החש בראשו יעסוק בתורה?
הגמרא (עירובין נד ע"א) אומרת שאדם שחש בראשו או בגופו יעסוק בתורה.
המהרש"א ותורת חיים (שבועות טו ע"א ד"ה אסור) הקשו שלכאורה הגמרא בשבועות (טו ע"ב) אומרת שאסור להתרפא על ידי אמירת פסוקים על מכה, כי הוא מתרפא בדברי תורה ואסור. ומתרצים: א.שאמנם אסור לומר פסוק כדי להתרפא, אבל מותר ללמוד כדי לקיים את המצווה, וגם אם זה מרפא אותו, שהרי תלמוד תורה אדם אוכל פירותיה בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא. תפארת ישראל (סנהדרין פרק י) מוסיף שמותר ללמוד בסדר הלימוד הרגיל, כמו פרק שלם של תהילים, או דבר אחר שהוא בדרך לימודו, כי באופן זה הוא רק רוצה שזכות הלימוד תעמוד לו, אמנם אסור לומר פסוק אחד ומסויים (כמו 'כל המחלה אשר שמתי') כי אז הריפוי באופן סגולי.
ב.כאן מדובר רק במיחוש, ומרגיש שעומד להיות חולה, ולבריא מותר ללמוד לרפואתו (שו"ע קעט, י), ורק כאשר יש חולי ממש אסור ללמוד לרפואה.

תפארת למשה (יור"ד קעט)ביאר שאמנם אסור ללחוש פסוק על המכה, וזה כי מכה היא בידי אדם, אבל חולי או מיחוש שבא ע"י שמיים, זהו חולי רוחני ומותר ללמוד כדי להתרפא ממנו. ובאופן דומה כתב ר' שלמה קלוגר (האלף לך שלמה שנח) שאם משמים גרמו לו לחולי כנראה שהיה ראוי לעונש הזה, והלימוד מכפר על עוונותיו שעבר. (ומזה למד שעיסוק בתורה מכפר על העוונות).

האלשיך (משלי ג) ביאר שאין הכוונה שהתורה היא רפואה לחלאים הללו, אלא שלימוד התורה בשמחה מרפא את הגוף ונותן לו כח להתמודד עם כאבי הראש הגרון וכל המיחושים בגוף שנובעים מאנשים שמתמידים בלימוד מכל סוג אחר. באופן דומה כתב המהר"ל (נתיבות עולם נתיב התורה א, ותפארת ישראל סב וגם מהרש"א שבת סז ע"א כתב דומה) שלימוד התורה הוא גורם לאדם סדר בעולמו הרוחני, הסדר הזה משפיע גם על הסדרים הגופניים, וממילא מיחושי הראש והגוף שנובעים מחוסר סדר בגוף מסתדרים ומתרפאים. ובדומה כתב גם הפרי מגדים (או"ח רלט סק"ז) שכשלומד מתחבר לד', ואז 'אני ד' רופאך'.

איך לומדים וקוראים תהילים עבור חולה?
ברמב"ם (שהובא לעיל) נאמר שאסור גם ללמוד ולקרוא מזמורי תהילים עבור חולה אלא רק לבריא שלא יחלה. והציץ אליעזר (יז, ל) הקשה על מנהג העולם שנהגו לקרוא תהילים עבור חולה. ותירץ שבשו"ע לא הזכיר שאסור לקרוא מזמורי תהילים. אבל הרמב"ם הזכיר גם מזמורי תהילים שאסור.

ואמנם שו"ע (יור"ד קעט, ז שפסק ע"פ תוס' בשבועות טו ע"ב ד"ה אסור) התיר בחולה שיש בו סכנה לקרוא פסוקים עליו כמו שהתירו את כל האיסורים, ואם כן וודאי שהוא הדין ללמוד לרפואתו או לומר תהילים. אבל צ"ע שגם לחולים שאין בהם סכנה אומרים פסוקים ולומדים לרפואתם.

ומתרץ כמה תירוצים:
א. מאירי (שבת סז ע"א ד"ה והשני) אומר שרק אם עיקר רפואתו מהתורה אסור, אבל אם עושים עוד רפואות מותר.
ב. לפי המהרש"א והתורת חיים (בתירוץ א) אם לומד לשם שמים, ורק רוצה שזכות המצווה תעמוד לו מותר. (ומביא שכ"כ בספר עצי ארזים לבאר את דברי החינוך במצווה תקיב שאדם שרוצה להתקדם ולהתעורר, ומתוך כך קורא תהילים על מנת להתקרב לד', זכות ההתעוררות עומדת לחולה)
ג. אם אינו בורר מזמורי תהילים מיוחדים, אלא אומר סתם, אז מותר.

לסיכום:כמה הסברים יש מדוע ניתן ללמוד לרפא מיחוש בראש:
א. לומד לזכות רוחנית, ולא גשמית.
ב. הוא עוד בריא ולא נחשב חולה.
ג. מיחוש או חולי שבאו בידי שמיים, מותר ללמוד לרפואתו, כיון שזה נובע מחטא, וניתן לכפר ע"י הלימוד.
ד. לימוד התורה לא נועד לריפוי, אלא לסידור וטיפול רוחני, שכתוצאה מהם גם הצד הגשמי מסתדר.

לאור זאת הציץ אליעזר מביא כמה הסברים איך מותר לקרוא תהילים עבור חולה:
א. חולה שיש בו סכנה מותר.
ב. לפי המהרש"א והתורת חיים אם אדם מכוון להתעוררות והתעלות רוחנית על ידי התהילים ומכוון שיהיה זה לרפואת החולה זה מותר.