בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי אליהו

פרשת ויקהל-פקודי

undefined

הרב שמואל אליהו

אדר התשע"ג
14 דק' קריאה
וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם

מהלכות טבילת כלים

משכן אחד, בלב אחד
המשכן מורכב מזהב, מכסף, מנחושת ומתרומות רבות של עם ישראל. כל אחד שם בתרומתו גם חלק מלבו. "כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת". פרשות "ויקהל" ו"פקודי" עוסקות בהקמת המשכן בפועל ממש. כדי להקים את המשכן, שכולל את הלבבות של כלל ישראל, צריך לרכז את כלל ישראל, וזה הפסוק הפותח את הפרשה. "וַיַּקְהֵל משֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" וכו'. כשכולם נקהלים ביחד – אפשר להקים משכן אחד שמחבר את כולם. "וַיְהִי הַמִּשְׁכָּן אֶחָד".

מקדש רצוף אהבה
גם שלמה המלך בחנוכת המקדש מקהיל את כל קהל ישראל מאותה סיבה: "אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלָם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן: וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" (מלכים א, ח א). גם הוא זוכה לראות את השראת השכינה בישראל כש"הֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה'", ענן שמלמד על כך ש"מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה'".
כך היה כל הזמן בירושלים. עיר שחוברה לה יחדיו. עיר שעושה כל ישראל חברים. לא רק בגלל המידות הטובות של ישראל, אלא בגלל שבלי האחדות הזאת, המקדש לא יכול לתפקד. מטבעו הוא מלא אחדות ו"רצוף אהבה".

בית המקדש השלישי ייבנה מאחדות
לצורך הקמת הבית השלישי אנחנו צריכים אחדות. אין באפשרותנו לפתח שנאה ולפסול אלה את אלה. השנאה והמחלוקת שייכות לגלות. שם נתקיימה בנו הקללה "וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ" (דברים כח סה).
הגאולה תלויה בהסרת הרוגז מהלב. "וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ", מילה שמביאה אהבת ה', "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ" (דברים ל ו), ומביאה גם אהבת ישראל. לכן ימות המשיח הם ימים שאין בהם "לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות" (רמב"ם הלכות מלכים פרק יב ה).
אנחנו רוצים להגיע לשם במהרה, ולכן אנחנו צריכים להשתדל בכל כוחנו להיות אחד ולא מושפעים ממחלוקות פוליטיות שעלולות להרבות שנאת חינם. לאחוז במידתו של דוד, שזכה למלוכה מתוך התרחקות ממחלוקת ומלשון הרע. כך נזכה להרבות אהבה ואחווה, שלום ורעות, ומתוך כך נזכה לגאולה שלמה בקרוב ממש. אמן.


מטומאתו של נוכרי לקדושתו של ישראלי

טבילה רוחנית
המקור לחיוב טבילה הוא מפרשת כלי מדיין, שם כתבה התורה: "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא" (במדבר לא כג). מפסוק זה למדו שלא מספיק להגעיל את הכלי באש, אלא צריך לטהר אותו גם באמצעות טבילה.
גם כלים חדשים שיוצרו על-ידי גוי וקנה אותם יהודי צריכים טבילה במקווה, במעיין או בים. לא בשביל להכשיר את הכלי מבליעה של אוכל טרף, אלא הכשרה ממהות רוחנית של בעלות הגוי, בדומה לגֵר שמטבילים אותו כשמצטרף לדת היהודית. "כדי שיצאו מטומאתו של נוכרי לקדושתו של ישראלי" (כך מביא הב"י יו"ד קכ, א. בשם הירושלמי סוף ע"ז. בן איש חי מטות שנה שנייה הלכה ב).
לכן מי שקנה מגוי כלים שיוצרו על-ידי יהודי ונקנו על-ידי גוי שחזר ומכרם ליהודי – צריך להטביל את הכלים. כלים שהם בשותפות של יהודים וגויים לא חייבים טבילה (רמ"א קכ ס"ע יא). כלים שיוצרו במפעלים של גויים וחלק מהמניות הן של יהודים, חייבים טבילה כיוון שמניות הן לא בעלות על התוצרת אלא על הרווחים בלבד (עיין לפ"ת שם ס"ק י"ב. ולזב"צ ס"ק ע"ב, ולדרכי תשובה ס"ק פ"א).

צינורות גשמיים לחיים
שואלת הגמרא: אם כלים של גוי חייבים טבילה לצורך הקדושה, למה שולחן, כיסאות, מברג ומספריים שקונים מגוי לא חייבים טבילה? "אמר ליה: כלי סעודה אמורין בפרשה". הכלים שמדובר עליהם בפרשת כלי מדיין הם רק כלי סעודה. ככל הנראה הסיבה לכך היא שכלי סעודה הם הצינורות הגשמיים לחיים של האדם. דרך האוכל האדם מקבל חיים, וזה צריך להיות בטהרה יותר גדולה משולחן וכיסאות (עיין ע"ז עה: שו"ע יו"ד קכ, ד).
לכן סירים, צלחות, סכינים ומזלגות חייבים טבילה עם ברכה. גם כלים שמאכסנים בהם אוכל חייבים טבילה. אבל כלי עיבוד אוכל גולמי, כמו סכין שחיטה או מערוך עשוי מתכת לרידוד הבצק, לא חייב טבילה כיוון שלא אוכלים בו. יש חולקים ואומרים שחייב, לכן יטבול אותו בלי ברכה. או שיטבול אותו אחרי שמטביל כלי שחייב ברכה (שו"ע יו"ד קכ ה. בן איש חי שם).

מתנה לצורך שאילה
הגמרא במסכת עבודה זרה אומרת כי אדם שלקח כלי חדש בהשאלה מגוי – לא צריך טבילה, כי הכלי לא עלה במעלה מרשות נוכרי לרשות ישראל. ומותר להשתמש בו אם הוא חדש כך שהגוי לא בישל בו, או אם היהודי הגעיל אותו. כן נפסק ב"שולחן ערוך" (יורה דעה קכ ח): "השואל או שוכר כלי מהנכרי – אינו טעון טבילה".
מזה יצאה הלכה לאדם ש"שכח ולא הטביל כלי מערב שבת או מערב יום טוב" וצריך להשתמש בו בשבת או ביום טוב ולא יכול להטבילו. או שהוא נמצא במקום שאין בו מקווה. מה יעשה? "יתננו לעובד כוכבים במתנה ואחר כך ישאלנו ממנו ומותר להשתמש בו" (ס"ע טז).
ה"פתחי תשובה" (ס"ק טו) הביא פוסקים שערערו על העצה הזאת "דהוי כהערמה – ואסור". אמנם אנו פוסקים כדעת ה"שולחן ערוך" שהתיר בשעת דחק לעשות כן לכבוד שבת או יום טוב. כתב על זה הט"ז כי העצה הזאת היא טובה רק לפי שעה. עד שתעבור השבת או עד שיימצא מקווה. "אבל לאחר השבת או שיזדמן לו מקוה כיון שישתקע עולמית ביד ישראל, ודאי הוי כלקוח בידו", וכבר נתחייב טבילה. ולכן לא מועילה העצה אלא לזמן קצר, ואחר כך יש לטבול אותו בלי ברכה.



סוגי כלים החייבים טבילה

חשובים ושלמים מקבלים טומאה
כלי ברזל או מתכות אחרות חייבים טבילה, שכלים אלה הם חשובים יותר ולכן הם מקבלים טומאה יותר מכל כלי אחר. וזה כלל בהלכות טומאת כלים, כלי חשוב וכלי שלם מקבל טומאה. כלי פשוט מאוד או כלי שבור לא מקבל טומאה.
ומנין למדנו שהחשיבות קובעת טומאה? בפרשה העוסקת בטומאת כלים מונה הפסוק את הכלים דרך חשיבותם: "אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת: כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם" (במדבר לא כג).
גם כלי מתכות אחרות כמו אלומיניום ופלדה חייבים טבילה, שהן ניתכות כמו כל מתכת אחרת (שו"ת "אגרות משה" יורה דעה חלק ג סימן כב), קל וחומר מכלי זכוכית שחכמים חייבו אותם בטבילה עם ברכה כיוון שהם ניתכים כמותם וניצוקים כמותם.
כלים שעשויים מעץ, מאבן, מחרס או מפלסטיק אינם חייבים בטבילה, כיוון שאינם מתכת. והרוצה להחמיר בכלי פלסטיק להטבילם בגלל שהם ניתכים – יטבילם ללא ברכה (ציץ אליעזר ח"ז, לז. מנח"י ח"ג עו-עח).
כלי חרסינה חייבים טבילה כיוון שהם עשויים מתערובת קשה כמו זכוכית. יש מחלוקת בין הפוסקים אם חייבים ברכה או לא. ונכון להטבילם בלא ברכה (ערוה"ש קכ, כט; בא"ח ש"ב מטות ז).

ההטבלה הולכת לפי העיקר
ב"שולחן ערוך" (יורה דעה קכ) מובאות שתי הלכות העוסקות בכלי שחלקו ברזל וחלקו פלסטיק. הראשונה אומרת: "כלי עץ שיש לו חשוקים של ברזל מבחוץ שמעמידין אותו – אינו טעון טבילה". לעומת זאת "כוס של כסף מחובר בכלי עץ, צריך טבילה". מסביר ה"בית יוסף" שמדובר בכוס שהכסף מבפנים והעץ מבחוץ. ובכוס המתכת היא העיקר. לעומת חבית של עץ שהמתכת היא טפל.
מוסיף הרמ"א: "וכן רחיים של פילפלין. שבתוך העץ יש ברזל קבוע שטוחנין בו – צריך טבילה. וכן המשפכות של ברזל או הברזות של ברזל ושאר מתכות – כולן צריכים טבילה. ודווקא שעיקר הכלי הוא של מתכת, אבל אם עיקר הכלי הוא של עץ רק שמעט ברזל קבוע בו, הואיל ואפשר להשתמש בו בלא הברזל, אין צריך טבילה. אבל כלי המתוקן ביתדות של ברזל, ובלא היתדות לא היה אפשר להשתמש בו, והם מבפנים – צריך טבילה".

טחינה שראויה לאכילה
גוף המיקסר שבו המנוע בוודאי לא צריך טבילה, כיוון שהוא לא בא במגע עם האוכל. ואולם החלקים שבאים במגע עם האוכל ומתפרקים בקלות מהמיקסר – חייבים טבילה. וכמובן חייבים בטבילה רק אם הם עשויים ממתכת או מזכוכית, או שיש בהם חלק עשוי ממתכת והוא עיקרו של הכלי.
ואע"פ שהמתכת היא חלק קטן במיקסר היא לא בטלה לכלי שעשוי ברובו מפלסטיק, כיוון שהעיקר של הכלי הוא סכין או מערבל הברזל שבו. אם יש למיקסר קערה מפלסטיק שאינה מחוברת לברזל היא פטורה מטבילה, אבל קערת זכוכית או ברזל בוודאי חייבת טבילה.
הדין הזה קיים רק בסוג מיקסר שטוחן אוכל שראוי לאכילה, כגון מיקסר פירות או תבלינים או מערבל יד לאוכל ראוי או מבושל. במקרה כזה הסכין שלו חייבת טבילה עם ברכה, כיוון שבדרך כלל טוחנים בו אוכל שראוי לאכילה (פרישה ט"ז. פ"ת ס"ק ח בשם שאילת יעבץ).
אבל מטחנה של בשר, של חיטים או של קפה, אפילו שהיא עשויה ממתכת או מזכוכית – מטבילים אותה בלי ברכה כיוון שהנטחן בה לא ראוי לאכילה כמות שהוא. ואע"פ שלפעמים טוחנים בה משהו שראוי ממש לאכילה, כתב ה"פתחי תשובה" (ס"ק ו בשם תשובת שב יעקב סי' ל"א) ש"הולכין אחר רוב תשמישו" של הכלי.

כלים חשמליים
יש פוסקים הפוטרים לגמרי מטבילה את כלי האכילה שפועלים על-ידי חשמל, מפני שלדעתם אין הם נחשבים לכלים, הואיל וכל פעולתם היא רק כאשר הם מחוברים לשקע וזה נחשב כחיבור לקרקע, וכל המחובר לקרקע אינו כלי. ובמיוחד הדברים אמורים לגבי כלי חשמל שיש להם מקום קבוע ואין רגילים להזיזם ממקומם, כדוגמת מצנם (שו"ת שב יעקב לא. שערים המצויינים בהלכה לז, ז).
רוב הפוסקים לא מקבלים את הדעה הזאת ומחייבים טבילה לכלים אלו. לכן לדעתם קומקום חשמלי, טוסטר וכדומה שמיוצרים בבתי-חרושת של גויים צריכים טבילה. וכמובן ידאג לייבש אותם היטב קודם השימוש כדי למנוע נזק.
כלים שיש חשש שהטבלתם תקלקל אותם, אפשר לפרק ולהרכיב על-ידי חשמלאי יהודי. כי ברגע שהוא מפרק את המכשיר החשמלי בטל ממנו שם כלי של גוי, וכשמרכיב אותו הרי הוא מייצר אותו מחדש ונפטר מהטבילה. וכל זה דווקא אם הטכנאי יפרק אותו פירוק מקצועי. אבל אם אדם סתם יפרק בו בורג צדדי ויחזור להרכיבו, לא ייחשב הדבר כעשייתו מחדש, ועדיין יצטרך להטבילו.
במקרה שעצה זו לא מועילה, אפשר לתת את הכלי במתנה לנוכרי, ואחר כך לשאול אותו ממנו. וזו עצה שלכתחילה לא טוב לעשותה, כי היא כמו הערמה. אבל אם אין ברירה – ייתן את הכלי לנוכרי על דעת שיכול לשאול ממנו בחזרה את הכלי לשימוש וישתמש בו בלי טבילה.

אין טבילה לחצאין
כותב הבא"ח (שם, ה"ג): "צריך להטביל כל הכלי – שיכניסו כולו במים, ולא יישאר ממנו חוץ למים אפילו כל שהוא. ואם הוא גדול ואינו יכול להטבילו בפעם אחת כתב הרב 'חכמת אדם' ז"ל דאסור להטבילו לחצאין – שיטביל תחילה צד אחד, ויחזור ויטביל צד השני, דבעינן כאן דומיא דטבילת הנדה, שצריך שתהיה כולה במים בפעם אחת, שאין זה דומה להגעלה, דהתם הוא מגעיל להפליט האיסור, וכיון דהגעיל חלק אחד ממנו, פלט האיסור מאותו החלק, ולכך חוזר ומגעיל החלק הנשאר. אבל הכא הוא משום טומאה, וכיון דמקצתו חוץ למים, תחזור הטומאה ותתפשט בכל הכלי, ונראין דבריו, וצריך להזהר בזה".

כלים חד-פעמיים מימי הרמב"ם
כלים שנועדו לשימוש חד-פעמי – אפילו אם הם עשויים ממתכת, כפחיות שתייה, אינם צריכים טבילה (מנחת יצחק ח"ה לב, א). ובשו"ת "אגרות משה" (יורה דעה חלק ג סימן כג) הביא ראיה מהרמב"ם (רפ"ב מכלים) שגם בימיהם היו כלים חד-פעמיים, והיו משתמשים בפירות ובקליפות פירות לשם כך.
קופסאות או צנצנות קפה תוצרת חוץ, וכן צנצנות מזכוכית, כגון של מאכלי תינוקות, שאדם רוצה לעשות בהן שימוש חוזר ולמלאות אותם בתבלינים או בכל דבר אחר – יש מי שאומר שצריך להטבילן, מאחר שאלו כלי זכוכית, ומשתמש בהם יותר משימוש חד-פעמי (שו"ת "משנה הלכות" חלק ז סימן קיא). ולהלכה – הואיל והמייצרים לא ייצרו צנצנות אלו לשימוש חוזר אלא לשימוש חד-פעמי, אין עליהן שם "כלי" אלא שם "אריזה" ועל כן לא צריך להטבילם (שו"ת "מנחת יצחק" ח"ה סימן ל"ב ואחרים).

טבילה מבורכת וטבילה שלא
צלחות וכוסות זכוכית, חייבות טבילה. גם זכוכית לבנה חייבת טבילה בברכה. הלוקח צלחות להטבילן לא יטביל אותן כשהם מונחות זו על זו, אלא כל אחת בנפרד. צלחות וכוסות חרסינה – טבילה בלי ברכה. סכו"ם מתכת – חייב טבילה עם ברכה. סכין של פירוק בשר או עוף – צריך טבילה בלי ברכה. סכין לפרוס לחם או לאוכל – חייב טבילה עם ברכה (שו"ע סעי' ה', ובא"ח י'). סכו"ם פלסטיק לא צריך טבילה.
רשת המנגל צריכה טבילה, אבל את הכלי שבו הפחמים לא צריך להטביל. ואפשר להטביל את הרשת בים או בנהר או במעיין, וצריך להטבילה עם ברכה. וכן הדין במגשים של תנור, טוסטר או מיקרוגל שחייבים טבילה בברכה.
מגשים להגשת אוכל שמגישים עליהם פירות ולא תמיד הם נוגעים במגש עצמו, אלא מניחים על המגש מפית וכדו' – יש להטבילם בלי ברכה. ואם האוכל נוגע ישירות במגש – צריך להטבילו בברכה. כמו כן אין צורך להטביל פותחן בקבוקים, או מספריים לפתיחת שקית חלב, מאחר שהם לא נוגעים באוכל אלא בקופסא.
תרמוס שהפנים שלו עשוי מזכוכית ומלמעלה הוא עטוף בפלסטיק או בפח, יטבול אותו בברכה כשהוא מחובר ושלם. יש אומרים שחייב לפרקו, וטובלים פעם נוספת כשהוא מפורק. והמחמיר תבוא עליו ברכה. אולר שמשתמש בו לפעמים לצורך חיתוך אוכלים, אבל לא אוכל בו ממש, אינו צריך טבילה, שעיקרו לא נועד לאוכלים (עיין שו"ת הר צבי יורה דעה סימן קח).




כלים שלא הוטבלו

זירוז טבילה למניעת מכשול
הגמרא אומרת במסכת ביצה (עיין י"ח ע"א) כי אדם שיש לו בבית כלי של נוכרי ורוצה להטבילו ביו"ט – אינו רשאי. הגמרא מביאה לכך כמה טעמים, ואנו נזכיר שניים: א. משום שנראה כמתקן כלי. ב. מכיוון שהשהה כלי זה ללא טבילה עד יו"ט, לכן גזרו חכמים שלא יכול להטביל ביו"ט, שמא ישתמש בו לפני הטבילה.
לפי הטעם השני שמובא בגמרא אסור לאדם להשהות בביתו כלי שאינו טבול. כשם שאסור לאדם להשהות בביתו פירות שאינם מעושרים או משקולות מזויפות וכן כל דבר שאדם עלול להיכשל בו. היום כמעט כל הכלים החדשים הם ארוזים, ולכן אם קונה כלים חדשים ארוזים ורוצה להשאירם בביתו למשך זמן – מותר. כי אין חשש שמא ישתמש בהם ללא טבילה. אבל אם יש לו בבית כלי מסוים שאינו ארוז, ויש חשש שמא אחד מבני ביתו ישתמש בו ללא טבילה – חייב להטבילו מיד, או שיעטוף כלים אלו ויכתוב עליהם שאינם טבולים, בכדי שאחרים לא יטעו.

טבילה מאוחרת
הלכה היא שגם כלים שהשתמשו בהם שנים רבות בלא טבילה, ואפילו אם בישלו בסיר מאות ואלפי פעמים, ואפילו כמה דורות – ברגע שנודע שאין הם טבולים, חייבים טבילה. לכן בעל תשובה או גֵר, צריך להטביל את כל כליו.
ב"שולחן ערוך" (סימן קכ סעיף טז) מביא הרמ"א: "ואם עבר והשתמש בכלי בלא טבילה – לא נאסר מה שנשתמש בו, ויטבלנו עוד". האוכל לא נאסר, אבל הכלי אסור וצריך להטבילו אפילו אחרי כמה שנים של שימוש בלי טבילה. והטעם שבגללו האוכל לא נאסר הוא כי הכלי לא בלוע מטומאה, רק צריך להעלות אותו לקדושה יותר גדולה. וגם כשלא העלו אותו לקדושה – הוא ראוי לשימוש בדיעבד.
ואומר ה"אגרות משה" (יורה דעה חלק ב סימן מא) כי אפילו אם בישלו בכלי במזיד, האוכל לא נאסר. ולכן בעל תשובה שהוריו לא רוצים להטביל את הכלים והם לא מבשלים מאכלי איסור, יכול לאכול בביתם בכלים מפלסטיק אפילו אם בישלו בסירי מתכת שלא הוטבלו. והטוב ביותר שיקבל את רשות הוריו ויטבול בפעם אחת את כל הכלים שלהם על-מנת למנוע מחלוקת ועלבון להורים שחייב בכבודם.

השגחה על הטבילה
חכמינו אמרו שיהודי שקנה כמות גדולה של כלים מגוי בשביל למכור אותם, לא צריך להטבילם למרות שהם עברו כעת מרשותו של גוי לרשותו של ישראל "כיון שהוא שאול בידו" (ב"י קכ וט"ז ס"ק י). ויש מי שאומר כי גם בעלי אולמות ומסעדות וכיו"ב פטורים מטבילת הכלים שלהם, שזה כמו "לסחורה" (שו"ת "שבט סופר" יו"ד סז). ואולם רוב הפוסקים חולקים עליהם וסוברים שחייבים בטבילה, כי כל מה שנאמר על כלי סחורה שפטורים הוא אם לא משתמשים בהם באופן קבוע (פתחי תשובה).
לכן הרוצה לאכול באולם שמחות או במסעדה, צריך לשאול את המשגיח אם הטביל את הכלים. ובדיעבד ניתן לאכול ולסמוך על הדעה המקלה (עיין לדרכי תשובה ס"ק ע'). אבל בעל החנות או האולם או בית המלון צריך להטביל את כל כליו ולא להסתמך על דעה מקלה זו, שהרי האורחים משלמים מחיר מלא על האוכל שאוכלים אצלו, ולמה יאכלו אוכל שכשרות הכלים מוטלת בספק?



דרך הטבילה

הקפדה גורמת לחציצה
הפסוק שלומדים ממנו הלכות טבילת כלים הוא: "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר, אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא. וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם" (במדבר לא כג). הרמב"ן לומד מהמילים "תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם" שצריך לנקות את הכלי היטב לפני הטבילה. "אבל פירוש 'תעבירו במים', לכבסם ולשפשף אותם במים יפה עד שתסור חלודה שנדבקה מהם מן האיסור שנשתמש בהם". "ודבר שלא נשתמשו בו באש אלא בצונן תדיחו אותו במים עד שיתמרק ויטהר. וכך אמרו חכמים (שם), מדיחן ומטבילן והן טהורים".
הלכות חציצה שקיימות באדם קיימות גם בכלים, וגם הכלל הוא שווה. כל דבר שמקפידים עליו – חוצץ. וכל דבר שניחא לו לאדם – לא חוצץ. ולכן מי שקונה כוסות ועליהן מדבקה של מחיר או ארץ היצור וכדו' צריך להוריד אותה קודם הטבילה, שהרי אדם מקפיד שלא להגיש באופן כזה לפני אורחים. וכן צריך להקפיד להסיר את כל שאריות הדבק שמתחת למדבקה (שו"ע שם סעי' י"ג).

לעשות כלי למים
מכלל דיני טבילה וחציצה שיגיעו המים לכל המקומות בכלי. וצריכים לדעת שכאשר מכניסים כלי למי המקווה, צריכים המים להגיע לכל הכלי, ועל כן לא יחזיק את הכלי בידיו בחוזקה, דבר המונע מהמים להגיע למקום אחיזתו. ועל כן, הטוב ביותר הוא שלפני שמטביל את הכלי, יכניס את ידו למי המקווה, ולדעת ה"זבחי צדק" לכל מים (שם ס"ק ט"ו) שיהיו הידיים רטובות, ואז יחזיק את הכלי ויטבילו במים, וגם אז לא חזק אלא רפוי, ובאופן זה יבואו המים על כל הכלי.
בימינו משתמשים בסלים ורשתות שמכניס בהם את הכלי ומטבילם כך (עיין לשו"ע שם סעי' ב', ולד"ת שם), ובאופן זה בוודאי שמועיל, שאז המים יבואו על כל הכלי כולו. ואולם צריך להיזהר שלא יהיו כוס בתוך כוס או צלחת בתוך צלחת, שאז המים לא ייכנסו היטב בין כלי לכלי. וישים את הכלים באופן שהמים יכולים להגיע לכל מקום. וגם ישהה קצת את הסל בתוך המים עד שהמים יחלחלו אל הכלים שבסל.

טבילה באחת, הגעלה בחלקים
כשטובלים כלי צריך לדעת כמה דברים: א] שלא יטבילנו דרך פיו, אלא באופן שייכנסו המים לכל המקומות. ב] שיטבילנו כולו בבת אחת. ואע"פ שבהגעלה אפשר להגעיל כלי חלק-חלק. כגון, אם יש לאדם סיר גדול ורוצה להגעילו בתוך סיר אחר, אך אין כולו נכנס, יכול להכניס צד אחד ולהגעיל, ואח"כ יהפכנו לצדו השני וכן הלאה. אבל בטבילת כלי חייב להכניס את כולו לתוך מי המקווה, ואם הכניסו חלקית לא עלתה לו טבילה. ממש כמו לעניין טבילת אישה, שאם יצאה אפילו שערה אחת משערות ראשה מחוץ למקווה לא עלתה לה טבילה (עיין ליו"ד סי' ק"כ בפ"ת ס"ק ג').

ברכה בשמחה
על כלי אחד יברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על טבילת כלי". על שני כלים יברך: "על טבילת כלים". וישמח על זה שה' זיכהו שהעלה כלי זה מרכוש גוי לרכוש יהודי. ויברך קודם הטבילה, אחרי שהסיר את כל המדבקות וכל הדברים החוצצים, כדי שהברכה תהיה עובר לעשייתן. ואם טובל כמה כלים, יכול לדבר בין כלי לכלי, אבל לא ידבר בין הברכה להטבלת הכלי הראשון. וייזהר לא לברך במקום שמסתובבים בו אנשים לא צנועים או שהמקום לא נקי. ובמקרה כזה יברך בחוץ וייכנס ויטביל את הכלים בפנים המקווה.

טבילת ילדים
ה"שולחן ערוך" כותב: (יו"ד סי' קכ סי"ד) "אין מאמינים קטן על טבילת כלים (אבל אם טבלו לפני גדול, הוי טבילה)". וכן כתב גאון עוזנו ותפארתנו מרן בעל ה"בן איש חי" (פרשת מטות שנה שנייה), וז"ל: "וצריך להטביל גדול בן י"ג שנה ויום אחד ואין מאמינים לקטן אפילו על כלי זכוכית וכלי חרס מצופין". שהחיוב להטבילם הוא רק מדרבנן. ולכן ילד מתחת לגיל י"ג שנים יכול להטביל את הכלי רק אם גדול עומד על גביו ורואה שהוא מטביל כראוי.
ויהי רצון שתתקיים בנו נבואת יחזקאל (לו): "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם: וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר: וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם: וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹקִים". אמן ואמן.



סיפור על הרב זצ"ל

קולה של כלה
מספר איציק לוי, הקבלן בהקמת המבנה על ציונם הקדוש של הרב החיד"א זיע"א והרב זצ"ל: אנחנו עובדים בציון כבר כמה חודשים, בשמש ובקור. מדובר בהקמת מבנה אשר יכניס את שני הגדולים האלה תחת כיפה אחת וכן תהיה בו דרך לכוהנים.
עבדנו במקום תקופה מסוימת, והנה ביום חם אחד מגיעה למקום בחורה ומוציאה מתיקה בקבוק "קולה" צונן וכוסות ומגישה לכל העובדים. שמחנו על המחווה, אבל למחרת נוכחנו לדעת שזו לא הייתה מחווה חד-פעמית. הדבר חזר ונשנה יום אחרי יום, תמיד בסוף יום העבודה כשאנחנו כבר תשושים והמים בברזים חמים. כעבור כשלושה חודשים הבחורה הפסיקה להגיע, ואנחנו נותרנו תוהים ו... צמאים.
יום אחד קיבלתי הזמנה לחתונה של בן של מכרים. שמחנו מאוד לקראת החתונה הזאת, כי גם החתן וגם הכלה כבר לא היו צעירים, בלשון המעטה. הגעתי למקום, והנה אני רואה שהכלה מוכרת לי. בתחילה לא זכרתי מאיפה, ולאחר שאימצתי את זיכרוני עלתה לפני דמותה כשהיא מגיעה לציונו של הרב עם בקבוקי השתייה. ניגשתי לברך אותה והזכרתי לה את הדבר, והיא אמרה לי: הגעתי לציון יום אחרי יום, במשך 90 יום. ביום ה-90 פגשתי את מי שהיום עתיד להיות בעלי.
לפני כשבועיים, ביום ההילולא של הרב החיד"א זיע"א, נחנך המבנה ברוב עם. יהי רצון שהתפילות שנישאו ויינשאו בציון הקדוש יגיעו לפני כיסא הכבוד ויתקבלו ברצון ובקלות.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il