כל חג תלוי, כביכול, בזיכרון כדי שקיומו יהיה משמעותי ומרומם נפש. המצוות, המנהגים והטקסים הספציפיים שמלווים את החגים היהודים הם עזרי זיכרון שנועדו לעורר בנו תגובות רגשיות ורוחניות.
די בעצם הישיבה בסוכה או אכילת המצה כדי לפתוח שערים אדירים שמצפים את הזיכרון ומחזקים את קיום החג. אך חג השבועות אינו מלווה בשום מצווה ייחודית או מנהג מאפיין. זהו חג קצר במשכו, רק יום אחד בארץ-ישראל, ועל אף שהוא חקלאי במקורו (הבאת הביכורים לירושלים בזמן שבית המקדש היה קיים) הוא איבד הרבה מכוחו בחברה שהיא בעיקרה עירונית וגלובלית.
אין זה מפתיע, איפה, שבתפוצה היהודית, שסובלת מניכור ושיכחון יהודי, חג השבועות הוא חג נשכח בשביל מיליוני יהודים. אין בו שום דבר מיוחד שמעורר את הזיכרונות שהודחקו זמן רב. לאנשים שלא יודעים כמעט שום תורה כל השנה, קשה לציין את התאריך המסורתי למתן תורה.
אם התורה איננה מיוחדת ואישית בשבילם, למה שהיום שבו היא ניתנה לעם ישראל משמים יהיה בעל משמעות מיוחדת בעיניהם? זהו אובדן הזיכרון שלם ומוחלט עד כדי כך שחג השבועות באמת הפך לחג הנשכח של העם היהודי. עם הספר כבר לא יודע באיזה ספר מדובר בכלל.
למרות כל זאת, עם ישראל, ועל אחת כמה וכמה עם ישראל היושב בארץ-ישראל, הוסיף לחג מספיק מנהגים וטקסים שמחברים אותנו מחדש ליום ההוא בהר סיני שבו הפכנו לעם קדוש ומיוחד עם קבלת התורה משמים. ארוחות חלביות, מגילת רות, צמחים ופרחים בבית הכנסת, לימוד תורה כל הלילה, וכאן בירושלים, תפילות עם שחר בכותל המערבי - כל הדברים האלה מתאחדים ומעניקים ליום הזה ייחוד ומקום מיוחד בזיכרון.
בחיפוש אחר המקורות והמשמעותיים של המנהגים האלה, בנק הזיכרון של היהדות ושל העם היהודי נפתח, ואלפי שנים ומאות דורות נדחסים ומתלכדים לציין את מרכזיותה של התורה בחברה היהודית ובחיי העם היהודי. אני זוכר שבילדותי רק לעתים נדירות אכלנו גבינה, מפני שזה נחשב למותרות בבית שרק לעתים נדירות הציע פינוקים כאלה. אך כאשר חג השבועות הגיע, הגיעה אתו הגבינה במגוון סוגים ומנות.
לכן, אפילו היום, כשהגבינה עולה על שולחננו מדי יום ביומו כמעט, בכל פעם שאני אוכל גבינה, אני נזכר בשבועות ובדברי אבי על הגדולה של התורה ועל הייחוד של עם ישראל. אפשר לומר ששמחת תורה הייתה חג התורה להמוני עם ישראל, אך חג השבועות היה חג התורה של תלמידי החכמים בעם ישראל שישבו ולמדו תורה כל הלילה בתיקון ליל שבועות.
מדהים בעיני לראות עד כמה תיקון ליל שבועות, שבו לומדים תורה כל הלילה, הפך היום למשהו שרווח כמעט בכל המגזרים בחברה הישראלית. גדול כוחם של הזיכרון ושל המנהגים שיוצרים ומחזקים את החיבור הזה.
הרבנים שלי בישיבה לפני שנים רבות הדגישו את הקושי שיש בלימוד תורה באופן סדיר ואינטנסיבי. חג השבועות מייצג את הקושי הזה בכל ייחודיותו. זה חג קצר מועד, חג שמסתיים לפני שהוא מתחיל כמעט ולפני שאדם מספיק להיכנס לעובי הקורה, ובמידה מסוימת חסר לו הזוהר שיש לחגים האחרים. ולמרות זאת, הוא כופה עלינו ריכוז והתמקדות בהיסטוריה שלנו, בטבע ובברית שכרתנו עם הבורא.
הוא מזכיר לנו כמה מדויקת האמירה התמציתית שמיוחסת לרבנו סעדיה גאון, שחי בבבל במאה התשיעית לספירה, שאמר "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה". הברית שלנו עם הקב"ה, אותו קשר שהתורה מגלמת ומייצגת, היא שקושרת את כל החלקים המפוזרים ומרוחקים של העם היהודי ומחברת אותם יחד. התורה היא שעזרה לנו לשוב למולדתנו להקים כאן מדינה תוססת כנגד כל הסיכויים ולמרות האויבים רבים.
התורה היא בית האוצר של כל הזיכרונות, החלומות והתקוות שלנו לעתיד. חג השבועות בא ללמד אותנו את הלקח הזה של ההיסטוריה. חג השבועות הוא הזיכרון בהתגלמותו. רק עם השבת הזיכרון נזכה לחירות מלאה ולגאולה שלמה.