בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שיחות ליום ירושלים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

ליום ירושלים ה'תשע"ב

זיכרונות וחרטות

undefined

הרב דב בערל וויין

תשע"ב
3 דק' קריאה
בחודש אייר נציין את יום השנה ה-45 למלחמת ששת הימים, אירוע ששינה את חיי הישראלים והיהודים באינספור דרכים. אלה מאתנו שהיו בחיים באותם ימים מפחידים והרי גורל אלה, זוכרים את תחושת האימה ואת הדיכאון הנפשי והרגשי שאחז בעולם היהודי בשלושת השבועות שקדמו למלחמה עצמה.
הערבים הכריזו שהם ישמידו את מדינת ישראל ויזרקו את היהודים לים התיכון. ברית המועצות תמכה בערבים עם מכונת התעמולה המגוחכת שלה, כפי שעשו גם שמאלנים אחרים בכל העולם, שרבים מהם היו יהודים במוצאם. האנשים האלה קיימים בעולם גם היום, על אף שהפטרונית הגדולה שלהם, ברית המועצות, על החברה "המושלמת" שלה, כבר מוטלת בערימת האפר של ההיסטוריה. ברית המועצות חימשה את מצרים וסוריה ובגדול ואימנה את הצבאות שלהן, ואילו בריטניה עשתה אותו הדבר עם ירדן. שלוש המדינות הערביות האלה איחדו את הפיקוד הצבאי שלהן והכריזו בביטחון על ניצחון עוד לפני שנורתה ירייה הפתיחה אפילו.
אבא אבן, שר החוץ של ישראל דאז, נסע לכל בירות העולם כדי לבקש סיוע לארץ המותקפת, אך פניו הושבו ריקם. הכישלון של האו"ם, הציניות של משרד החוץ האמריקני, ההבטחות החלולות של נשיא ארה"ב והאנטישמיות של דה גול - כל אלה התגלו ונראו בברור.
אני הייתי אז רב במיאמי ביץ' והלכתי לכנסייה הסמוכה לבית הכנסת שלי כדי לבקש מן הכומר לחתום על מכתב בין-דתי התומך במדינת ישראל, מכתב שהיה אמור להתפרסם למחרת היום בעיתון מקומי. הייתי המום ועצוב מקולו התקיף כשסירב לחתום עליו. הבנתי אז עד כמה העם היהודי נמצא לבד בשעת המבחן.
ואז, באופן מפתיע, ניצחה מדינת ישראל במלחמת ששת הימים, איחדה את ירושלים, כבשה את רמת הגולן ושלטה בארץ ישראל במרב גבולות התנ"ך, מהירדן ועד הים. העולם היהודי חש התעלות והקלה, אך גם היה מבולבל מאוד. מה מדינת ישראל צריכה לעשות עם הניצחון שלה ועם הישגיה במלחמה? העולם הערבי הוסיף להתנגד בעקשנות לכל סוג של פשרה או הכרה במדינת ישראל. לכן החלה מדינת ישראל לנהל משא ומתן עם עצמה, משא ומתן שנמשך עשרות שנים, ואט-אט בזבזה את כל היתרונות שהשיגה במלחמה ובימים שבאו אחריה. ברבות השנים מסרה מדינת ישראל את סיני, את חבל עזה, חלק ניכר מיהודה ושומרון ואת הר הבית בירושלים. היא הכירה למעשה במדינה "פלשתינית" שקמה לצדה, יצאה למלחמות רבות, סבלה התקפות טרור חוזרות ונשנות וחתמה על כמה הסכמים חסרי כל משמעות, והכול במאמץ עקר להשיג פיתרון בר קיימא לסכסוך הישראלי-ערבי.
הסכמי השלום עם מצרים וירדן מעולם לא הביאו לשינוי משמעותי בהלך הרוח של התושבים באותן מדינות כלפי מדינת ישראל וזכותה להתקיים. הסכמי השלום האלה עצמם תלויים היום על בלימה ובוודאי לא יכולים להיחשב לאיתנים ומחייבים בשום מובן.
מלחמת ששת הימים הביאה לעולם היהודי תחושה של אחדות וסולידריות שלא הייתה דומה לה מאז. המחלוקות הקשות בעולם היהודי רק התגברו והתעצמו מאז. המפלגות בישראל התפצלו והתפלגו עוד. היריבויות האישיות והרדיפה אחרי אידיאולוגיה, חילונית ודתית, ניצחו את השיקולים המציאותיים והמעשיים של החיים והלאומיות. מנהיגי ישראל התגלו כלוקים בחסר, כמושחתים מבחינה פוליטית ומוסרית, במידה כזאת שהייתה מזעזעת את מייסדי מדינת ישראל.
החלום על ישראל גדולה יותר התנפץ, ובמציאות של ישראל קטנה יותר, יהודים רבים, בישראל וגם בתפוצה, מתקשים למצוא נחמה או השראה. עם זאת, יהודי רוסיה חזרו הביתה, והמדינה שלנו חזקה ומשגשגת יחסית. אני רואה היום את מדינת ישראל כיהודית יותר, באופן פרדוקסלי, דתית יותר, ממה שהייתה לפני 45 שנה. אבל הלהט האידיאליסטי על החלום הגדול שעוד צריך להגשים, אצל ציבורים רבים כבר כבה.
אנחנו עייפים ממלחמות ומסכסוכים וחוששים משלום שקרי. איננו בוטחים במנהיגינו הפוליטיים, ואנחנו מטילים ספק במניעיהם ובתוכניותיהם וסולדים כמעט מכולם במידה שווה. הם בוגדים בנו השכם והערב. רק תשאלו את עקורי גוש קטיף ועכשיו בבית אל. הלקחים ממלחמת ששת הימים לא הופנמו כנראה, ולכן הזיכרונות מרגע גדול בהיסטוריה שלנו אינם שוב מקור לנוסטלגיה אלא לחרטה. ההיסטוריה מלמדת שכאשר צצה הזדמנות, יש לנצל אותה, כי הסיכוי שאותה הזדמנות תצוץ שוב - מזערי, אם לא אפסי.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il