כט אָמַר הֶחָבֵר: וְאֵיך אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁהִנִּיחַ משֶׁה סִפְרוֹ אֵצֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל?
ל אָמַר הַכּוּזָרִי: אֵין סָפֵק שֶׁהָיָה סֵפֶר פָּשׁוּט, לְלֹא נִקּוּד וּטְעָמִים, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִים הַסְּפָרִים הַיּוֹם, וְלָכֵן לֹא יִתָּכֵן שֶׁהִסְכִּימוּ עֲלֵיהֶם הֶהָמוֹן, כְּמוֹ שֶׁלֹּא יִתָּכֵן שֶׁהִסְכִּימוּ עַל הַמַּצָּה בְּפֶסַח וּשְׁאָר מִצְווֹתָיו שֶׁהֵן זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם, אֲשֶׁר נִקְבַּעַת בְּנַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל אֲמִתַּת יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּאוֹתָם הַמַּעֲשִׂים הַמַּתְמִידִים שֶׁלֹּא יִתָּכֵן שֶׁיֻּסְכַּם עֲלֵיהֶם בְּשָׁנָה מֵהַשָּׁנִים וְלֹא יִהְיֶה עֲלֵיהֶם חוֹלֵק.

לא אָמַר הֶחָבֵר: וּלְפִיכָך אֵין סָפֵק שֶׁהוּא הָיָה שָׁמוּר בַּלְּבָבוֹת בַּפַּתָּח וְהַקֻּבּוּץ וְהַחִירִיק וְהַסְּגוֹל וְהַשְּׁבָא וְהַטְּעָמִים, בְּלִבּוֹת הַכֹּהֲנִים בִּגְלַל מַה שֶּׁהָיוּ צְרִיכִים לָעֲבוֹדָה וּלְהוֹרוֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּבְלִבּוֹת הַמְּלָכִים בִּגְלַל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר לָהֶם "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו", וּבְלִבּוֹת הַשּׁוֹפְטִים בִּגְלַל מַה שֶּׁהָיוּ צְרִיכִים לַדִּינִים, וּבְלִבּוֹת הַסַּנְהֶדְרִין בִּגְלַל מַה שֶּׁהָיוּ צְרִיכִים לְ"וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם", וּבְלִבּוֹת הַצַּדִּיקִים כְּדֵי לְקַבֵּל שָׂכָר, וּבְלִבּוֹת הַמִּתְחַסְּדִים לְבַקָּשַׁת הַהִתְרָאוּת. וְשָׂמוּ שִׁבְעַת הַמְּלָכִים וְהַטְּעָמִים סִמָּנִים לַתְּכוּנוֹת הָהֵן אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּן בְּקַבָּלָה מִמּשֶׁה. וּמַה אַתָּה חוֹשֵׁב עַל אֵלֶּה אֲשֶׁר דִּיְּקוּ הַמִּקְרָא בַּפְּסוּקִים תְּחִלָּה, וְאַחַר כֵּן בַּנִּקּוּד, וְאַחַר כֵּן בַּטְּעָמִים, וְאַחַר כֵּן בַּמָּסֹרֶת עִם יְדִיעַת הַמָּלֵא וְהֶחָסֵר, עַד שֶׁסָּפְרוּ אוֹתִיּוֹתֶיהָ וְאִמְּתוּ כִּי וָיו דְּ"גָחוֹן" חוֹצָה אֵת הַתּוֹרָה, וִידִיעַת כֹּל יוֹצֵא מִן הַכְּלָל מִקָּמָץ וּפַתָּח וְצֵירֵי וּסְגוֹל. הֲתִרְאֶה בְּפָעֳלָם מוֹתָרוֹת וּבַטָּלָה, אוֹ הִשְׁתַּדְּלוּת בַּמְחֻיָּב?

לב אָמַר הַכּוּזָרִי: אֵינוֹ אֶלָּא הִשְׁתַּדְּלוּת בַּמְחֻיָּב, וּשְׁמִירַת הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא יִהְיֶה דֶּרֶך לְשַׁנּוֹתָהּ. עִם חָכְמָה מְצֻיֶּנֶת, הוֹאִיל וְנִרְאֶה מֵהַנָּחַת הַנִּקּוּד וְהַטְּעָמִים סֵדֶר שֶׁאֵינוֹ נוֹבֵעַ אֶלָּא מֵחָכְמָה נֶעֱזֶרֶת, אֵינָהּ בְּעֵרֶך חָכְמוֹתֵינוּ בְּשׁוּם פָּנִים, וְלֹא יִתָּכֵן שֶׁתִּהְיֶה מְקֻבֶּלֶת מִן הֶהָמוֹן, אֶלָּא מֵרַבִּים נִרְצִים אוֹ מִיָּחִיד נִרְצֶה. וְלֹא יִתָּכֵן שֶׁיְּקַבְּלוּ הָמוֹן מִיָּחִיד אִם לֹא הָיָה נָבִיא אוֹ נֶעֱזָר בְּעִנְיָן אֱלֹהִי, כִּי הֶחָכָם שֶׁאֵינוֹ נֶעֱזָר, יִטְעַן מִי שֶׁהוּא קָרוֹב לוֹ בְּחָכְמָתוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂהוּ.
לג אָמַר הֶחָבֵר: אִם כֵּן, הֲרֵי הַמָּסֹרֶת מְחֻיֶּבֶת עָלֵינוּ וְעַל הַקָּרָאִים וְעַל כֹּל מִי שֶּׁמּוֹדֶה כִּי זֹאת הַתּוֹרָה הַמְצוּיָה בְּיָדֵינוּ, הַנִּקְרֵאת בְּזֶה הָאֹפֶן, הִיא תּוֹרַת משֶׁה.
___________________________
שהסכימו עליהם – על הניקוד ועל הטעמים [הערת הרב שילת]. המעשים המתמידים – קיום מצוות הפסח מידי שנה. הוא היה – ספר התורה. המתחסדים לבקשת ההתראות – הרוצים להראות את ידיעותיהם לעיני אחרים כדי שיכבדו אותם. שבעת המלכים – כינוי לסימני הניקוד (ראה מאמר שני פ). לתכונות ההן – לדרכי הקריאה. המלא והחסר – כתיב מלא וחסר. מחכמה נעזרת – חכמה בסיוע אלוקי. אינה בערך וכו' – אין להשוותה עם חכמות אחרות.


ביאורים
טענת הקראים היא כלפי התורה שבעל פה. לדעתם, היהדות הרבנית – זאת שמקבלת את דברי התורה שבעל פה, סוטה מכוונתם הפשוטה של הפסוקים. לכן, למשל הם לא זזים ממקומם ביום השבת בטענה שבתורה נכתב: "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" [שמות טז, כט]. טענתם היא שהתורה שבכתב אמנם ניתנה מן השמים אך התורה שבעל פה היא פרי מחשבתם של החכמים בלבד ואיננה אלוהית. כדי להפריך טענות אלה מוכיח החבר למלך הכוזרים שגם בתורה שבעל פה חל 'העניין האלוהי', כלומר: גם התורה שבעל פה היא אלוהית, גם היא חלק מן המסורת שקיבלנו. כיצד דבר זה בא לידי ביטוי? ריה"ל מציין בין שאר דבריו את עניין הניקוד והטעמים. התורה ניתנה ללא שני אלה ולכן קשה מאוד להבין מה כתוב בה וכיצד יש לקרוא את הכתוב בה. בדבריו מוכיח ריה"ל שגם הקראים חייבים לקבל מסורת כלשהי של ניקוד וטעמים כדי להבין את הכתוב בתורה. גם הם, לשיטתם, הסוברים שרק התורה שבכתב היא אלוהית, זקוקים למסורת כדי לקרוא את אותה התורה. התורה שבעל פה היא כמו הנשמה באדם החי. כדי להחיות את שכתוב בה יש צורך בתורה שבעל פה. הדוגמאות הרבות לסבל שגזרו על עצמם הקראים בפרשנויות שונות ומשונות של פשט פסוקי התורה, הן עדות חיה על 'המוות' וחוסר החיים שיש בגישתם. כפי שהדגיש ריה"ל בפתיחת המאמר, תורתנו היא תורת חיים. פרשנות שמכריעה לצד הכניעה והסבל היא עדות לחוסר הבנה ברצון הא-ל. עקירת ממד התורה שבעל פה היא הוצאת מסורת התורה, שהיא הנשמה שמפעמת בעם ישראל. הכוח שבו האומה קשורה בטבורה אל רבונו של עולם. הוצאת הנשמה יוצרת כת שחרתה על דגל אמונתה את הסבל והדיכוי העצמי כאידיאל.

הרחבות
* אחרי המעשים נמשכים הלבבות
אֲשֶׁר נִקְבַּעַת בְּנַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל אֲמִתַּת יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּאוֹתָם הַמַּעֲשִׂים הַמַּתְמִידִים. ריה"ל מלמדנו שבאמצעות עשיית המעשים אנו עוברים גם שינוי נפשי. את הביטוי כנראה טבע לראשונה רס"ג שכתב: "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". גם בעל חובת הלבבות שספרו עוסק בעיקר בנושא חובות הלב השתמש בביטוי זה.
מספר פעמים משתמש ספר החינוך בכלל זה. הפעם הראשונה מופיעה במצווה טז. שם הוא כותב: "ואל תחשוב בני לתפוש על דברי ולומר, ולמה זה יצוה אותנו השם יתברך לעשות כל אלה לזכרון אותו הנס, והלא בזכרון אחד יעלה הדבר במחשבתנו ולא ישכח מפי זרענו, כי לא מחכמה תתפשני על זה, ומחשבת הנער ישיאך לדבר כן. ועתה בני אם בינה שמעה זאת, והטה אזנך ושמע, אלמדך להועיל בתורה ובמצוות. דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" [ספר החינוך טז].
במקום אחר, ספר החינוך משתמש בכלל זה כדי להסביר את חובת סיפור יציאת מצרים: "וענין המצוה, שיזכור הניסים והענינים שאירעו לאבותינו ביציאת מצרים, ואיך לקח האל יתברך נקמתינו מהן. ואפילו בינו לבין עצמו, אם אין שם אחרים, חייב להוציא הדברים בפיו כדי שיתעורר לבו בדבר, כי בדבור יתעורר הלב" [ספר החינוך מצוה כא]. דבריו אלו מתאימים לדברי ריה"ל אצלנו, שכתב: אֲשֶׁר נִקְבַּעַת בְּנַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל אֲמִתַּת יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּאוֹתָם הַמַּעֲשִׂים הַמַּתְמִידִים.

שאלות לדיון
על פי דברי מלך הכוזרים, מדוע המסורת כל כך חשובה למסירת התורה? האם זה נכון גם לגבי שאר החכמות?
החבר מונה אינטרסים שונים בלימוד התורה, האם לימוד בשביל מטרה אישית הוא לימוד לשמה? מה הערך בלימוד כזה?