כאשר זוכה אדם בתביעה שהגיש לבית הדין, מתעוררת השאלה האם הוא זכאי גם להחזר הוצאות שהוציא לשם הגשת התביעה.
בעניין זה מבחינה ההלכה בין סוגים שונים של הוצאות: כאשר מדובר בהוצאות הדיון המשפטי עצמו, כגון אגרת בית הדין, על שני הצדדים לחלוק בשווה: "ואשר שאלתם: מענין ההוצאות שנעשית בזה הריב: על מי לפורעם? דעו: כי הוצאות הסופר לכתוב הטענות, על שניהם לפורעם... ובכלל זה, כל הוצאות שצריכין לעשות הדיינין בפסק דינם". (שו"ת הריב"ש סימן תעה)
מאידך, אין התובע זכאי להחזר הוצאות אחרות שהוציא לשם העמדה בדין, כגון הוצאות שכ"ט עו"ד וכדו'. הטעם לכך הוא שאף שהנתבע בסירובו לשלם גרם לתובע להוציא הוצאות אלו, היות שאין מדובר על נזק שעשה באופן ישיר, נחשב הדבר כנזק ב"גרמא" עליה הוא פטור מלשלם.
חריג לכך קיים כאשר מדובר בהוצאות הנגרמות לתובע מפני סירובו של הנתבע לעמוד בדין. במקרה זה, היות שמדובר בהתנהגות לא ראויה מצידו של הנתבע – חייב לשלם לתובע את הוצאותיו. וכן נפסק להלכה בשו"ע (חו"מ יד ה): "המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו, אע"פ שהזקיקו לדון בעיר אחרת. וה"מ דלא מסרב למיקם בדינא, אלא שרוצה לדון בעיר אחרת. אבל אם היה מסרב לבא לב"ד, והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדין, חייב לפרוע לו כל הוצאותיו"
יש לציין שבמצבים אלו, יהיה, לעיתים, חייב הנתבע לשלם לתובע את הוצאותיו אף אם יצא זכאי בדין, משום שהעובדה שיצא זכאי אינה מצדיקה את התחמקותו מלעמוד לדין.
חריג נוסף יהיה כאשר התברר שמדובר בתביעה קנטרנית שגרמה לדיון מיותר. במצב כזה יוטל חיוב ההוצאות על הגורם לדיון המיותר.
למעשה משאירה אפוא ההלכה מרחב של שיקול דעת לדיינים בשאלה האם להטיל חיוב בהוצאות משפט, כאשר גורם מכריע בעניין יהיה התנהגותם של הצדדים ומידת אשמתו של כל צד בהוצאות שהוציא הצד שכנגד.