פרשת המועדות נמצאת בלבה של פרשת "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים". פרשה זו, להבדיל משאר הפרשיות, איננה מסורה לכהנים אלא לעם ישראל. וזה לשון הכתוב:
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי" (ויקרא כ"ג ב).
הכתוב מדגיש שני דברים. הראשון, הפניה היא אל "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ההדגש השני הוא "אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם" – אותם - חסר ו - כדי שיהיה אפשר לקרא גם "אַתֶּם". שני ההדגשים חוזרים על עצמם לאורך כל הפרק:
"אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְקֹוָק מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (שם, שם ד).
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ" (שם, שם י),
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" (שם, שם כד),
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם" (שם, שם לד),
"אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם" (שם, שם לז),
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי יְקֹוָק אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם, שם מד).

חז"ל למדו מכאן שני עקרונות חשובים:
א. "מכאן שראש בית דין אומר מקודש. וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש, מנלן? אמר רב פפא: אמר קרא 'אשר תקראו אתם', קרי ביה אַתֶּם. רב נחמן בר יצחק אמר 'אלה הם מועדי'- הם (עם ישראל) יאמרו מועדי" (ראש השנה כ"ד ע"א).
עם ישראל ובית הדין הם הקובעים את המועדות והם מקדשים אותם.
ב. מבטא את אותו רעיון בצורה אחרת "הרי הוא אומר 'אתם', 'אתם', 'אתם', שלש פעמים, אתם - אפילו שוגגין, אתם - אפילו מזידין, אתם - אפילו מוטעין" (ראש השנה כה ע"א).
דברי חז"ל אלה שנקבעו כהלכה לדורות נותנים את הכח והסמכות הבלעדית בעניני המועדות לעם ישראל ונציגיו. בשמים יקבלו עליהם את ההחלטות שיקבעו כאן, בארץ. לכן, גם אם טועים, שוגגים או אפילו מזידים, קביעתם היא המחייבת.
המדרש מתאר זאת באופן מאוד ציורי: "א"ר יוחנן כשמתכנסין מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא לומר אימתי ר"ה ואימתי יום הכפורים? הקדוש ברוך הוא אומר להם לי מה אתם שואלים, אני ואתם נלך אצל בית דין של מטה ! מנין דכתיב 'אשר לו אלהים קרובים אליו' אשר לו אומה קרובה אין כתיב כאן אלא אשר לו אלהים קרובים אליו הוא וכל פמליא שלו. אמר רבי יוחנן אמר הקדוש ברוך הוא עד שלא נעשית אומה שלי מועדי ה' מכאן ואילך אשר תקראו אַתֶּם' " (דברים רבה פרשת ואתחנן פרשה ב).

כאן המקום להדגיש שבית הדין הגדול, הממונה על קביעת המועדות, איננו רק אסיפת חכמים גדולי תורה. בוודאי שידיעת התורה, הבקיאות, ההבנה המעמיקה ויכולת הניתוח הם קריטריונים הכרחיים בבחירת חברי הסנהדרין, אולם, בית הדין הגדול=הסנהדרין, שבעים הזקנים, הוא המכונה בהרבה מקומות "העדה". זאת משום שהוא מייצג את כלל האומה ואת שבעים הדעות שלה. כשם ששבעים פנים לתורה כך גם ה"עדה" מייצגת את כלל הדעות, שבעים הפנים.

המסר של פרשיית המועדות הוא גם שעם ישראל=כנסת ישראל, על כל גווניו וחלקיו, הוא האחראי על הלוח העברי וקביעת המועדות. היכולת לקדש את הזמנים נובעת מכוחו של עם ישראל כולו באחדותו על גווניו השונים.

כאשר סוגיית מינוי הדיינים עולה על הפרק יש לזכור עקרונות חשובים אלה.