אחדות בעם ישראל - הדרך לגאולה

אפשר להתאחד עם רשעים?
דרשו חז"ל: "נעשו בני ישראל אגודה אחת - התקינו עצמן לגאולה" (בראשית רבה צח, ב), עוד דרשו: "דורו של אחאב כולן עובדי עבודת כוכבים היו, ועל ידי שלא היו בהם דלטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין" (ויקרא רבה כו, ב). מי היה אחאב? הפסוק אומר עליו: "ויוסף אחאב לעשות להכעיס את ה' אלוקי ישראל מכל מלכי ישראל אשר היו לפניו" (מלכים א טז, לג), אשתו הורגת את הנביאים, ואליהו הנביא קורא לו "עוכר ישראל" (שם יח, יז). דורו של אחאב היה דור שפוסח על שתי הסעיפים, עובד את ה' ועובד את הבעל, אך כיון שהיו מאוחדים היו מנצחים במלחמה. מה סוד האיחוד הזה? כיצד האיחוד עם רשעים יכול לעזור?
הר"ן מדבר על נושא זה של האחדות בדרשותיו (הדרוש הראשון). איחוד של צדיקים עם פושעי ישראל גורם לכך שהצדיקים מכפרים על הרשעים. מדוע לא אומרים ההפך, אולי הרשעים מחייבים את הצדיקים? הר"ן מבאר שתלוי לשם מה האיחוד, מה משתף את החלקים השונים להתאחד. אם המטרה המשותפת היא מטרה חיובית הצדיקים מכפרים על הרשעים, ואם המטרה היא מטרה שלילית, כמו שהיה בזמן דור ההפלגה, אז האחדות מזיקה וצריך לפזר את האחדות הזו. כשהבסיס לאחדות הוא חיובי, האחדות מכפרת וגורמת שההופעה של הקודש נעשית על ידי כולם. וזה תלוי בביטחון של הצדיקים. אם האחדות עמוקה היא מעלה את הצדיקות שתבטא את הכלל כולו וגם אם בין המתאחדים יש מפושעי ישראל הם מתבטלים לכלל ומעצימים אותו, כמו החלבונה שריחה כשלעצמה רע, אבל כשמחברים אותה עם סממני הקטורת ריחה פוסק מלהיות רע ואפילו מתהפך ומחזק את הריח הטוב. לכן חז"ל אמרו (כריתות ו, ב) שכל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית. אם פושעי ישראל חסרים יש חסרון בשלמות הכלל, משום שבכל כלל יש גם חלקים פחות טובים, אנשים שיותר מקולקלים ופושעים ביחס לאחרים, ורק כאשר כולם ביחד יש שלימות. אביי מביא שהמקור לכך שתענית ללא פושעי ישראל אינה תענית מהפסוק "ואגודתו על ארץ יסדה" (עמוס ט, ו).
סודו של היחד הוא בגלל שהקיום של ישראל הוא העדות החזקה על מציאות ה'. מותר לבקר וחייבים לבקר, וצריך לקרוא לאחאב עוכר ישראל, אבל חייבים לשמור על אחדות, כי אנו כולנו בניו של הקב"ה וכבוד האבא שהבנים מאוחדים. אחדות תוך שמירה שלמה על הדרך ללא ויתורים.
האחדות לא רק גורמת לביטול הרשעות אלא גם לחיזוק הצדקות. כי תפילה שבאה ממקום נמוך משלימה את התפילה שבאה ממקום גבוה, וכך התפילה נעשית שלימה ופועלת בעוצמה, הביטול גורם שהמיעוט מצטרף לכלל והכלל הגדול מתפלל. אם כן שלוש מעלות באחדות: א. אלה מכפרים על אלה. ב. המיעוט בטל ומחזק את הטוב, כי נהיה חלק ממנו. ג. לא רק בטל ומחזק אלא דווקא מוסיף כוח מיוחד.
המפתח לגאולה
הקב"ה מצפה שבניו יהיו מאוחדים ואז הוא יביא את הגאולה, אבל הבנים הצדיקים אומרים: אי אפשר להתאחד, אנחנו צריכים לשמור על כבודו של הקב"ה! איך אפשר לתת לגיטימציה לאנשים רחוקים, לאנשים מקולקלים, לאנשים שרומסים את הדת ורומסים את כבוד ה'?! איך אפשר להתאחד עם שונאי תורה אוכלי נבילות וטרפות, עם אלו שנהנים מסעודתו של אותו רשע ומשתחווים לצלם, איך אפשר להתאחד?! לשמך יתברך אנו מקנאים ולא ניתן להם תחושה שהם ראויים.
אך הקב"ה בכל זאת רוצה להביא גאולה לישראל והוא מצפה לאחדות, הקב"ה רוצה לגאול את אותו הדור שנהנה מסעודתו של אותו רשע, שהשתחווה לצלם ונגזרה עליו כליה, ושיתקיים בו "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" (אסתר ט, א). מה הקב"ה עושה - הוא מסיר את הטבעת ו"גדולה הסרת הטבעת יותר ממ"ח נביאים ושבע נביאות שעמדו להם לישראל, שכולן לא החזירום למוטב, ואילו הסרת הטבעת החזירתן למוטב" (מגילה יד, א). בזמן גזירה כל ישראל מתאחדים בבכייה ובתחנונים להקב"ה מפני סכנת הכליה שנגזרה עליהם, והקב"ה גואל את ישראל. כמו דברי רבי אליעזר שהגאולה תלויה בתשובה, אבל אם ישראל לא שבים מעמיד עליהם הקב"ה מלך רשע, וכולם שבים בתשובה ובאה הגאולה (סנהדרין צז, ב).
כך גם לפני מלחמת ששת הימים רצה הקב"ה להביא גאולה לישראל, אבל ישראל היו מחולקים. הייתה שנאה תהומית בין השמאל לימין. ראשי הממשלה אמרו שלעולם לא נכניס את חירות ואת מק"י לממשלה והפילוג היה מאוד גדול. אך הקב"ה רוצה להביא גאולה לישראל, אז הוא הכניס בלבו של נאצר להכניס את הצבא לסיני - 'הסרת הטבעת', ועמדה לפרוץ מלחמה. היה מתח גדול בישראל ופתאום נהייתה אחדות גדולה. כל המחלוקות והסכסוכים בין האנשים הפרטיים ובין השכנים נשכחו כלא היו. כל אחד עזר לשני, דתיים לחילונים וחילוניים לדתיים. אבל זה עדיין לא היה מספיק להקב"ה, הממשלה עוד לא התאחדה. אז הקב"ה מביא בלבו של חוסיין מלך ירדן, שהיה בסכסוך עמוק עם נאצר ומצרים, לכרות ברית עם מצרים נגד ישראל וגם הסורים הצטרפו. המתח גובר, הלחץ מלמטה עולה למעלה, והממשלה מתאחדת ומכניסה לתוכה את בגין 'הקיצוני הימני'. ואז, כאשר הייתה אחדות גמורה, פרצה המלחמה. לקח שלושה שבועות לחנך לאחדות הזאת, היא הלכה והתפתחה עוד שלב ועוד שלב ועוד... וכאשר הגיעה לשלמות כפי שהיה נדרש גאל הקב"ה את כל חלקי ארץ ישראל עד הירדן, סיני ורמת הגולן.
עיכובים בגאולת ישראל
רוצה הקב"ה להביא גם עכשיו גאולה לישראל. "'קול דודי דופק' (שיר השירים ה, ב) - אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו" (שיר השירים רבה ה). הקב"ה אומר: 'פתחו לי פתח אחד של תשובה', ואני מוסיף 'פתח של אחדות'. "אמר רבי לוי: אילו ישראל עושים תשובה אפילו יום אחד מיד נגאלים ומיד בן דוד בא" (ע"פ שמות רבה כה, יב), כלומר, התעוררות קטנה יכולה לגרום לתשובה גדולה. הקב"ה רוצה תירוץ לגאול אותנו, נדרש רק שאנחנו נעשה צעד אחד קטן.
מה עשה הקב"ה? נתן בליבו של ר' משה רוזנבוים (ראש מועצת בית אל דאז) בהתייעצות אתי, להזמין את אלוף הפיקוד (ניצן אלון) לתפילת יום ירושלים, להתאחד כולנו בתפילה ביום הגדול הזה, לבטא את האחדות ולעשות תשועה גדולה. בא השטן וקטרג: איך אפשר להזמין את האלוף שמתנכל כל כך להתיישבות? אמנם הוא מוסר את נפשו יום ולילה לשמירה עלינו ועל כל יושבי יהודה ושומרון, אבל יש כתמים במעשים שלו וזה פוגם, הוא חותם על צווי גירוש והוא מתבטא באופן פוגע ומעליב. מעשה השטן הצליח, הפירוד נמשך והגאולה שהקב"ה רצה להביא נדחתה. "קול דודי דופק", ואם לא פותחים מיד בשעת הכושר הדוד הולך, ויכול להיות שמאבדים את שעת הכושר. הקב"ה רצה לעשות את חזקיה למלך המשיח אבל הוא לא אמר שירה, על זה הקב"ה אומר: "מכנף הארץ זמירות שמענו" (ישעיהו כד, טז) - הארץ אמרה שירה במקום חזקיה אבל זה לא היה מספיק כי חזקיהו היה צריך להגיד שירה. ממשיך הפסוק: "רזי לי אוי לי" (שם), כלומר, הנביא מתנבא ואומר שהייתה שעת כושר ואבדה ומי יודע מתי תשוב. חזקיהו יכול היה להיות משיח, אבל הוא לא עשה את מה שהיה צריך לעשות ונדחתה הגאולה (סנהדרין צד, א). אנחנו יודעים כמה זמן הגאולה נדחתה.
הווי אומר, איש לא יודע איזה צעד קטן של תשובה יכול להביא לגאולה. כורש נתן רשות לעלות לבנות את בית המקדש וחלק עלו וחלק התעצלו. יצא כורש לטייל במדינה וראה שהמדינה שוממה ושאל: מה הסיבה? אמרו לו שרבים עלו לירושלים כדי לבנות את בית המקדש כפי שנתת רשות, אמר כורש: 'מי שעלה עלה, מי שלא עלה לא יעלה יותר' (שיר השירים רבה ה, ד). חלון ההזדמנות נסגר. יש קטני אמונה שהראייה שלהם צרה ונמוכה, רואים רק את הכאן ועכשיו ולא מסוגלים לראות את המבט הרחוק, להסתכל במציאות הכללית של האומה. להתבונן על ההתמודדות הכללית של האומה עם כל האויבים הרחוקים והקרובים, עם כל ה'ידידים' האויבים, עם כלל ציבור האומות ו'אהבתם הגדולה' אלינו. הם לא מסתכלים על זה, הם נמצאים פה בישוב הזה, במקום הזה, כאן ועכשיו, בלי להסתכל במבט הכללי. הם לא מסוגלים להסתכל, הם לא מסוגלים לשמוע, הם אטומים, לא מבינים, לא מסוגלים להקשיב לאחרים, הם תקועים בראש שלהם ובטוחים שרק הם צודקים, כי אכן במבט הקצר של כאן ועכשיו הדברים נראים בצורה מסוימת. אך מעולם לא בחנו בצורה מעמיקה באיזה דרך ניתן לנצח את האויב, כאשר המאבק הוא משולב בצורך בהתנהלות של מדיניות נכונה בשיקול רחב של מהלכים לטווח רחוק, בהכנת הצבא לכל תרחיש מקרוב ומרחוק. על כן לפחות דרושה ענווה והבנה שיש גם דעות אחרות וצריך לבחון את כל המכלול. צריך להסתכל הסתכלות כללית ולראות את כל הצרכים של האומה, את כל ההתמודדויות שלה, התמודדויות מדיניות, פוליטיות וצבאיות. לא רק את ההתמודדויות הקטנטנות עם מחבל שעושה פעולה פה ושם, אלא להתבונן במציאות הכללית, כיצד יוצרים מצב שמדינת ישראל ממשיכה להתקדם, הודפת את כל האויבים ומתמודדת עם כל הקשים הפוליטיים, הכלכליים והמדיניים. כמה כוחות צריך להשקיע כדי להתמודד עם איראן, כמה כוחות צריך להשקיע כדי להתמודד עם כל המערכות החדישות שמפתחים כל האויבים מסביב. כשמסתכלים ממבט כללי המציאות נראית אחרת לגמרי, ומבינים את הצורך להיות מאוחדים.
אמר הקב"ה פתחו לי פתח של אחדות כחודו של מחט, אחדות בתפילה, ואני אפתח לכם פתחו של אולם. מי יודע מה הפתח הזה היה עושה.
אסור לנו לוותר על דעותינו. אנחנו עומדים על עמדותינו ולא זזים מהן. אנחנו מבקרים כשצריך לבקר, כמו שאליהו אמר לאחאב "עוכר ישראל" (מלכים א יח, יז), אבל אליהו גם כיבד את אחאב, גם ביקר וגם כיבד, כך צריך לעשות. לבקר את פעולות הממשלה שלא נכונות בעינינו, אבל לדעת שאחדות היא תנאי בסיסי לגאולה. ללא אחדות אין גאולה. מי שמעכב ופוגע באחדות הוא פוגם במהלכה של הגאולה.
זהו עניינו של היום הזה, יום ירושלים "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" (תהילים קכב, ג). ירושלים היא עיר שמחברת את כל ישראל ועושה את כל ישראל חברים. היא מוכנה לוותר על כל מיני חומרות וכל מיני הידורים שבטומאה כדי שכולם יאכלו אחד אצל השני. לא מוותרת על דיני דאורייתא, אבל חכמים ויתרו על תקנות דרבנן בענייני טומאה כדי שכולם יהיו מאוחדים (ירושלמי חגיגה ג, ו). יהי רצון שנהיה מאוחדים ונזכה לבניין בית המקדש במהרה בימינו.