מרובים הם הדינים והמצוות בספר ויקרא, ומועטים הם האירועים. בסקירה כללית של הדינים שבספר, ניתן לומר שהם מחולקים לחטיבות ברורות של נושאים מוגדרים; בחלקו הראשון של הספר מרוכזים נושאים גדולים וארוכים יותר, כמו דיני הקרבנות ודיני טומאה וטהרה, המתפרשים על פני למעלה מחצי הספר. בחלקו השני מובאים נושאים קצרים יותר, כמו דיני אכילת בשר, דיני עריות, שמיטה, יובל ועוד.
ההבדל בין שני חלקי הספר אינו מתמצה רק בהיבט הספרותי ובהיקף המצוות, אלא גם בנושאן: קדושת המשכן מהווה מרכיב מרכזי בהגדרת הנושאים הנידונים בחלקו הראשון של הספר, בעוד שבחלקו השני תופס המשכן חלק הולך ופוחת, ויש פרשיות (כמו בדיני עריות, שמיטה ויובל) בהן המשכן אינו מופיע כלל. במקומו מופיעים גורמים אחרים הקשורים לקדושה: קדושת עם ישראל, קדושת הכוהנים, קדושת הזמן והארץ, ובסופו של הספר מופיעים גם הדינים המפרטים את יכולתו של האדם להקדיש בעצמו.
נוכל לומר שכלל ספר ויקרא עוסק בשני מיני קדושה: בחלקו הראשון הוא דן בקדושה הפנימית, השוכנת באופן מרוכז במשכן, ובחלקו השני הוא עוסק בקדושה השוכנת בעולם החיצוני והיומיומי.
בין שני חלקי הספר מצויה הפרשייה הפותחת את פרשתנו – פרשיית כניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים ביום הכיפורים (לכל הפחות). להיכן שייכת פרשה זו? על פי הפירושים המקובלים לספר ויקרא, הוא מחולק בין דיני הקרבנות והטהרה ובין דיני הקדושה, חלוקה שמותירה את דיני יום הכיפורים בחלקו הראשון של הספר.
ניתן לראות קישורים ממשיים בין פרשייה זו ובין החלק כולו: היא נפתחת בקישור ברור למתרחש קודם לכן ("וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן"), המשכן תופס בה מקום מרכזי וחשוב, רובה עוסקת בדיני הקרבת קרבנות, וכל זאת לשם "וכיפר על הקודש מטומאות בני ישראל", פסוק שמדגיש את החיבור לדיני הטומאה והטהרה שנידונו בפרשה הקודמת.
ברם, מאידך, ניתן גם לראות קשרים ברורים בין פרשייה זו להמשך הספר: יום הכיפורים שב ומופיע בהמשך הספר (בפרשיית המועדות ובדיני היובל), והפרשנים כבר עמדו על הקשר בין שילוח השעיר ביום הכיפורים ובין איסור שחיטת בהמות מחוץ למשכן, המוסבר בנימוק "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זובחים להם".
אם כן, מהווה פרשיית יום הכיפורים חוליה המחברת מבחינה תוכנית וסגנונית את שני חלקי הספר.
חיבור זה אינו ספרותי וטכני בלבד. כפי שראינו, חלקו הראשון של הספר עוסק בקדושה הפנימית, והשני בחיצונית; יום הכיפורים, המחבר בין שני חלקי הספר, מאפשר גם את החיבור המהותי ביניהם. ביום זה נכנס הכוהן הגדול אל קודש הקודשים, מזה בו את דם הפר והשעיר – וממשיך ויוצא החוצה, אל הקודש ואל העם הממתין לו בחוץ. השעיר משולח אף מחוץ לעיר אל המדבר, אל המקום הרחוק ביותר מן המקדש, שגם הוא מהווה חלק חשוב ומשמעותי מעבודת היום הקדוש. כך, על ידי הכניסה אל קודש הקודשים, יכול הכהן הגדול להמשיך ולקדש את המציאות שמחוצה לו.
הכניסה והיציאה שביום הכיפורים מאגדת ומקדשת את הפנים ואת החוץ גם יחד, ומבחינה זו מהווה היום את לבו של ספר ויקרא: הוא זה שקושר בין הקדושה הפנימית והחיצונית, והוא שמאפשר לכל בני ישראל לעמוד לפני ה' ולהתכפר, בכל מקום שהם.
מתוך העיתון בשבע