המשכן, ההולך ומוקם בפרשיות השבוע האחרונות, אמור לשמש מרחב שדרכו מתקרב האדם אל בוראו, מעין מקום מפגש. אופי הקרבה הזאת משתקף בתוכן ובמבנה העבודה המתוארת: ככלל, עבודת המשכן, כפי שהיא מפורטת עד כה, מתנהלת ברובה בחצר המשכן, הרחק מקודש הקודשים. אל החצר יכול להיכנס כל אדם, לא רק הכוהנים, ובה אין צורך בלבישת בגדים מיוחדים. בחצר, על המזבח החיצון, מתבצעת עיקרה של העבודה, ומלבד קרבנות התמיד מוקרבים עליה קרבנות שונים. החצר, אם כן, היא מרחב הפעולה של האדם השואף לקרבת אלוהים: כנגד הריחוק הקיים בעולם, יכול האדם לבוא ולהקריב קרבן לפני בוראו.
ברם, עם כל יכולת ההתקרבות, עדיין מדובר בקשר רחוק ומסויג מאוד. בהתחשב בכך שלבו של המשכן הוא בקודש הקודשים, הרי שהאדם נותר מרוחק ומופרש מעמידה ממשית לפני ה'. הוא אמנם זוכה לאוטונומיה גדולה בחצר המשכן, אך דווקא אוטונומיה זו מעידה על הריחוק מההתגלות האלוקית, המופיעה במלואה בתוך קודש הקודשים, מאחורי הפרוכת השומרת עליה כשני הכרובים השומרים על גן העדן. האם המציאות המתוארת בשבעת ימי המילואים היא המצב הרצוי? האם נגזר על האדם להיות מרוחק לעד מבוראו, ולא לזכות לעמוד לפניו?
זהו התסכול שחוו נדב ואביהוא, כפי שמתואר בפרשתנו. האחים, בני אהרן, עובדים ומשרתים בקודש ושואפים לממש ולמצות את יכולת ההתקרבות האנושית אל ה'. הם חורגים מהעבודה בחצר ובקודש, ופוסעים פנימה, אל המקום המכונה "לפני ה'", ובידם אש זרה. מותם של נדב ואביהוא מלמד אותנו, לכאורה, ששאיפה זו נידונה לאכזבה – האדם לא מורשה לעמוד לפני בוראו באופן מוחלט, וההתגלות הגדולה של קודש הקודשים תיוותר מרוחקת לעולם מכל אדם שהוא. לכאורה, נגזר על האדם להסתפק בעבודה הקבועה והמסודרת של קרבן התמיד, ואין לו יכולת להתקרב לבוראו מעבר לכך.
פרשת אחרי מות מלמדת אותנו דבר אחר. הנושא הפותח את הפרשה מקושר במפורש לפרשתנו – "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן, בקרבתם לפני ה' וימותו". בפרשייה זו מתוארת עבודת הכהן הגדול בבואו אל קודש הקודשים; הדבר אפשרי, בתנאים מסוימים: "בזאת יבוא אהרן אל הקודש". כלומר, השאיפה הזאת אינה פסולה מכול וכול, באופן מוחלט, אלא שיש דרך מסוימת שבה היא ניתנת למימוש. הכהן הגדול נכנס אל קודש הקודשים ומקטיר שם קטורת אחת בשנה, ביום הכיפורים.
ניתן להבין שפרשייה זו מתירה את הכניסה רק בפעם הזאת, הקבועה, וכך אכן הבינו חלק מהפרשנים. ברם, דעות אחרות המובאות במדרש טוענות שיום הכיפורים הוא רק אפשרות; הכניסה לקודש הקודשים חייבת להתבצע ביום הכיפורים, אך מעבר לה יכול הכהן הגדול להיכנס אל קודש הקודשים ולעמוד לפני ה' לכשירצה. זוהי גם משמעות פשט הפרשייה, הפותחת ומתארת את אופי הכניסה ללא תיאור זמן מסוים. התורה באה לומר לנו שהדבר אפשרי – אך רק בתנאים מסוימים.
אם כן, לאחר ובעקבות חטאם של נדב ואביהוא מצווה הקב"ה על הסדרה של הכניסה אל קודש הקודשים והעמידה לפניו. מדוע מגיע ציווי זה דווקא אחרי החטא? ניתן לומר שרק אז, אחרי המוות המזעזע של בני אהרן, הציווי יהיה ברור ומובן. על פי הסבר זה, רק לכהן הגדול, ורק בתנאים המסוימים, הייתה האפשרות העקרונית, מלכתחילה, להיכנס אל קודש הקודשים, ובני אהרן מתו בגלל שהם עברו על החוקים שטרם ניתנו. ברם, ניתן להסביר גם בדרך אחרת: הציווי ניתן רק לאחר החטא, מכיוון שהוא ניתן כתגובה אליו.
חטא נדב ואביהוא יצר מציאות חדשה, מציאות שבה היה שייך לצוות על עניין זה. ייתכן שבמציאות המקדשית הראשונית, לפני חטא נדב ואביהוא, כל אדם יכול היה לעבור מהמרחב החיצוני, המרוחק, אל המרחב הקרוב והפנימי. חטאם של נדב ואביהוא לא היה עצם המעבר אלא האופן שבו הם עשו זאת, תוך שימוש בתוך קודש הקודשים באש ששימשה לעבודה בחוץ, במרחב הרחוק. ברם, במציאות המקדשית העקרונית, יכול היה כל אדם, ולא רק הכהן הגדול, לזכות ולעמוד לפני ה', בכללי המרחב האלוהי, בלי אש זרה.

פורסם בעיתון "בשבע"