן לחבר באופן מרתק את ההלכה והמציאות, השכל ההלכתי והרגש ההנהגתי, העבר וההווה והעתיד ודעות פוסקי הלכה מכל קצות הקשת ההלכתית והציבורית, ובאופן חריג לתת לקורא את ההרגשה שהוא נמצא עתה בעיצומו של בירור הלכתי מתגלגל, שאחריתו מי ישורנה.
הספר מסתיים בתיאור דמותו של אבי המחבר, ר' ראובן אליהו זולדן ז"ל, אוד מוצל מאש, שעלה לארץ לפני קום המדינה כשרק כותנתו לעורו, לחם במלחמות ישראל והקים בס"ד בעשר אצבעותיו משפחה למופת. הנחת והאהבה שזכה להן ממשפחתו הן פירות זכויותיו בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא. תנצב"ה.

פורסם בעיתון בשבע