הלכה פסוקה שילד קטן (מתחת לבר מצוה או בת מצוה) שהזיק פטור מלשלם, ואף אחר שהגדיל פטור מצד הדין לשלם. (שו"ע חו"מ תכד ח).
יש שכתבו שבדיני שמים חייב לשלם משיגדיל. כך למשל כותב בספר חסידים (סימן תרצב) בתשובה למי שאמר: "זוכר אני כשהייתי קטן הייתי גונב לבני אדם, וגם הייתי חוטא בשאר חטאים", "כל עונות שאתה זוכר וכל אשר גנבת אתה צריך לשלם", ויש שכתבו שבעבירות שבן נח חייב בהם גם קטן חייב בהם כשיגדיל, והיות שגם בני נח אסורים להזיק, ממילא צריך הקטן לכשיגדיל לעשות תשובה על מה שהזיק, והתשובה היא ע"י תשלום הנזק. (דברי חיים, מובא בפתחי חושן פרק י הערה קטו). אכן, היות שהמדובר הוא רק בחובה לצאת ידי שמים, לא יוכל הניזק לתבוע זאת בדין.
כל זה ביחס לחיובו של הקטן, אולם הוריו של הקטן פטורים מלשלם, ואין עליהם אף חיוב לצאת ידי שמים.
אכן, אם ההורים הניחו את ילדם הקטן במקום בו ברור שיזיק, מסתבר שחייבים לשלם על הנזקים שגרם הילד, וכדין מי שהעמיד את בהמתו (להבדיל) על תבואת חבירו שחייב לשלם על הנזק שגרמה הבהמה. לכן, למשל, מי שהתארח אצל חבירו, והעמיד את התינוק שלו על השולחן וכתוצאה מכך שבר התינוק כלים שהיו עליו – חייב האב לשלם. (ספר נחלת אליהו חלק א סי' ע). ובספר פתחי חושן (פרק ה הערה פז) הגביל זאת רק למקרה בו האב העמיד את התינוק על השולחן, אך אם התינוק עלה בעצמו, אף שהאב הביאו למקום ממנו עלה, ויכול היה למנוע זאת – נחשב גרמא ופטור מן הדין. (אך מסתבר שחייב בדיני שמים – כדין גרמא).