בראשית ספר ויקרא פירטה התורה מספר קורבנות מיוחדים, שתהליך ההקרבה שלהם כולל פעולה נוספת – הזָאַת דם כנגד קודש הקודשים. בקרבנות אלו, הנקראים גם חטאות פנימיות, מַזה הכהן מדם הקרבן כנגד קודש הקודשים והכפורת, ובכך מכפר על העוון שבגינו מוקרב הקרבן: כהן גדול שטעה בהוראה ("פר כהן משיח"), טעות בהוראה של בית הדין הגדול ("פר העלם דבר של ציבור") ועבודה זרה של כלל ישראל. הזאה כזו נכללת גם בתהליך הכנת הפרה האדומה, ודמה מוזה כנגד קודש הקודשים. ביום הכיפורים מתבצעות הזאות דומות, ודמיהם של הפר ושל השעיר מוזים גם בתוך קודש הקודשים. שבע ההזאות של הדם חוזרות גם בפרשתנו, כחלק מתהליך ההיטהרות של המצורע ושל צרעת הבית: גם במקרים אלה נותנים את הדם על מקום מיוחד ומזים ממנו לפני ה'. אך בעוד שבכל הקרבנות האחרים נעשית העבודה בתוך המקדש, וההזאות נעשות בזיקה לקודש הקודשים – בטהרת המצורע אין כל קשר למקדש. כיצד נעדר האלמנט המקדשי מתהליך הטהרה?
כאשר נתבונן לעומק בתהליכי ההקרבה, נראה שבכל המקרים קיים ניתוק שעליו מגשרות ההזאות: טעות בהוראה, של הכהן הגדול או של בית הדין הגדול, מבטאת את הניתוק בין הגופים ההלכתיים, שאמורים להנחיל את רצון ה' בעולם, לבין המקור – רצון ה' עצמו המתגלה בתורה המונחת בארון הברית; השעיר הבא לכפר על עבודה זרה של כלל ישראל מגשר על הניתוק הברור ביניהם; טומאת המוות מרחיקה את האדם מן החיים ומן החברה; וביום הכיפורים מתקשר המקום הפנימי והקדוש ביותר, קודש הקודשים, אל החוץ, ומטהר אותו. בכל המקרים האלה מהווה הזיקה אל קודש הקודשים את החיבור אל נקודת הראשית, המקום הטהור שנשאר נקי ומחובר. על ידי החיבור אל הנקודה הזאת יכול להתחדש הקשר בין הפנים והחוץ, בין קודש הקודשים ובין העולם, ולהיבנות מחדש.
גם הצרעת מצביעה על נתק. כידוע, מוסבר כי נגע הצרעת בא על אדם שלא הקפיד על שמירת לשונו, וסיפר לשון הרע על אדם אחר. הולך הרכיל גורם לנתק בין האנשים בחברה; בו עצמו יש נתק מערכי המוסר, והוא מוּצא מן המחנה ומופרש מהחברה עד שהוא שב בתשובה על חטאו ויכול לחזור ולהתחבר לכלל שממנו הוא הוציא את עצמו. על רקע כל מה שאמרנו, השאלה רק מתעצמת: היכן הוא האלמנט המקדשי, שביכולתו לחבר את האדם חזרה אל נקודת הראשית, אל מקווה הטהרה ואל החיבור לה'?
נראה, שדווקא דרך חוסר זה מלמדת אותנו פרשתנו מסר עמוק. בטהרתם של המצורע ושל הבית המנוגע ישנה נוכחות מקדשית, אך באופן אחר – האדם הוא המקדש, וגם ביתו צריך להיות מקדש. ציווי ה' בדבר בניית המשכן, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", מלמד אותנו על יכולתו של האדם להפוך את עצמו למשכן לשכינה. גם לביתו של האדם היהודי יש כללים וחוקים, והוא אמור ליצור אווירה של קדושה בתוכו. הניתוק, העומד בבסיס נגע הצרעת, הוא הניתוק של נקודת הראשית שבאדם ובביתו מהמציאות השוטפת. על ידי ההזאות על האדם ועל ביתו, יכולים הם לשוב ולהתחבר לשורשם הקדוש ולשוב ולחיות באופן מלא וטהור.