חובתו העיקרית של העובד היא לעבוד בנאמנות הן מבחינת זמן העבודה והן מבחינת איכותה.
מטעם זה פטרו חז"ל את העובד מהנהגות מקובלות ביחסים שבין אדם לחבירו – ואף מאמירת שלום, (מסכת תענית כג ע"ב).
על החומרה שבביטול זמנו של בעל הבית כתב במסילת ישרים (פרק יא): "השכור אצל חבירו... כל שעותיו מכורות הן לו ליומו... וכל מה שיקח מהן להנאת עצמו באיזה אופן שיהיה , אינו אלא גזל גמור. ואם לא מחלו, אינו מחול... ולא עוד אלא שאפילו אם עשה מצוה בזמן מלאכתו, לא לצדקה תחשב לו, אלא עבירה היא בידו, שאין עבירה מצוה..."
וכך פסק השו"ע (חו"מ שלז יט – כ): "אין הפועל רשאי לעשות מלאכה בלילה ולהשכיר עצמו ביום. ולא ירעב ויסגף עצמו ויאכיל מזונותיו לבניו, מפני ביטול מלאכתו של בעל הבית, שהרי מחליש כחו שלא יוכל לעשות מלאכת בעל הבית בכח. מוזהר הפועל שלא יבטל מעט כאן ומעט כאן, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה; וכן חייב לעבוד בכל כחו, שהרי יעקב הצדיק אמר: כי בכל כחי עבדתי את אביכן; לפיכך נטל שכרו אף בעולם הזה, שנאמר: ויפרוץ האיש מאד מאד."
אכן, תנאי העבודה תלויים במנהג המדינה, ועל פי המנהג כיום מותר ואף מצווה להפסיק מהעבודה כדי להשיב שלום, אלא אם כן מדובר במלאכה הדורשת ריכוז גבוה במיוחד, אך חובת הנאמנות נוהגת גם כיום, וכדברי ערוך השולחן: (חו"מ שלא ג) "ועכ"פ למדנו מזה כמה חיוב על הפועל לעשות מלאכתו באמונה ומאד מאד צריכין הפועלים ליזהר בזה ואל יפול לב הפועל עליו דגדולה מלאכה מי שעושה אותה באמונה."