בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • הפצת יהדות
לחץ להקדשת שיעור זה

תסכולים

undefined

הרב דב בערל וויין

איר תשע"ג
3 דק' קריאה
כל יום בחיים מביא אתו באופן אוטומטי תסכולים ואכזבות. נדיר מאוד שדברים מתרחשים בדיוק כפי שתכננו או כפי שקיווינו שהם יקרו. חלק מהתסכולים פעוטים יחסית במסגרת הכוללת של חיי האדם - כמו חוסר היכולת שלי להחליף נורת הלוגן או לשיר בלי לזייף. אך יש תסכולים אחרים, כגון בעיות בריאות וקשיים כספיים, שתופסים מקום חשוב יותר בחיינו.
אפשר לומר בקלות שהיכולת שלנו להתמודד עם תסכולים במתינות ובקור רוח היא המבחן האמיתי לטבעו ולאופיו של האדם. לרוב תסכולים מולידים תחושות של כעס, וכעס מוביל למרירות ולעתים אפילו לאלימות. קראתי מאמרים שכתבו אנשי מקצוע בתחום הפסיכולוגיה שבהן נטען שביטוי של כעס הוא לעתים קרובות תגובה חיובית לתחושת התסכול.
אפשר להבין אדם ש"משחרר קיטור" ברגעים של תסכול קיצוני. עם זאת, התורה והמסורת היהודית מתנגדות בתוקף לביטויים כאלה של כעס כמעט בכל נסיבות החיים. אפילו הרמב"ם, שתומך בשביל הזהב בכל תכונות האדם והיבטי החיים, כשמדובר בכעס הוא מטיף לקיצוניות, להימנעות מוחלטת מכעס.
התלמוד רצוף אמירות בגנות הכעס כתגובה לתסכולים בחיים. הכעס הוא בעצם אמירה שאין נוכחות של אלוקים בעולם. כעס מעצם מהותו הוא מעשה של כפירה והתכחשות לאמונה. אם כך, כיצד אנחנו אמורים להתמודד עם התסכולים הבלתי פוסקים והבלתי נמנעים שמלווים אותנו בחיים? האם יש תרופה לרגשות הסוערים של התסכול שגועשים בתוכנו דרך קבע?
תרופה אחת שהמסורת היהודית מציעה היא הרעיון שצריך פרספקטיבה כשאנחנו מסתכלים על החיים. כשאדם מתבונן בציור של אימפרסיוניסט או אמן שמצייר בנקודות, הוא צריך להסתכל על התמונה ממרחק מסוים. אם עומדים קרוב מדי לתמונה, נדמה שהבד מלא כתמי צבע שאין ביניהם שום קשר, אוסף של כתמים שבין בו שום מסר או תמונה.
אך אם עומדים במרחק מתאים מאותו בד ציור, אזי מתגלה גאונותו של האמן. במקום לראות אוסף של כתמי צבע נפרדים, מתגלה לעיניו של המתבונן יצירת מופת של צבע וצורה. בחיים אנחנו עומדים קרוב מדי לאירועים השגרתיים של חיי היומיום, ולכן יש לנו נטייה ברורה להתמקד בתסכולים ובכל הרגשות השליליים שמתעוררים בנו בעקבות זאת.
את החיים יש לראות כמכלול. מודעוּת לתמונה הכוללת יכולה לסייע לנו להתמודד עם סוגיות מסוימות שאיתן אנחנו מתמודדים. חז"ל אף הרחיקו לכת ואמרו לנו שאסור לאדם להתלונן על התלאות והקשיים בחיים. הוא צריך לומר תודה על עצם העובדה שהוא עדיין חי.
יהודי מתחיל את יומו בהכרה בעובדה שהוא עדיין בחיים וזוכה לחיות עוד יום. כשאדם מצויד בהשקפה כזאת, קל לו יותר לשאת את האכזבות והתסכולים הבלתי נמנעים שמלווים את הקיום האנושי. פרספקטיבה היא המפתח לבריאות הנפש ולחוסן הרוח.
השלמה עם המגבלות הפנימיות שלנו היא חלק חיוני במלחמה ברגשות השליליים שתסכולי החיים מעוררים בנו. יש דברים רבים שאני פשוט לא מסוגל לעשות. ברגע שאדם מבין סוף סוף שאין לו את הכישורים או היכולת לעשות דברים מסוימים, הוא כבר לא חש תסכול על חוסר יכולתו לבצע מעשה מסוים או להשיג יעד שאיננו בהישג ידו.
ספורטאים מקצועיים תמיד מדברים על כך שהם צריכים לעבוד בתוך המגבלות שלהם, ולא להתאמץ יותר מדי. במילים פשוטות, הם מכירים במגבלות שלהם ומתרכזים במה שהם כן מסוגלים להשיג, בלי להתעסק יותר מדי במה שאינם יכולים לעשות. זה לקח חשוב לכל אדם ולא משנה מה נסיבות חייו.
מובן שקבלה של המגבלות דורשת מהאדם להקטין קצת את האגו שלו. מעניין לציין שהרמב"ם, כשהוא מדבר על התכונות שאדם צריך שיהיו לו, מקשר את הענווה להיעדר כעס. אדם שחצן ויהיר חי באופן אוטומטי חיים של תסכול וכעס. שום דבר אינו מתנהל כראוי בעיני אנשים כאלה, מפני שכל דבר שמשתבש נתפס בעיניהם כעלבון אישי וכמהלומה לאגו.
האנשים הדגולים של תנועת המוסר בליטא השתמשו ראו בתגובה של האדם לתסכולים בחיים כמבחן שמעיד על מעמדו הרוחני של האדם. גישה שלווה בהתמודדות עם האתגרים בחיים הייתה סימן ההיכר של יהודי צדיק באמת. הנביא ישעיהו אומר "והרשעים כים נגרש". הרשעים תמיד כועסים וסוערים. דוד המלך ברך את הקב"ה על זה שהוא מוביל אותו על מים רוגעים, "על מי מנוחות ינהלני". החיים מלאים בתסכולים. המבחן האמיתי לרוחניות שלנו הוא בשאלה איך אנחנו מתמודדים איתם.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il