בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שיעורים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

פסחים קיד:

טיבול ראשון ושני במרור

undefined

הרב יאיר וסרטיל

ניסן התשע"ג
6 דק' קריאה
נאמר במשנה: "הביאו לפניו מטבל בחזרת... הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת". מדובר במשנה על אדם שגם בטיבול הראשון של הכרפס מטבל בחזרת ומכך שהמשנה הצריכה שני טיבולים של החזרת הוכיח ריש לקיש שמצוות צריכות כוונה, ולכן הואיל וכשאכל את המרור (חזרת) עבור הכרפס מסתמא לא כיוון למרור – שהרי רגילים לאוכלו לאחר המצה ובברכת "מרור", וכאן אכלו לפני המצה ובלא ברכת "מרור" – צריך לחזור ולאכול מרור שנית לאחר אכילת המצה. הגמרא דוחה ראייתו, שיתכן ולא צריך כוונה ואכן יצא ידי חובה בטיבול הראשון והטעם שהמשנה הצריכה טיבול נוסף הוא כדי שיהא היכר לתינוקות שיתעוררו לשאול על השינוי. בהמשך הגמרא נחלקו רב הונא ורב חסדא מתי יש לברך את ברכת המרור. לדעת רב הונא בטיבול השני לפי שבו יוצא ידי חובה, ורב חסדא דוחה שלא יתכן שלאחר שכבר מילא כריסו מהמרור ישוב ויברך עליו, ולכן עליו לברך בטיבול הראשון.
יש לברר במה נחלקו רב הונא ורב חסדא, וכן להבין את קושייתו של רב חסדא "לאחר שמילא כריסו", מה הבעיה בכך, הרי לא קיים באכילתו שום מצווה, ולמה שלא יברך כעת לפני האכילה בה מקיים המצווה. ובעיקר יש להבין את שיטתו, שיברך על הטיבול הראשון, האם כוונתו שכשינהג כך גם יצא בראשון, או שעדיין יצא רק בטיבול השני, וא"כ צ"ע מדוע לא הווי הפסק.
המאירי מבאר שרב הונא ורב חסדא נחלקו אם מצוות צריכות כוונה. רב חסדא סובר שאינן צריכות וזו כוונת קושייתו, שלאחר שמילא כריסו כבר יצא ידי חובה ולכן עליו לברך על הטיבול הראשון בו יוצא ידי חובה. וכן החזון איש (או"ח קכד על דף קטו ע"א תוד"ה מתקיף) כתב שיש לבאר שנחלקו בכך.
אולם התוס' ורוב הראשונים סוברים שאף לרב חסדא מצוות צריכות כוונה, ומדייקים זאת מכך שרב חסדא לא הקשה בפשטות שאין לברך על הטיבול השני הואיל וכבר יצא והווי ברכה לבטלה. הר"ן ביאר את קושייתו, שאף אם צריכות כוונה מיחזי כחוכא לברך לאחר שמילא כריסו. יש אחרונים שביארו שלא ראוי שיאכל הרבה מרור ולא יתכוון לקיים באכילתו הראשונה את המצווה, אולם הר"ן מבאר כפשט המילים שהבעיה היא מצד הברכה, שנראה כגיחוך שלא יברך על אכילתו הראשונה.
המלחמות והר"ן מבארים בדעת רב חסדא שיברך בטיבול הראשון והואיל וכך יעשה ודאי יתכוון לצאת בו ידי חובת מרור, והוסיף המלחמות שהטיבול השני לדעתו הוא רק לצורך היכר התינוקות. גם הרשב"ם (ד"ה ולבסוף) כותב שהטיבול השני הוא רק משום שצריך שני טיבולים, כלומר, כדי שיהיה היכר לתינוקות, ומשמע שהלך בדרכם שיוצא לגמרי בטיבול הראשון והשני הוא רק להיכר (ואולי סבר כמאירי שלרב חסדא מצוות אינן צריכות כוונה ולכן יוצא בראשון), וכן משמע קצת מדברי ריש לקיש בתחילת הסוגיא (ד"ה זאת אומרת) "כיוון דלא בעידן חיובא דמרור הוא דאכיל ליה, בבורא פרי האדמה הוא דאכיל ליה, ודילמא לא איכוון למרור", משמע שחלק מהסיבה שמסתמא אינו מכוון למרור הוא שמברך רק בפה"א ולא את ברכת המרור אך אם היה מברך כדעת רב חסדא אכן היה מכוון. ואולם התוס' (ד"ה זאת אומרת) פירשו שהגמרא שם היא גם אליבא דרב חסדא, ואין כוונתה דוקא לברכת בורא פרי האדמה (שהרי לרב חסדא מברך גם ברכת המרור) אלא כוונתה שאע"פ שמברך ברכת המרור מכל מקום אינו אוכלו לשם מרור אלא לשם אכילת ירקות בעלמא, אך פשט הגמרא וכן הרשב"ם מפרש שהכוונה לברכה.
מדברי התוס' הנ"ל עולה פירוש שלישי בדברי רב חסדא. לדבריהם למרות שמברך ברכת המרור אינו מכוון לצאת ידי חובה אלא יוצא בטיבול השני, ובכל זאת יש לברך כבר בטיבול הראשון. והדבר תמוה, מדוע אין כאן הפסק בין הברכה ועד לטיבול השני. התוס' בד"ה "מתקיף" מתעסקים בשאלה זו ומיישבים "אף על גב דעיקר מצות מרור לא נפיק אלא בטיבול שני אחר מצה, מועלת הברכה שבירך בטיבול ראשון לטיבול שני מאחר שאכל ממנו מעט בטיבול ראשון, מידי דהוה אברכת שופר דמברך אתקיעות דישיבה ומועלת ברכה לתקיעות שבעמידה שהם עיקר ונעשית על סדר ברכות". כעין זה כתבו בדף קכ ע"א לגבי אפיקומן (ד"ה באחרונה), שאף אם עיקר מצוות מצה במצה האחרונה של אפיקומן יכול לברך כבר בעת אכילת המצה הראשונה של המוציא. לאור דבריו בד"ה "זאת אומרת" צריך לבאר כוונתו כאן שאע"פ שאינו יוצא כלל באכילה הראשונה, מכל מקום הואיל ואכל קצת אין כאן הפסק ויכולה הברכה לחול אף על הטיבול השני. כך הבינו אחרונים רבים בתוס', וביניהם החזון איש (או"ח קכד על תוס' זה וכן על התוס' בדף קכ), הברכת אברהם והגרי"ש אלישיב (הערות על מסכת פסחים). קשה מאוד מסברא, מדוע לא הווי הפסק אם האכילה הראשונה אינה מצווה כלל. הברכת אברהם כותב שצריך לומר בדוחק, שהואיל ועשה מעשה של מצווה אע"פ שבפועל לא קיים מצווה ולא יצא ידי חובה, נחשב עובר לעשייתן ושוב יכול להפסיק עד שיקיים בפועל המצווה.
אך קשה על כך מלשון התוס' "אף על גב דעיקר מצוות מרור לא נפיק", משמע שקצת כן יצא, כלומר יצא ידי החובה הבסיסית של המצווה אך לא ידי עשייתה על הצד הטוב (עיקר מקומה לאחר המצה). וכן קשה מהי השוואת התוס' לתקיעות, הרי בתקיעות ודאי יצא ידי חובה בתקיעות דמיושב ורק לא עשאן באופן המובחר. הברכ"א התקשה בכך, ותירץ שאולי עכ"פ מדרבנן אינו יוצא בתקיעות דמיושב, והואיל וברכות הן מדרבנן יש להם לתקן רק במקרה שיוצא גם מדרבנן ולא היה להם לתקן שיברך קודם ברכות דמיושב, ומכך שבכל זאת תיקנו כן מוכח שאף בעושה מעשה מצווה נחשב עובר לעשייתן. והחזו"א לעומתו הבין שלדעת התוס' כאן אכן אף בתקיעות אינו יוצא כלל מדאורייתא בתקיעות דמיושב (אלא יוצא רק מדרבנן) וכתב שדבריו סותרים לדבריו בראש השנה לג ע"ב (ד"ה שיעור) שהואיל ויצא כבר בתקיעות דמיושב אנו מקלים בתקיעות דמעומד לתקוע תשר"ת במלכויות, תש"ת בזכרונות ותר"ת בשופרות ולא לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת בכל אחד מהם.
המנחת אשר (סי' פז במצוות אפיקומן) הולך בדרך אחרת, ומבין בתוס' שאכן יוצא ידי חובת עיקר המצווה כבר במצה הראשונה וכן במרור הראשון ובתקיעות דמיושב, אלא שיכול אח"כ לעשות המצווה שוב כדי לצאת ידי המצווה באופן המהודר והמובחר, וכך כל העושה מצווה באופן חסר מצד כלשהו יכול לחזור ולהשלים זאת על ידי שיקיימנה שוב באופן שלם. וחולק בכך על דעת הגר"ח והגרי"ז מבריסק בהלכות חנוכה, שהנוטל אתרוג כשר שאינו מהודר שוב אין לו תועלת בנטילת אתרוג מהודר, לפי שכבר יצא ידי חובת המצווה, ואי אפשר לחזור ולקיים הידור מצווה ללא גוף המצווה. כדברי המנחת אשר מפורש לכאורה ב תוס' בסוכה (לט ע"א ד"ה עובר) הדנים כיצד אנו מברכים על הלולב לפני ניענועו הרי כבר בשעה שהגבהנו אותו יצאנו ידי חובה, ועונים "וצריך לומר על כרחך הואיל והמצוה לא נגמר עדיין לגמרי דבעי ניענוע מברך. ועוד כדאמרינן בסוף פירקין (דף מא ע"ב) מנהגן של אנשי ירושלים אדם יוצא מתוך ביתו ולולבו בידו נכנס לבית הכנסת ולולבו בידו קורא ק"ש ולולבו בידו. אף על פי שכל אלו הדברים אין מעכבין מ"מ הואיל ויש בדבר מצוה מן המובחר חשיב כעובר לעשייתן".
אך כאמור, אם נסביר כך בתוס', תהא סתירה מהתוס' בד"ה זאת אומרת. עוד יש להקשות מדברי ריש לקיש, שהוכיח מהמשנה שמצוות צריכות כוונה, כי אחרת לא מובן מדוע צריכים שני טיבולים. וקשה, הרי יש להצריך טיבול נוסף כדי לקיים המצווה בשלמות. ואין לתרץ שנחלקו בכך ריש לקיש ורב חסדא, ולדעת ריש לקיש אין אפשרות לקיים מצווה ושוב לחזור ולקיימה בשלימות ורב חסדא חידש שאפשר, שהרי התוס' עצמם ביארו שדברי ריש לקיש נאמרו גם אליבא דרב חסדא, וצ"ע.

נוסח הברכה
בגירסת הגמרא שלפנינו נאמר שנוסח הברכה בין לרב הונא בין לרב חסדא הוא "על אכילת מרור". אולם הר"ן כותב שהגירסא הנכונה היא בדברי רב הונא "על" ובדברי רב חסדא "ל", וכן כתב התוס' רא"ש שמצא בספרים מדוייקים, ומנמק הר"ן שלרב הונא שמברך על הטיבול השני "כיוון שמילא כריסו ממנו, אע"ג דעד השתא לא נפיק ביה לא מקרי שפיר עובר לעשייתן", ולכן יש לברך בנוסח "על" שמשמעותו גם לשעבר, כמבואר בדף ז ע"ב. דבריו מזכירים את הסבר הברכת אברהם בתוס', בדעת רב חסדא, שיכול לברך לפני הטיבול הראשון משום שאף שאינו יוצא ואינו מקיים מצווה בטיבול זה מכל מקום זהו מעשה מצווה. וכבר כתבנו שהסברא בכך דחוקה, אמנם בדין שלפנינו יותר קל להבין את הסברא, כי לגבי נוסח הברכה יש יותר מקום להתחשב באופן החיצוני של העשייה ובאופן בו נראים הדברים בעיני בני האדם, ולכן יש להתחשב במה שאכל אף שלא יצא ידי חובה. הרא"ש סובר שגם למ"ד שמצוות צריכות כוונה, רק מדרבנן הכוונה מעכבת אך מדאורייתא יצא, ובכך ביאר את הנוסח, שהרי לדעת רב הונא כבר יצא ידי חובה מדאורייתא וחוזר רק כדי לקיים מדרבנן ולכן עליו לברך בנוסח "על" המוסב גם על לשעבר.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il