בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • גיטין
לחץ להקדשת שיעור זה
גיטין דף ב ע"ב

תקנת בפ"נ ובפ"נ לשיטת רבה – משום "לשמה"

undefined

הרב יאיר וסרטיל

סיון תשע"ג
12 דק' קריאה
רבה מנמק שטעם התקנה הוא שמא לא נכתב לשמה, ומבארת הגמרא שאמנם רוב הסופרים בקיאים וכותבים לשמה אלא שחכמים החמירו, אך הקלו שאין צורך בעדות של שני עדים אלא מספיקה אמירת בפ"נ ובפ"נ על ידי השליח. רש"י (ד"ה ורבנן) מבאר שהחשש הוא שמא נכתב הגט לשם איש ואשה אחרים הגרים בעיר ושמותיהם זהים ונמלכו מלגרש והעבירו אליו את הגט. התוס' מקשים שאם יש איש ואשה נוספים ששמותיהם זהים הגט פסול אפילו אם נכתב לשמה, ולכן מבאר שהחשש הוא שמא יטען הבעל שהסופר כתב גט זה כדי להתלמד.

חשש אמיתי או רק חשש לעז?
רש"י (ד"ה ורבנן) כותב "ורבנן הוא דאצרוך למיחש למילתא", ומדייק הפני יהושע שלדעתו חכמים פסלו את הגט משום שחששו שמא לא נכתב לשמה.
התוס' (ד"ה "לפי" בתרא), לעומתו, סוברים שמדובר רק בחשש שמא הבעל יוציא לעז שלא נכתב לשמה, ומביאים את דברי הגמרא המפורשים בדף ה ע"א: "תניא: הוא עצמו שהביא גיטו, אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. טעמא מאי אמור רבנן צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם? דילמא אתי בעל מערער ופסיל ליה, השתא מינקט נקיט ליה בידיה וערעורי קא מערער עליה?!". וכן רבנו קרשקש כותב שמדובר בחשש לעז בלבד, ומוכיח כן מכך שרבא לא חשש לחששו של רבה ולפי ההבנה כעת גם רבה לא חשש לחששו של רבא, וקשה מדוע, אלא על-כרחך שלא מדובר בחשש אמיתי אלא רק בחשש לעז. התוס' (ד"ה ליבעי) מתקשים לפי דרכם מדוע הגמרא כאן מקשה שנצריך שני עדים, הרי אם אין חשש אמיתי אלא רצוננו רק למנוע לעז אפשר להסתפק באחד, ועונים שהגמרא עדיין לא סברה שמדובר בחשש לעז בלבד עד לבסוף. הם לא מציינים באיזה שלב ומדוע חזרה בה הגמרא, ויתכן שכוונתם לדף ה ע"א לפי שכך מוכח מהברייתא המלמדת שאם הבעל בעצמו מביא לאשה את הגט הוא לא זקוק לומר בנו"נ.

מקרים בהם לא תיקנו לומר
כפי שכבר ראינו, הגמרא אומרת שאם הבעל עצמו מביא את הגט ממדינת הים אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם.
מקרה נוסף מובא בדף כד ע"א. שם אומרת הגמרא שאם האשה מביאה את הגט ממדינת הים אינה צריכה לומר משום שכבר נתגרשה.
רש"י במשנתנו (ד"ה צריך) כותב: "ושליח זה הבעל עשאו שליח להולכה", ומדייק הר"ן (ב ע"א מדפי הרי"ף ד"ה וכתב רש"י) מדבריו שדווקא בשליח הולכה תיקנו לומר בנו"נ ולא בשליח קבלה.

הטעם שלא תיקנו במקרים אלו
בעל המביא בעצמו
לאור המחלוקת בין רש"י לתוס' לגבי תוכן החשש, יש לעמוד על כל המקרים ולברר מה הסיבה שלא תיקנו במקרים אלו. לגבי המקרה הראשון, כבר ראינו שממנו הוכיחו התוס' את שיטתם שמדובר בחשש ערעור ולעז ולא בחשש אמיתי, ולכאורה ממש מפורש שם בגמרא כדבריהם שהחשש הוא שהבעל יבוא ויערער, וגם רש"י (ג ע"א ד"ה מעיקרא) בעצמו מפרש כך, ואם כן זו סתירה בדבריו ונותר ליישב את שיטתו.
יש ליישב שדיוק הפני יהושע ברש"י אינו מוכרח, ורש"י רק ביאר מהו האופן של ה"אי לשמה" אך לא נכנס לשאלה אם מדובר כאן בחשש אמיתי או בחשש לעז בלבד, וכפי שהתוס' עצמם (ד"ה ורבנן) – בבואם לחלוק על רש"י ולומר שתוכן ה"אי לשמה" אינו כהסבר רש"י – כתבו את תוכן החשש, שמא הסופר כתב להתלמד, ולא ציינו שמדובר רק בחשש לעז.
עוד יש ליישב, שהרי גם התוס' כתבו שבשלב זה הגמרא עוד לא סברה שמדובר רק בחשש לעז, ואם כן יש לומר שרש"י ביאר לפי הבנת הגמרא בשלב זה ולא לפי המסקנה. באופן דומה מתרץ החתם סופר (ב ע"ב ד"ה לפי) בשם רבו רבי נתן אדלר , ומסביר שלמסקנת הגמרא רבה מודה בטעמו של רבא שחוששים גם שהבעל יערער שמא הגט מזוייף, אך בשלב זה שהגמרא מבינה שחולק על חששו של רבא על כרחך שאינו חושש שהבעל יבוא וינסה לערער שלא כדין, ואם כן מוכרחים כעת לפרש שרבה חשש שבאמת לא נכתב לשמה, אך למסקנה שגם הוא חושש ללעז יש לפרש כך גם לגבי החשש לשמה.
אופן שלישי ליישב, שהחשש שמא הגט באמת לא נכתב לשמה הוא חשש רחוק ואיננו חוששים לכך, ואמנם אם הבעל יבוא ויערער יתחזק חשש זה ולכן נפסול הגט. הואיל והחשש רחוק לכאורה גם אין לחשוש שמא הבעל יבוא ויטען בצדק שלא נכתב לשמה, אולם יש גם בעלים שיערערו בשקר וזהו כבר חשש יותר מצוי, ובגלל שאם הם יבואו ויערערו יתגבר החשש שבאמת נכתב שלא לשמה ונצטרך לפסול את הגט, יש צורך לתקן מראש שלא נגיע למצב כזה. נמצא שסיבת התקנה אינה שמא באמת השטר נכתב שלא לשמה אלא שמא האשה תתעגן, ובכל זאת רש"י נקט שתוכן החשש הוא שמא לא נכתב לשמה, משום שסיבת העיגון היא שאם יערער הבעל נצטרך לחשוש שמא באמת לא נכתב לשמה 1 .
בהמשך יובא תירוץ נוסף של הפני יהושע.

אשה המביאה ושליח קבלה
לגבי אשה המביאה בעצמה את הגט אמרה הגמרא שוודאי אין צורך שתאמר שהרי כבר נתגרשה אולם לא נתבאר מדוע זו סיבה לא להצריכה לומר, הרי אם יש חשש שהגט פסול או כדברי התוס' שהבעל יערער בהמשך מדוע לא נתקן שתאמר כדי למנוע חששות אלו ומה בכך שכבר התגרשה.
הר"ן (ב ע"א מדפי הרי"ף ד"ה וכתב רש"י) מסביר את החילוק שרק בשליח יש חשש שיבוא הבעל ויערער משום שאינה מתגרשת מיד בשעה שנתן לשליח ולכן יתכן שלא גמר בדעתו לגרש אך כשנותן ישירות לאשה והיא מתגרשת מיד ודאי גמר בדעתו לפני שנתן ולכן אין חשש שיתחרט בעתיד ויבוא לערער.
לפי זה הוא גם מנמק את החילוק בדברי רש"י בין שליח הולכה לקבלה, ומבאר שרק בשליח הולכה יש חשש שיבוא הבעל ויערער משום שאינה מתגרשת מיד בשעה שנתן לשליח אך בשליח קבלה שמתגרשת מיד ודאי גמר בדעתו לפני שנתן ואין חשש שיערער.
הפני יהושע מקשה שטעם זה טוב דווקא לשיטת התוס', אך לשיטת רש"י טעם התקנה אינו חשש ערעור אלא שמא לא נכתב לשמה, ואם כן צריך להבין מה הטעם לחלק בין שליח הולכה לקבלה.
אפשר לבאר שהר"ן כתב כן אליבא דהלכתא לשיטת רבא שהחשש הוא שמא יערער ולא תוכל לקיים, ואכן מדברי הר"ן בסמיכות שם משמע שעוסק בשיטת רבא, ואם כן לא עסק ביישוב שיטת רש"י אליבא דרבה. אמנם הדברים עדיין טעונים ביאור, שהרי לשיטת רבא בין לרש"י ובין לתוס' אם לא היתה אמירת בנו"נ והבעל אכן יבוא ויערער אנו נפסול את השטר ואם כן אין זה רק חשש לעז 2 . אם כן דברי הר"ן אינם מובנים, שהרי החילוק בין בעל שגמר בדעתו לתת לבעל שלא גמר מובן רק אם החשש הוא מבעל שחזר בו ורוצה לשקר, אך אם חוששים שמא באמת הגט מזוייף וטענת הבעל נכונה, אין סברא לחלק בין בעל שגמר בדעתו לבעל שלא גמר. ועוד, גם אילו היה מיושב בכך הר"ן, עדיין נתקשה בהבנת רש"י שכתב דבריו בפרשו את המשנה ואם כן ודאי כתב דבריו גם אליבא דרבה, וחוזרת השאלה מהי הסברא לחלק בין שליח קבלה לשליח הולכה לשיטת רבה.
לכן נראה שהר"ן הבין ברש"י כאחד משלושת התירוצים הנזכרים: או שגם כוונת רש"י לחשש לעז, או שעכ"פ למסקנה מודה שהחשש הוא רק ללעז, או שהחשש הוא שמא הבעל יערער ואז באמת יווצר לפנינו חשש אמיתי.
בחידושי רבי שמואל (א, א) מציע ביאור נוסף בהסבר הגמרא לגבי אשה שהביאה בעצמה את גיטה ובחילוק שחידש רש"י בין שליח קבלה להולכה, וגם הסברו הולך בדרכו של הר"ן שהחשש אינו אמיתי אלא רק שמא יבוא הבעל ויוציא לעז. הוא מסביר שמעיקר הדין באמת אין לנו לחשוש שלא נכתב לשמה כי רוב רובם של הסופרים בקיאים לשמה, ואפילו אין לנו לחשוש באופן גורף שמא יבוא הבעל ויוציא לעז, ולכן בדיעבד שהגט כבר ניתן איננו מחפשים דרכים לתקן תקנות שימנעו חשש לעז עתידי, אך חז"ל כן תיקנו תקנה לכתחילאית שסדר נתינת הגט יהיה תמיד באופן כזה שימנע אפילו חששות רחוקים יותר. לפיכך, כאשר האשה או שליח קבלה מביאים את הגט איננו דורשים אמירת בנו"נ הואיל וכבר ניתן, וכאשר הבעל בא לא תקינו כנימוק הגמרא שאין חשש שיערער בעתיד.
כאמור, הפני יהושע (על רש"י במשנה ד"ה "צריך" ועל תוד"ה "לפי" בתרא) סבור שלדעת רש"י גם למסקנה לא מדובר רק בחשש לעז אלא בחשש אמיתי, ולפי זה עדיין נותר להבין את החילוק בין שליח הולכה לשליח קבלה. הוא מיישב שאכן בכל בעל הנותן לאשתו בית דין שואלים אותו אם נכתב לשמה, שהרי כמבואר בפסחים ד ע"א כל ספק הניתן לבררו יש לבררו, אך בשליח לא בטוח שהוא יודע אם נכתב לשמה, ואם כן יתכן שבית דין לא ישאלוהו כי אין זה מוגדר כספק הניתן לבררו 3 , ולכן נזקקו חז"ל לתקן שיש לשאולו. אפשר להוסיף על דבריו ולומר שזוהי תקנה יוצרת, כלומר אין מטרת התקנה רק להגדיל את הבירור אלא מטרתה ליצור מציאות שתמיד ידאגו שהשליח יראה שנכתב לשמה, שהרי ידעו שיצטרך לומר כן בעת הנתינה, וכך בזכות התקנה תמיד ידאגו שייכתב לשמה. הפני יהושע מיישב בכך את החילוק בין שליח הולכה לשליח קבלה, שאכן תמיד מוטל על בית דין לברר אם נכתב לשמה, אלא שבשליח קבלה הבירור כבר נעשה בעת הנתינה במד"ה וכל בית דין יעשה זאת מעצמו ללא צורך בתקנה מיוחדת, ודווקא בשליח הולכה היה צורך בתקנה מיוחדת כמבואר. בכך מיושבת גם השאלה הכללית יותר, מדוע לא תיקנו בכל בעל הנותן לאשתו, כי כאמור גם בכל בעל הנותן לאשתו בית דין אכן יבררו מעצמם ואין צורך בתקנה מיוחדת.
הפני יהושע מיישב בתירוצו גם את המקרה בדף ה ע"א, שבעל מביא בעצמו את הגט, כי גם כאן אין צורך בתקנה מיוחדת אלא בית דין יבררו מעצמם. אולם עדיין הקושי משם גדול, כי בכך מיושב רק עצם הדין, שבעל המביא בעצמו אינו צריך לומר בנו"נ, אך לכאורה הוא "התעלם" מהמשך הגמרא שם האומרת בפירוש שהטעם לכך הוא שכל התקנה היא רק שמא יערער הבעל בעתיד.

תירוצים נוספים לקושיא מבעל המביא בעצמו
החתם סופר (ה ע"א ד"ה טעמא) מיישב את הגמרא בדף ה ע"א שהיא עוסקת לאחר שהעמידה שהסופרים למדו את דין לשמה אלא שעדיין גוזרים שמא יחזרו לקלקולם. ומבאר החתם סופר שלמרות שמעיקר הדין כבר לא חוששים מכל מקום עדיין יש לחשוש בגט הבא ממד"ה ללעז, שהבעל ישקר ויטען שלא נכתב לשמה ויוציא לעז, ואמנם מחשש זה לחוד לא היה לנו לגזור אך בצירוף החשש שמא יחזרו לקלקולם יש לגזור. יש להעיר, שעדיין יקשו דברי רש"י בדף ג ע"א שנקט בעצמו בטעם של שמא יערער הבעל, והרי שם רש"י כתב זאת לפני שהגמרא העמידה שמדובר לאחר שלמדו.
הדרכי דוד (על רש"י ד"ה צריך) הלך בכיוון שונה וקירב את שיטת רש"י לשיטת התוס'. הוא מבאר שגם לדעת רש"י החשש הוא שמא יבוא הבעל ויערער, כמפורש בגמרא בדף ה ע"א, אמנם לדעתו אין זה רק חשש מלעז בעלמא, שהבעל ישקר ויוציא לעז, אלא שאם הבעל מערער מתעורר חשש אמיתי שמא לא נכתב לשמה (אמנם לא חשש ברמת הדאורייתא, כי רוב הסופרים בקיאים, אך מכל מקום חשש מדרבנן), ולפיכך חכמים מראש פסלו גט כזה שמא יבוא הבעל בעתיד ויערער. לכן בשליח קבלה ובבעל המביא בעצמו הגט, שאין חשש ערעור, לא פסלו חכמים. לדבריו מיושבים גם דברי רש"י בדף ג ע"א שנקט בעצמו בטעם של שמא יערער הבעל. וכן לדבריו הסבר הר"ן מיושב היטב גם לשיטת רבה, שהרי גם לשיטתו החשש הוא רק במקום שחוששים לערעור עתידי של הבעל.
יש להקשות על דבריו, אם אכן חז"ל מצידם לא חששו שמא לא נכתב לשמה, כי זו מציאות נדירה, ורק כשהבעל טוען כן נוצר חשש אמיתי (כי אם טוען כן מתגברת ההסתברות שאכן נכתב שלא לשמה. ולא מדובר על חשש שהבעל ישקר אלא שבאמת בתמימות כתבו שלא לשמה וכעת נודע לו שהדבר אסור), מדוע אנו חוששים שהבעל אכן יערער בעתיד ולכן נזקקים לתקן אמירת בנו"נ, הרי אם המציאות שנכתב שלא לשמה היא נדירה, עוד יותר נדיר שנכתב שלא לשמה וגם הבעל יגלה זאת בתמימותו ויבוא לערער. ויש לענות, שאף שזו מציאות נדירה ולכתחילה אין לנו להתחשב בה ולפסול הגט, מכל מקום כשיתכן שיגרם בפועל ממזרות אנו חוששים יותר ופועלים למניעת מקרה זה. לכן הואיל ויש חשש רחוק שיבוא הבעל ויערער ואז נצטרך לפסול הגט ויהיו בניה (אם נישאה בינתיים לאחר ונולדו לה בנים ממנו) ממזרים, באו חכמים ותיקנו לומר בנו"נ. הסבר זה מתיישב על הלב, אך עדיין יש להקשות על דבריו מנימוק הגמרא בדף ה ע"א, שבבעל המביא הגט בעצמו אין חשש שיערער בעתיד שהרי "השתא מינקט נקיט ליה בידיה וערעורי קא מערער עליה?!". לפי נימוק התוס' דברי הגמרא מובנים, כי מדובר בחשש לבעל שישקר ויוציא לעז, ואם כן כאשר הוא מביא בעצמו הגט אין חשש שיערער בעתיד משום שודאי גמר בדעתו לגרש או משום שלא יעשה מעצמו חוכא והיתלולא, אך אם מדובר בחשש אמיתי, שהבעל יגלה בתמימותו שכתב שלא לשמה, לא מובן מדוע כשמביא בעצמו הגט יש פחות חשש לכך.
הדרכי דוד עצמו מתייחס לשאלה זו, ומביא שהרשב"א עצמו כבר התייחס אליה, וכתב שכאשר הבעל עצמו מביא את הגט הוא מדייק יותר ובודק שהגט נכתב כהלכתו לפי כל הדינים. מסברא הדברים לא כל כך מובנים, וכן מלשון הגמרא משמע יותר שהטעם הוא שהבעל לא יערער ולא שיש יותר ודאות שהגט כשר, אך אלו הם דברי הרשב"א.
ניתן ליישב קושיא זו גם על-פי העיקרון הנאמר לעיל, שאמנם יש חשש מועט שהגט באמת מזוייף אך יש חשש גדול שיערער הבעל, ואם אכן יבוא יתחזק החשש שמא הגט באמת מזוייף. כך יש לומר כאן. החשש שמא הגט באמת לא נכתב לשמה הוא קטן לא חוששים אליו, וכל-שכן שמראש לא חוששים שיבוא הבעל ויערער בצדק שהגט נכתב שלא לשמה, אולם ישנם בעלים רבים שיערערו גט בשקר ולכן יש לחשוש שמא יבוא הבעל ויערער, אלא שכאשר הוא בא ומערער איננו יודעים אם דובר אמת או לא ומתחזק החשש שמא הגט באמת נכתב שלא לשמה, ואז כבר נצטרך לפוסלו. לכן מראש תוקן לומר בנו"נ כדי למנוע חשש שהגט יפסל בעתיד, אך במקרה שלא קיים חשש שיבוא הבעל ויערער בשקר, גם אין צורך לחשוש לחשש הנדיר שבאמת נכתב שלא לשמה ובצדק יבוא הבעל ויערער.

כיצד מועילה אמירת בפ"נ ובפ"נ ליידענו שנכתב לשמה?
רש"י (ב ע"ב ד"ה לפי שאין) כותב שכאשר יאמר כן השליח ממילא ישאלוהו אם נכתב לשמה. יש לשאול להסבר זה מדוע נזקקו לתקן שיאמר בפ"נ ובפ"נ הרי מספיק היה לתקן שיתנו את הגט בפני בית דין או שלכל הפחות ימציאו את עצמם בפני בית דין קודם הנתינה. התשובה לכך פשוטה, כי בזכות תקנה זו ידעו כולם להקפיד שהבעל יכתוב את הגט בפני השליח וכך יוכל השליח לדעת אם אכן נכתב לשמה, אך אילו היו מתקנים רק למסור בפני בית הדין לא תמיד יכתבו בפני השליח והוא לא ידע להשיב לבית הדין אם נכתב לשמה. הפני יהושע לדרכו מסביר יותר מכך. בגלל שתיקנו לומר והקפידו שהשליח יראה את הכתיבה כעת ודאי שהוא יודע אם נכתב לשמה ועובדה זו גורמת לכך שכעת מן הדין מוטל על בית הדין לברר ולשאול אותו אם נכתב לשמה, שהרי כל שאפשר לברר צריך לברר. גם בדף ג ע"א (ד"ה לא גייז) הביא רש"י את ההסבר שהביא בדף ב ע"ב אך שם הוסיף הסבר נוסף, ש"סתמא לשמה קמסהיד".
התוס' (ד"ה "לפי" קמא) סוברים כתירוצו השני של רש"י, שבסתם מעידים לשמה, ודוחים את תירוצו הראשון, שלא מצאנו בשום מקום שצריך לשאול כן את השליח. ובאחרונים הקשו על רש"י גם מדברי הגמרא בדף ג ע"א. שם מסביר רבה שחכמים תיקנו לומר בנו"נ ולא תיקנו לומר בפירוש גם שנכתב לשמה, שמא אם נצריכו לומר שלושה דברים ישכח חלקם ויאמר שלא כתיקון חז"ל ונמצא הגט פסול. וקשה, הרי אם עיקר התקנה נסמכת על כך שבית דין ישאלוהו אם נכתב לשמה מדוע חוששים שמא יטעה, הרי בית דין ידרשו ממנו לחזור ולומר את כל הנוסח כתיקונו.
הסבר זה שבסתם מעידים לשמה טעון הסבר, מדוע בסתם תולים שמעיד גם שנעשה לשמה, ובפרט ששורש התקנה הוא שאנו חוששים שמא לא נכתב לשמה ואם כן מדוע לתלות שאם השליח אומר בסתם שראה כיצד נכתב ונחתם מסתמא כוונתו גם להעיד שהכתיבה נעשתה לשמה כדין.
הרמב"ן (ב ע"א ד"ה מ"ט) בביאורו השני מסביר, שהואיל והשליח מעיד שבפניו נכתב הרבה יותר מסתבר שהבעל שכתב גט זה הזמינו לראות את הכתיבה ואחר כך עשאו שליח לתת את הגט מאשר שבמקרה הוא נכח בעת כתיבת הגט על ידי אדם אחד ואחר כך אדם אחר בא לגרש את אשתו בגט זה והזמין בדיוק אותו להיות השליח.
אם היה השליח רואה שנכתב על ידי הסופר כדי להתלמד ולא בעקבות ציווי הבעל, כהסבר התוס', או שראה שנכתב לשם זוג אחר, כהסבר רש"י, הואיל וזוהי מציאות חריגה ודאי היה השליח מפרש זאת, ולא היה אומר בסתם שראה שנכתב בלי לפרט שנכתב באופן חריג.
אמנם הרמב"ן בביאורו הראשון וכן הרשב"א מסבירים באופן אחר, וכותבים שבסתם לשמה קמסהיד משום שכאשר העד רואה שמבקשים ממנו להעיד שגם נכתב בפניו ולא רק שנחתם בפניו, הוא מבין שאינו נשאל סתם על הכתיבה, שהרי בכך אין חשש זיוף כמו בחתימה ואם כן מה אכפת לנו אם ראה, אלא מבין שודאי רוצים שיעיד שראה שנכתב לשמה. יש לשאול על כך, כיצד מבין מכך שרוצים שיעיד דווקא על דין זה שנכתב לשמה ולא על דינים אחרים הקשורים לכשרות הגט, ועוד מי אמר שיבין זאת הרי אולי כלל אינו מכיר דין זה שצריך שיכתב לשמה, שהרי התקנה נולדה רק משום שאנו חוששים למיעוט הקטן של הסופרים שאינו בקי בדין לשמה, וכי מבין השליחים כולם יודעים דין זה ואין אפילו מיעוט קטן שאינו יודע, הרי ודאי שאינם בקיאים כסופרים?! התורת גיטין (על הסוגיא) עומד על כך, ומיישב שאף אם השליח לא מכיר דין זה, הוא מבין שאם יש צורך להעיד שראה בעצמו הכתיבה ודאי אין סיבה לכך אלא אם יש דין שצריך שיכתב לשמה, אך שאר הדינים הקשורים לכתיבת הגט אינם קשורים ישירות לצורך שיראה בעצמו הכתיבה.




^ 1.כדי להבהיר את הדברים נדגים זאת במספרים. קיים אחוז אחד בלבד של חשש שמא הגט באמת לא נכתב לשמה וממילא רק אחוז אחד (ואפילו פחות) שמא בעתיד הבעל יערער ויטען בצדק שלא נכתב לשמה, ולאחוז אחד לא חוששים, אך ישנם עוד 4% של בעלים שיחזרו בהם מהגירושין וינסו לטעון בשקר שלא נכתב לשמה, ול-5% כן חוששים. ברגע שיבוא בעל ויטען שלא נכתב לשמה החשש שלא נכתב לשמה יתחזק מאוד ויעמוד על 20% (אחד מכל חמישה בעלים הטוענים שלא נכתב לשמה צודק), ונפסול הגט. לכן נמצא שבגלל החשש לשקרנים שיגרום לנו לפסול הגט עלינו לתקן ולהצריך אמירת בנו"נ.
^ 2.התוס' (ג ע"א ד"ה חד) שכתבו שיש כאן רק חשש לעז כתבו כן לגבי מקרה שהשליח אמר בנו"נ ואח"כ בא הבעל וערער, אך במקרה שכלל לא היתה אמירה ודאי שהגט נפסל ממש, שהרי לאחר תקנת קיום שטרות שטר לא מקויים שמערערים עליו הינו פסול.
^ 3.לכאורה יש ללמוד מדברי הפני יהושע דין בדיני ספיקות, שהצורך לברר במקום שניתן לברר הוא דווקא במקום שודאי ניתן לברר, אך במקום שלא בטוח שהבירור יועיל אין צורך לברר. יש מקום לתלות שאלה זו בשאלה מדוע יש צורך לברר, האם מפני שספק שניתן לבררו אינו מוגדר כלל כספק או שמוגדר כספק אלא שעלינו לעשות ככל יכולתנו על מנת לבררו. לפי הצד שאינו מוגדר כלל כספק יש לומר כן רק כשודאי ניתן לברר, אך לפי הצד שמוטל עלינו לעשות כפי יכולתנו על מנת לבררו מסתבר שיש לברר גם כשלא בטוח שהבירור יצליח.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il