בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • גיטין
לחץ להקדשת שיעור זה
דף י ע"ב

דינא דמלכותא

undefined

הרב יאיר וסרטיל

סיון תשע"ג
23 דק' קריאה
מימרתו של שמואל "דינא דמלכותא דינא" הובאה בכמה מקומות בש"ס, ולעניין דינים שונים, כהלכה פשוטה ומוסכמת, וכן נפסק בשו"ע (חו"מ שסט). בנדרים כח ע"א ובב"ק קיג ע"א נאמר כלל זה לעניין סמכותו של המלך לגבות מיסים, ובגמרא בב"ק שם כתוב שאסור להעלים מיסים, כלומר שהמעלים נחשב כגוזל, כמבואר ברש"י שם (ד"ה דינא דמלכותא), וכן כתב הרמב"ם (גזילה ה, יא) שכל המעלים מהמוכס עובר משום שהוא גוזל את המלך. סוייג שם, שיש לכך תוקף רק אם יש למוכס קיצבה, אך אם נוטל כרצונו אין לכך תוקף אף אם המלך מינהו, ואין זה דינא דמלכותא אלא דינא דחמסנותא.
ב ב"ק קיג ע"ב נאמר שמותר למלכות להפקיע רכוש ולבנות בו גשרים. רבא מוכיח שדינא דמלכותא דינא מכך שלולא כן היה אסור לנו לעבור על הגשרים שנבנו מדקלים שהמלכות הפקיעה מאנשים פרטיים.
בב"ב נד ע"ב מוצאים מקור לסמכות המלכות אף בענייני חלויות קניינים שבין אדם לחברו. שם נאמר שבמקום שהמלכות תיקנה שאין תוקף לקניין ללא שטר, אכן אין לו תוקף. כעין זה מצאנו גם בגיטין י ע"ב , שבכח המלכות לתת תוקף לשטרי קניין שחתומים עליהם עכו"ם בפני הערכאות, למרות שבדיני ישראל אין לחתימותיהם תוקף להחיל קניין.
בב"ב נה ע"א מצאנו דין נוסף הקשור לדיני ממונות שבין אדם לחברו, והוא ש"אריסותא דפרסאי עד מ' שנין", כלומר, יש חזקה בקרקע לאחר ארבעים שנה.

מהו מקור הסמכות לדינא דמלכותא?
הרשב"ם בב"ב (נד ב ד"ה מי אמר) כותב: "שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו והלכך דין גמור הוא". מקור הסמכות הוא קבלת העם עליהם את חוקי המלכות, וכן משמע מלשון הרמב"ם (גזילה ה, יח) שכתב: "במה דברים אמורים במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים". לטעם זה אין חילוק בין מלוכה דיקטטורית לבין מלוכה דמוקרטית, אלא אדרבה במלוכה דמוקרטית הקבלה מרצון גדולה יותר.
לעומת זאת, הר"ן בנדרים (כח א ד"ה במוכס העומד) כותב בשם התוס' שדווקא במלכי עכו"ם דינא דמלכותא דינא מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם שאם לא יעשו מצוותיו יגרשם מארצו, אבל בארץ ישראל הכל שותפין בה ואינו יכול לגרשם 1 . הרא"ש (נדרים פ"ג יא) לא התייחס לארץ ישראל, אך גם הוא כתב שמקור הסמכות נובע מכך שהארץ שלו, ואף הדיוט שיש לו קרקע דינו שלא יהנה מארצו אלא מדעת המלך ובקצבתו. בימינו שהשלטון דמוקרטי, נראה שטעמם לא שייך גם בחו"ל, שהרי אף שלטון אינו רשאי לגרש כרצונו את תושבי המדינה לארצות אחרות, ואף שיש סמכות לחוקק שבמקרים מסויימים יהיה ניתן לגרש, זה רק לגבי אדם העובר עבירות קיצוניות ביותר, בעיקר בטחוניות, ולא נראה שמקרים קיצוניים אלו מחשיבים את השלטון כבעלים על הקרקע. יש לשאול מדוע לדעת הר"ן דין חמסנותא אסור, ואם אין למוכס קיצבה אלא המלך הרשה לו לקחת מכל אדם סכום כרצונו שלא בשווה אין לכך תוקף, הרי לאדם יש רשות להרשות לפלוני להיכנס לרשותו בחינם ומאלמוני לדרוש תשלום. נראה שדין בעלות המלך על הממון אינה דין בעלות גמור ככל אדם על ממונו, אלא הקניין הוא מדין כיבוש, והתורה נתנה בעלות לכובש שמשמעותה הוא שליטה, והסמכות שניתנה לשליטה זו היא מה נדרש לצורך ניהול תקין של ממלכה, ואמנם הרא"ש דימה זאת לבעלות פרטית על ממון וכתב "ואף הדיוט שיש לו קרקע כך דינו שלא יהנה אדם מארצו אלא מדעתו ובקצבתו", אך יש לומר שאין כוונתו לדמות לגמרי.
יש להעיר, שלכאורה כל הדיון בש"ס ובראשונים על מקור הסמכות לגביית מיסים עוסק במלך הלוקח הכסף לעצמו וכן לצורך מלחמות להרחבת שלטונו והאדרת שמו, אך בימינו שכל הכסף נגבה רק לצורך בני המדינה, ודאי פשוטים דברי הרשב"ם שיש כאן הסכמת העם שמחייבת, ונראה שאפילו אין צורך כלל ל"דינא דמלכותא דינא", אלא שיש כח לציבור לכוף את המיעוט כשם שיש סמכות לועד בית לגבות מיסיו, וכשם שמצאנו בב"ב ט ע"א שבני אומנות אחת יכולים לכוף זה את זה ו"להסיע על קיצתם". אולי גם יש לראות זאת כשותפות שחבריה נכנסו לשותפות על דעת לקבל הכרעת הרוב, שהרי כל אחד מבני המדינה נהנה מכסף זה, ואם-כן, אף אחד לא יכול מצד אחד להשתמש בכספי השותפות ולהנות מהם ומאידך לא לקבל את כלליה. וכן כותב הגר"י אריאל שליט"א (באהלה של תור ח"ד שער ב סי' טז), שאין צורך כלל בדינא דמלכותא לגביית מיסים אלו, וודאי גם הר"ן מודה שחייבים בארץ ישראל לשלמם, ומוכיח כן מכך ששלמה המלך (מלכים א, ט טו) וכן רחבעם (שם יב טו) גבו מיסים. ועוד, שאם לא כן כיצד יוכל להתקיים מלך בישראל, אם אין לו סמכות לגבות מיסים. כמו כן, אם אין זכות להפקיע קרקעות לצורך המדינה, יהיה אסור לנסוע היום בכבישים שנסללו על קרקעות שהופקעו מבעליהם, ולא מצאנו ידינו ורגלינו 2 , אלא ודאי שאין הדיון בש"ס עוסק במיסים ובהפקעות רכוש הנעשים לצורך תקנת המדינה. וכן כתב גם ב פתחי חושן (גניבה ואונאה א הערה ד) וכן כתב הרב ברוך פז שליט"א 3 . אמנם יש להקשות מכך ששלמה המלך גבה את המס אף לצורך בניית ביתו כמבואר שם, וצריך לומר שגם ארמון מפואר הוא חלק צרכי המדינה, כפי שנהוג אפילו היום במדינות דמוקרטיות שהמדינה בונה מכספי הציבור בית לראש הממשלה ולנשיא. מאידך יש להקשות מהגמרא בב"ק קיג ע"ב שאפילו לגבי בניית גשרים זקוקים לדינא דמלכותא, והרי הגשרים לצורך המדינה. הגר"י אריאל עונה על-כך על-פי דברי רשב"י בשבת לג ע"ב, שלא בנו את הגשרים אלא כדי ליטול מכס, משמע שלפעמים עיקר המטרה היתה לצורך הכנסה למלך, ובגשרים כאלו עוסקת הגמרא בב"ק. הגר"י אריאל מעיר שאכן הגבול דק, בין צורכי המלך הפרטיים לבין צרכי המדינה. מכל מקום ברור שיש גבול ולא כל התעשרות של הממלכה היא חוסנה של המדינה, כפי שאנו עדים בימינו במדינות ערב השכנות שיש מלכים הנוטלים לעצמם ולזרעם את כל עושרה של המדינה, ועל-כך באות המהפכות והתקוממויות העמים שם. עוד יש לענות לגבי הגשרים, שמדובר על גשרים שהמלך בונה לצורכי מלחמה, ולכאורה כך מחוייבים לומר לשיטת הרמב"ם לפי הסבר המגיד משנה, שדינא דמלכותא נאמר רק לצרכי המלך ולא לתועלת המדינה.
יתירה מזאת כותב החתם סופר. החתם סופר (שו"ת חתם סופר ח"ה סי' מד) כותב שדברי הר"ן נאמרו דווקא ביחס למיסים ומכסים, ששם לא שייך טעמו של רש"י שבני המלכות קיבלו עליהם מרצונם, שהרי המיסים ניתנים בעל כרחם ובניגוד לרצונם, אך בתקנות שהן קשורות לנימוסים ומנהגים, ששם שייך טעמו של רש"י, גם הר"ן מודה שדינא דמלכותא דינא אף בארץ ישראל. כלומר, החתם סופר סובר שהר"ן מודה גם בתקנות כלכליות כגון כאלו שבאות להסדיר את התחרות במשק וכד'. היה אפשר להבין בדברי החתם סופר שמצד אחד הוא מרחיב אך מצד שני הוא מקצר, ולדעתו בכל סוגי המיסים לא יודה הר"ן הואיל ואין רצון העם לשלמם, אך אין לומר כך, כי מלבד הראיות שהובאו לעיל משלמה המלך ומכך שיש כח לציבור לכפות, מסתבר שמיסים שהם לטובת המדינה כן ניתנים ברצון, ואף ש"כואב" לאדם כאשר נדרש לשלם והוא אף צועק על-כך, ודאי שאם נשקול את "החבילה כולה", הנאות שמקבל מהמדינה לעומת הוצאותיו, כל בר דעת מעוניין בכך, ואם-כן אין זה נכלל במיסים הנלקחים בניגוד לרצונם. ועוד שכך מוכח מדברי החתם סופר בהמשך, שכתב ששמואל לשיטתו בשבועות לה ע"ב, ששם אמר: "מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענשא", ומוסיף על כך החתם סופר שאם יכול לצורך תיקון המדינה לסכן את חייהם כל-שכן את ממונם. משמע שהחתם סופר שם מוסב לכל השיטות ואם-כן גם בדעת הר"ן כותב שיכולים לגבות ממון. כעת שיטת הר"ן מובנת מאוד, אך צריך להבין מהו טעמם של הרשב"ם והרמב"ם, שאף לגבי מיסים הנלקחים לכיסו הפרטי של המלך סוברים שהסמכות נובעת מרצון העם. יש לומר שהעם רוצה שיהיה מלך ומבין שהדבר חשוב והכרחי, ולצורך כך מסכים אף לשלם מיסים, גם אם הכסף הולך לכיסו הפרטי של המלך.
הריטב"א בנדרים (י ע"א בדפי הרי"ף ד"ה ולמוכסין) כותב שאף במלכי ישראל הקדושים דיני המלך ידועים כמו שכתוב בקבלה על-ידי שמואל הנביא, ואמרו חז"ל שכל האמור בפרשת המלך – המלך מותר בו. לעומתו, הנמוקי יוסף שם (ד"ה והא אמר) חולק ואומר שדינא דמלכותא נוהג דווקא במלכי עכו"ם אך מלכי ישראל אין דנים דין אלא על-פי התורה, לפי שקי"ל שכל הכתוב בפרשת המלך – המלך אסור בו, ולא נכתב אלא לייראם ולבהלם כדי שלא ישאלו מלך. מחלוקת זו שורשה במחלוקת האמוראים בסנהדרין כ ע"ב, שלדעת שמואל המלך מותר בכל האמור בפרשת המלך ואילו לדעת רב לא נאמרה הפרשה אלא כדי לאיים עליהם. הריטב"א סובר שהלכה כשמואל והנמוקי יוסף סובר שהלכה כרב. לפי דברי הריטב"א מסתבר שיש כאן מקור נוסף לסמכותו של מלך ישראל, והיא פרשיית המלך בספר שמואל, ואכן המבי"ט (קרית ספר גזילה פרק ה) כתב שהמקור לדין זה הוא פרשיית המלך. אמנם יש מקום לומר בדעת הריטב"א שהמקור שונה, ומפרשייה זו רק מוכיח שודאי דינא דמלכותא נוהג אף במלכי ישראל, שאם לא כן כיצד בסמכותו לעשות ככל הנאמר בפרשיית המלך. מכל מקום, גם אם פרשיית המלך היא המקור לסמכות מלך ישראל ודאי זקוקים אנו למקור נוסף עבור מלכי האומות.
רש"י (גיטין ט ב ד"ה חוץ) מסביר את החילוק בין שטרי מתנה העולים בערכאות שמועילים משום דינא דמלכותא לבין גיטין שלא מועילים, שלגבי גיטין אינם בתורת גיטין וקידושין אך לגבי ממונות הם כן שייכים משום שבני נח נצטוו על הדינים. אבן האז"ל (נזקי ממון ח, ה) הקשה על דבריו, שהרי הגמרא מנמקת שיש לשטרי מתנה תוקף מצד דינא דמלכותא ולא מצד שנצטוו על הדינים, ומבאר מכח זה שכוונת רש"י היא שמקור הכח של המלך בענייני קניינים (ולא רק בענייני מיסים) נובע מכך שנצטוו על הדינים. משמע מדבריו שבענייני מיסים מקור הסמכות נובע מאחד המקורות הנ"ל, ובענייני תקנות ממוניות המקור הוא ממצוות בני נח. לפי זה מובנים מאוד דברי רש"י בדף י ע"ב (ד"ה דינא דמלכותא), שעל דברי הגמרא שדינא דמלכותא דינא ציין והדגיש "של עכו"ם". ונראה שרש"י כתב זאת דווקא לגבי פן זה של דינא דמלכותא, כלומר, הסמכות בענייני תקנות ממוניות, לפי שלישראל יש לנהוג בהם על-פי דין התורה, אולם בענייני המיסים אין חילוק בין ישראל לעכו"ם ולעולם דינא דמלכותא דינא. נראה שדברי אבן האז"ל אינם מוכרחים, ואפשר לבאר בכוונת רש"י, שהמקור לדינא דמלכותא אינו ממצוות בני נח אלא כרשב"ם או כר"ן, אלא שאף אם דינא דמלכותא דינא עדיין היה לפסול את השטר אם אינם בתורת ממון, כשם שדינא דמלכותא אינו יכול לתת להם תוקף לעשיית גיטין משום שאינם בני כריתות, ולפיכך כתב רש"י שהם בתורת ממון משום שמצווים על הדינים.
הדבר אברהם (סי' א) כותב שהמקור לדינא דמלכותא הוא אותו המקור של הפקר בית דין הפקר, שהרי הגמרא בגיטין (לו ע"ב) מבארת שהמקור לכך הוא מהנאמר בספר עזרא: "וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו", משמע שלא מדובר דווקא על בית דין אלא גם על השרים. ומביא סיוע לדברי מדברי רבנו יונה (ב"ב נד ע"ב) שדימה ביניהם וכתב שכמו שהפקר בית דין מועיל רק להפקיע ממון ולא להקנותו לאחר (בעניין זה ישנה מחלוקת בפוסקים), כך גם דיאנ דמלכותא.
במסכת אבות (ג, ב) שנינו: "הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו". יתכן שמכאן יש מקור לסמכות המלך בענייני תקנות החברה, וכן משמע קצת מדברי הרשב"א בתשובה (ח"ב סי' שנו) שמונה את סמכויות המלכות, ולגבי הסמכות המובאת בב"ב נד ע"ב, שיכולים לתקן שאין לקניין תוקף ללא שטר, מגדיר ומנמק: "וכן לעשות חוקים בארצו, כדי שלא יבואו העם לידי הכחשות וקטטות. ומתקניין שלא יקנה אדם קרקע אלא בשטר". אמנם לא מצאנו בפוסקים שהביאו משנה זו כמקור לסמכות אך נראה שמקור זה עומד כרקע לדינא דמלכותא ומשפיע על רוח הדברים בשאלות היכן יש ליישם דין זה, ועל כן הובא בכמה מקומות בדבריהם בהקשר של דינא למלכותא. דוגמא לכך יש להביא מדברי הגר"ע בצרי (תחומין ו עמ' 181-182) לגבי זכויות יוצרים: "כיוון שהדבר נוגע לחיי נפש של הכלל... שלזה בעצם צריך להיות מורא המלכות שאם לא כן איש את רעהו חיים בלעו". מקור סמכות זה הוא בעצם ההיגיון והצדק המחייבים זאת.
לגבי תוקף החיוב, הב"ש (אה"ע כח ס"ק ג) כותב שתוקף דינא דמלכותא הוא רק מדרבנן, אך לסברת הרשב"ם והרמב"ם נראה שתוקפו מדאורייתא, וכן דעת החתם סופר (יו"ד שיד), האבני מילואים (כח ס"ק ב), הדבר אברהם (סי' א) ורוב הפוסקים.

דינים שבין אדם לחברו
הראשונים והפוסקים נחלקו האם תוקפו של דינא דמלכותא הוא רק לגביית מיסים או אף לתיקון תקנות ממוניות שבין אדם לחברו.
בגיטין י ע"ב אומרת המשנה ששטרות שנחתמו בידי עכו"ם בערכאותיהם כשרים, ותמהה הגמרא בשלמא שטרי ראיות כשרים משום שחזקה שאינם מזוייפים שהרי מסתמא שופטי ערכאותיהם לא ירעו לנפשם ויסתכנו בהכשרת שטרות מזוייפים, אך כיצד ניתן להכשיר שטרי קניין בשטר שלפי דיני ישראל הריהו חספא בעלמא?! בתירוצה הראשון עונה הגמרא שדינא דמלכותא דינא, ובתירוצה השני עונה שאכן יש לשנות הגירסא במשנה ואף שטרי קניין אינם כשרים.
הרא"ש והרשב"א כותבים שהתירוצים אינם חלוקים, שהרי בכל הש"ס אין חולק על מימרתו של שמואל שדינא דמלכותא דינא, אלא התירוץ השני עוסק במקום שלא הנהיג המלך שיחתמו על השטרות בפני הערכאות. אמנם הרמב"ם (מלווה כז, א) פוסק כתירוץ השני (כדרכו לפסוק כ"איבעית אימא") ששטרי הקנאה אינם כשרים, ומשמע שהבין שהתירוצים חלוקים, וצריך להבין מדוע, הרי דינא דמלכותא דינא. הרשב"א הביא שיש שהבינו שהתירוצים חלוקים ויישבו את הקושי שדינא דמלכותא דינא דווקא בדברים שיש בהם תועלת והנאה למלך ולא בתקנות שבין אדם לחברו שאינן קשורות למלך, וכן יישב המגיד משנה את הרמב"ם. הרמב"ם בהלכות זכיה ומתנה (א, טו) כתב: "אם דין אותו המלך ומשפטו שלא יזכה בקרקע אלא מי שכותב בשטר או הנותן דמים וכיוצא בדברים אלו, עושין כפי משפט המלך, שכל דיני המלך בממון על פיהן דנין". משמע בפשטות מלשונו שאין חילוק כדברי המגיד משנה אלא בכל דיני המלך בממון דנים על-פיו, וכן בהלכות גזילה (ה, יד) כתב: "כל דין שיחקוק אותו המלך... אינו גזל". הלחם משנה (בהל' מלווה) מיישב שכוונתו בהלכות גזילה לכל דין בענייני מיסים וסמך על סוף לשונו שכתב שם שלפיכך גבאי המלך יכולים לגבות מס וכד'. נראה שבאופן זה יְיַשב גם את הרמב"ם בהל' זכיה, שכוונתו לכל דין שיש בו הנאה למלך כעין הדין שעוסק בו שם.
אמנם קשה, שהרי מבין הסוגיות השונות העוסקות בדינא דמלכותא יש סוגיות שאינן קשורות לתועלת המלך, כמו הדין בב"ב נד ע"ב שיכולים לתקן שקניין ללא שטר אינו קניין (ונפסק ברמב"ם זכיה טו, א), שעניינו למנוע קטטות והכחשות כמבואר בשו"ת הרשב"א (ח"ב סי' שנו), וכן יכולים לתקן שיש חזקה ליושב בקרקע ארבעים שנה כמבואר בב"ב נה ע"א. את הדין הראשון יישבו הרשב"א (בגיטין) וכן הר"ן (בנדרים) שיש למלך הנאה מתקנה זו לפי שכך לא יוכלו להעלים את המכירה ויוכל המלך לגבות את המס ממכירה זו, אולם מכח הדין השני אכן הכריעו הרשב"א והר"ן שדינא דמלכותא נוהג אף בדינים שאין בהם תועלת למלך.
רבנו יונה (ב"ב נה ע"א) יישב שיטה זו שיש מחלוקת סוגיות והסוגיות בב"ב הולכות כתירוץ הראשון, ואכן להלכה לשיטה זו קי"ל שנכסי עכו"ם הפקר אף במקום שהמלכות תיקנה לקנות רק בשטרות. בדעת הרמב"ם אין ליישב כך שהרי כמובא לעיל פסק בפירוש שדינא דמלכותא מועיל בכך, אולם נוכל לצרף דברי רבנו יונה עם דברי הרשב"א וליישב בכך את הרמב"ם. לגבי דין השטרות ניישב כרשב"א שיש בכך הנאה למלך ולגבי חזקת ארבעים שנה ניישב כרבנו יונה שאכן זוהי מחלוקת סוגיות ואין הלכה כסוגיא זו. יש להעיר, שרבנו יונה עצמו (נד ע"ב) ציין שהטעם שהמלך תיקן לחייב כתיבת שטר בקניין קרקע הוא כדי שיוכל לקבל את חוקו, ונראה שנזקק לכך לטעמו, שדינא דמלכותא מחייב בבתי הדין של ישראל רק אם המלך מקפיד על-כך גם שם, ולפיכך הדגיש שכאן המלך רוצה לקבל חוקו ואם-כן ודאי מקפיד על-כך בכל מקום. בכל זאת בשיטת הרמב"ם לא יישב כרשב"א, ונראה שסבר שדינים לצורך המלך הם דווקא דינים כמו עצם גביית מיסים, אך תקנות בענייני קניין שבין אדם לחברו, שרק מסייעות בעקיפין לכך שיוכל לגבות מיסים אינן נחשבות כדינים לתועלת המלך.
הרב ברוך פז שליט"א יישב שיש לומר שלגבי גויים ודאי יש סמכות למלך גם בעניינים שלתיקון המדינה ובענייני תקנות בדיני ממונות, אלא שלגבי ישראל סמכות זו נתונה לסנהדרין. לכן לא קשה מהגמרא בב"ב נד ע"ב, שנפסקה ברמב"ם, שיכול המלך לתקן שאין באפשרות הגוי להקנות ללא שטר. כך יישב גם בספר " קול יעקב " 4 , וכתב שכל דיון הגמרא לגבי דינא דמלכותא הוא רק לגבי ישראל אך לגבי גוי פשוט שיש, ונדחק לפרש לפי זה שהגמרא בב"ב נד ע"ב שהקשתה מדברי שמואל שדינא דמלכותא דינא הינם רק לרווחא דמילתא, שהרי מדובר בגוי וגם ללא חידושו של שמואל פשוט שהווי דינא. אך אפשר ליישב באופן מרווח יותר, שאכן ההסתפקות היא גם לגבי גויים, אלא שלגבי גויים אם יש סמכות אין מקום לחלק בין תקנת בני המדינה לצרכי המלך, ואילו בישראל שיש סנהדרין הממונית על צרכי המדינה ובפרט על התקנות הממוניות, סמכותו היא רק לגבי צרכי המלך.
אבן האז"ל יישב את הרמב"ם מהדין הראשון, שכאמור נפסק ברמב"ם עצמו, שדינא דמלכותא מועיל גם לשנות תוקף של קניינים, אך אין בכוחו לתת נאמנות של עדות לגויים (כדי לשוות לשטר כח להחיל קניין צריך שיחתמו עליו עדים שיש להם נאמנות להעיד), שהרי זה מפורש נגד דין תורה, ודינא דמלכותא אינו תקף כאשר הוא נגד דין תורה, כמבואר בש"ך (עג ס"ק לט) וכפי שיבואר בהמשך. דרכו של אבן האז"ל ברמב"ם שונה מדרכו של המגיד משנה, ולדעתו יש כח לדינא דמלכותא גם בתקנות לתיקון החברה ולא רק בתקנות לתועלת המלך, וממילא לא קשה גם מהדין השני.
המהרי"ק (סי' סו) כתב בשם הראבי"ה והרא"ם שדינא דמלכותא נוהג רק בעניינים הקשורים לקרקע. לדבריהם משמע שאפילו לא נוהג בכל המיסים אלא רק באלו הקשורים לקרקע, ויש לעיין אם לדעתם נוהג גם בדינים שבין אדם לחברו בדברים הקשורים לקרקע, ובכך ייושבו שני הדינים הנ"ל מב"ב נד ע"ב ומב"ב נה ע"א, וכן הבין החזון איש (ליקוטים טז ס"ק י) או שדווקא במיסים של קרקעות, וכן לשון הרמ"א בדעתם, ולדרך זו נצטרך ליישב את הגמרות הנ"ל על-פי הרשב"א ורבנו יונה כנ"ל. מהי סברת המהרי"ק? מדוע הבעלות שלו על הקרקע לא נותנת לו גם סמכויות שאינן קשורות לקרקע, כדברי הרא"ש שמתוך שיכול לסלקו מהקרקע יכול גם להתנות איזה תנאי שרוצה תמורת ההסכמה לגור בקרקע? גם שאלה זו מובילה אותנו לצמצם את רמת בעלותו על הקרקע ולומר שאין זו בעלות גמורה, כפי שנכתב למעלה בביאור הר"ן. אולי אפשר לדמות זאת לחברה בימינו שיש בעלי מניות בחברה שאין להם זכויות החלטה, ולעומתם יש כאלו שיש להם זכויות החלטה, כך בקרקע יש למלך קניין מסויים והריהם כשותפים בה, אך זכויות ההחלטה נתונות למלך. הראבי"ה והרא"ם ודאי הלכו בשיטת הר"ן, שמקור הסמכות נובע מבעלותו של המלך על הקרקע, ולפיכך הבינו שסמכויותיו הינן רק לגבי הקרקע.
אמנם הר"ן עצמו מאריך בדרשות הר"ן (דרוש יא) לבאר שתפקיד המלך הוא גם בתיקון המשפטי הנצרך לפי שעה. וכך כותב (ד"ה ולפיכך): "ונמצא שמינוי השופטים היה לשפוט משפטי התורה בלבד... ומינוי המלך היה להשלים תיקון סדר המדיני". ובהמשך (ד"ה ואפשר): "שהשופטים נתמנו לפוט את העם משפט צדק... ואם יחסר מזה דבר כפי צורך השעה ישלימנו המלך, למצא עני המשפט מסור רובו ועיקרו לסנהדרין ומיעוטו אל המלך".
הרמ"א (שסט, ח) מביא את שתי הדעות, וכותב שיש אומרים שלא אומרים דינא דמלכותא דינא אלא במסים ומכסים התלויים בקרקע, כי המלך גוזר שלא ידורו בארצו כי אם בדרך זה, ויש חולקים וסוברים שאומרים בכל דבר, ומסיים שהעיקר כדעה השנייה. וכן בסעיף יא שם: "לא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה". וב פתחי חושן (שכירות פרק ה הערה ז) כתב שלדעת רוב הפוסקים הולכים אחר דינא דמלכותא בדבר שהוא לתקנת בני המדינה. לעומתו, השו"ע (סח, א) פסק כרמב"ם שלא אומרים דינא דמלכותא לגבי שטרות העולים בערכאות, ובבית יוסף הביא את הסברו של המגיד משנה ברמב"ם, שדינא דמלכותא אינו תקף בדינים שבין אדם לחברו, ומשמע שכך פוסק השו"ע, וכך מסיק הגר"ע בצרי בדעתו (שער א ט), אך מצמצם שדווקא כשסותרים כללים מסויימים בהלכות ממונות, אך כשאין סתירה כלל יש לכך תוקף. הרמ"א שם הולך לשיטתו ופוסק שאומרים דינא דמלכותא.

בתי דין של ישראל
רבנו יונה (ב"ב נה ע"א) כותב שסתם חוקי המלך מוטלים על בני אומתו בלבד, ולא אכפת למלך שישראלים ידונו בינם לבין עצמם בבתי דין שלהם, ולכן בבתי דין של ישראל יש לדון על-פי דיני התורה ולא על-פי דינא דמלכותא, ורק אם הישראלים עושים שלא כדין והולכים לדון בפני הערכאות, יש לפסיקתם תוקף אם פסקו על-פי דינא דמלכותא. משמע שאם המלך אכן היה מקפיד שאף בבתי הדין של ישראל ידונו כך יש לעשות כן, אך בד"כ אין זו המציאות. מצד אחד רבנו יונה מצמצם את תוקפו של דינא דמלכותא, שאינו נוהג בבתי דין של ישראל, ומצד שני הוא מרחיבו שכאשר הלכו לערכאותיהם יש לו תוקף אף בענייני ממון שבין אדם לחברו, ולא יוכל אח"כ המפסיד לבוא לבית דין של ישראל ולתבוע בחזרה את כספו על-פי דיני התורה. כמובן שסייגו של הר"ן אינו קשור לענייני מיסים אלא לדיני ממונות שבין אדם לחברו.
הדרכי משה (שסט ס"ק ג) כותב שמ המרדכי (ב"ב תקנג) שכתב שלגבי חזקת חלונות הולכים אחר דינא דמלכותא לא משמע כרבנו יונה, וסיים שיש ליישבם יחד שרבנו יונה עסק דווקא בדבר שאינו מדין המלוכה אלא שחקק המשפטים בערכאות כיצד ידונו. לא הבנתי דבריו, שהרי גם חזקת חלונות אינה קשורה לדיני המלוכה אלא לדינים בערכאות. ברמ"א (שסט, ח) מביא את דברי המרדכי (ב"ק קנג) שהמלווה על המשכון יכול למכרו אחר שנה הואיל וכן דינא דמלכותא, וגם מכך משמע שלא כרבנו יונה ואם-כן הרמ"א הכריע שלא כמותו, וכן משמע גם מהרמ"א לגבי השבת אבידה וגזילה לאחר יאוש (רנט, ז; שנו, ז), שכתב שהיום מחוייב להחזיר משום שיש דינא דמלכותא להחזיר אף אחר יאוש.
החזון איש (ליקוטים סי' טז ס"ק א) דן לגבי קניין בקרקעות שלא נרשם בטאבו, וסובר כרבנו יונה וכותב שזו הסיבה שלעולם אנו דנים היום בבתי הדין של ישראל לפי חוקי התורה ולא לפי דינא דמלכותא. ומדייק שכן דעת הרמב"ן , הרשב"א , הרא"ש וראשונים נוספים. הרמב"ן (הו"ד בטור סו"ס סח) כותב שאם יש בשטר דבר הפוסלו לפי תורתנו השטר פסול, כי אין המלכים מקפידים אלא בהכשר השטרות שלהם. משמע שאם היו מקפידים היה כשר, אך בגלל שאינם מקפידים על הנעשה בשטרות שלנו אין לנו להתחשב בדינא דמלכותא ולהכשירם. וזוהי גם כוונת הרשב"א בתשובה (ח"ג סי' קט) "דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא מה שהוא מדיני המלוכה אבל דינים שדנין בערכאות אין אלו ממשפטי המלוכה אלא הערכאות דנין בעצמן כמו שימצאו בספרי הדיינים, שאם אי אתה אומר כן בטלת חס ושלום דיני ישראל". אמנם הש"ך , שיובא בהמשך, הבין שאין כוונת הרשב"א לשלול כל הדינים אלא דווקא אלו המנוגדים לתורה. עוד מדייק זאת החזון איש (ס"ק ג) מדברי הרא"ש (גיטין פרק א, י) שפירש שיש תוקף לשטרי מתנה מטעם דינא דמלכותא דווקא כשהמלכות מקפידה שלא יעשו שטר אלא בפני ערכאותיהם, משמע שאם היו מרשים לעשות גם חוץ לערכאותיהם, לא היה לשטרות הנעשים בערכאותיהם תוקף למרות שמדינא דמלכותא יש תוקף לנעשה בערכאותיהם. הגר"ע בצרי (דיני ממונות ח"ד שער א ט) מביא גם הוא את דברי רבנו יונה להלכה. כפי שהערנו למעלה לגבי דין שאינו לתועלת המלך, רבנו יונה ציין שהטעם שהמלכות תיקנה לא למכור ללא שטר היא כדי שהמלך ייקח חוקו, כפי שכתב גם הרשב"א, וביארנו שכתב כן לשיטתו כדי לומר שבכך המלכות מקפידה בכל מקום ולא רק בערכאותיהם, ויש להקשות מכך על החזון איש, שהרי גם היום מסתבר שחלק ממטרת הרישום בטאבו היא כדי שיוכלו לגבות מס רכישה, ואם כן מסתמא ההקפדה היא בכל מקום. ואולי החזון איש הבין שבימינו (או ליתר דיוק בתקופת המנדט הבריטי 5 ) טעם החוק הוא רק כדי למנוע מריבות ורמאויות ולא לצורך מיסוי. הגר"ד ליאור (תחומין כרך ג), לעומת זאת כתב שמטרת החוק היא גם לצורך מיסוי ולכן יש לו תוקף. יש להעיר שגם לפי החוק היום יש תוקף למעשה הקניין בין שני הצדדים שעשאוהו, אלא שכלפי צד שלישי אין לו תוקף כל שלא נכתב בטאבו. עובדה זו מחזקת את ההבנה כי מטרת החוק היא רק למנוע רמאויות על-ידי מכירה נוספת לאדם שלישי, אך אין בכך הכרח.
פוסקים רבים כתבו שיש תוקף לזכויות יוצרים מצד דינא דמלכותא. בין פוסקים אלו ניתנות למנות את הבית יצחק (יו"ד ח"ב עה, ה), הגרי"ש אלישיב (הו"ד בספר "משנת זכויות היוצר" עמ' קיח), הגר"מ הלברשטאם (שם עמ' קכב), הגר"ע בצרי (שערי עזרא ח"ב סי' קמח; תחומין ו עמ' 181-182) ועוד. הגרי"ש אלישיב כתב על-כך: "כל תקנה שהיא לטובת בעלי אומנים שאינה נגד דין תורה והיושר מחייב דבר זה מצד "ועשית הישר והטוב" ומכח דינא דמלכותא הוא חוק קבוע, בזה לכו"ע אנו מחוייבים להחזיק בדינא דמלכותא אפילו בארץ ישראל", ונראה שמקורו מהחתם סופר שיובא בהמשך וכן מהגמרא בב"ב ט ע"א שהאומנם רשאים להסיע על קיצתם. רואים מדבריהם שיש לקיים את החוק, ואין לו תוקף רק כשדנים בערכאותיהם, אך אין מכך סתירה לדברי החזון איש שהרי עבירה על חוק זכויות יוצרים מוגדרת גם כעבירה פלילית (כאשר עשה זאת לצורך מסחרי), ואם-כן ודאי השלטון כופה את כל מי שעבר על החוק ולא רק את המגיעים לערכאות. כמו-כן דברי החתם סופר (ח"ה חו"מ סי' מד) שיובאו בהמשך (לעניין דין המנוגד לתורה) העוסקים בעניין אזרחי ולא פלילי, ופסק שם שיש ללכת אחר דינא דמלכותא, אינם כנגד דברי החזון איש, כי גם שם מדובר בתקנה שמטרתה כלכלית, ואם-כן מסתבר שהמלכות הקפידה שישמרו עליה אף בבתי הדין של ישראל, ובדרך כלל רק בחוקים ששורשם בדיני חושן משפט אין הקפדה. לגבי קניין שלא נרשם בטאבו נחלקו הפוסקים ואף בבתי הדין הרבניים אין דעה אחידה בנושא, אם לפסוק כחזון איש 6 .

דין הנוגד לדין תורה
הרשב"א בתשובה (ח"ו סי' רנד) דן בחוק לפיו אב יורש את ביתו הנשואה ולא בעלה, וכותב הרשב"א שחלילה לומר כן, שאם-כו ביטלנו את כל דיני התורה השלימה, "ומה לנו לספרי הקודש המקודשים שחברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי, ילמדו את בניהם דיני הגויים ויבנו להם במות טלואות בבית מדרסי הגויים חלילה לא תהיה כזאת בישראל ח"ו שמא תחגור התורה עליה שק".
הרמ"א (שסט, ח) פוסק את דברי המרדכי , שמשום דינא דמלכותא אסור למכור את המשכון מיד כשעובר זמן הפירעון אלא רק לאחר שנה. הש"ך (עג ס"ק לט) חולק בנחרצות וכותב שלפי הדעות שדינא דמלכותא נוהג רק בדבר שיש בו הנאה למלך פשוט שאין לפסוק כך, אך אפילו לדעות שנוהג גם בדברים שבין אדם לחברו, היינו דווקא בדבר שאינו מנוגד לדין תורה, אך בדבר המנוגד – חלילה, ודאי לא יעשה כן בישראל, כמבואר ברשב"א, וכוונת המרדכי היא שלאחר שנה מותר למכור אפילו אם לא תבע את הלווה שיפרע, ובכך יש ללכת אחר דינא דמלכותא משום שלא מפורש בדיננו אחרת, ואדרבה בש"ס משמע לכאורה שכך הדין (נראה שנזקק לדינא דמלכותא משום שאין הדבר מפורש בש"ס).
החזון איש (ליקוטים טז ס"ק א) התקשה בדברי הש"ך ותמה שהרי ניתן לברר דין תורה בכל שאלה, וכיצד יש דין מחודש של המלכות שאינו מנוגד לתורה. ואכן נושא זה נדון רבות בפוסקים שעמלו ופלפלו מה נחשב מנוגד לדין תורה ומה לא.
בב"ק נד ע"ב ראינו שהמלך יכול לקבוע שאין תוקף לקניין בקרקע ללא שטר, וקשה מדוע אין זה נחשב כדין המנוגד לתורה. אבן האז"ל (מלווה כז, א) מיישב שהואיל ויש תוקף לסיטומתא, כלומר, לקניינים חדשים הנוהגים בישראל, מוכח שקניינים חדשים אינם מנוגדים לתורה, ולפיכך גם למלך יש תוקף לקבוע או לבטל קניינים. לדעת החתם סופר (חו"מ ח"ה מד) גם בכך אין למלך תוקף, ואדרבה מהרשב"ם בסוגיא זו מוכיח את דברי הש"ך שאין תוקף כנגד דיני התורה. הגמרא שם אומרת שנכסי עכו"ם שנקנו בכסף בלא שטר הרי הם הפקר והמחזיק בהם זכה, ומסייגת שהדין שונה במקום שהמלך תיקן לא לקנות ללא שטר. הרשב"ם (ד"ה ומלכא) כותב על-כך: "והיאך יקנה זה המחזיק הואיל ואין לו שטר מן העובד כוכבים", ומשמע מדבריו שגם במקום שהמלך תיקן כן הנכסים נעשים הפקר אלא שהמחזיק בהם לא יכול לזכות כי אי אפשר לקנות ללא שטר. וקשה, כיצד נעשו הפקר, הרי לפי תקנת המלך צריך להישאר בידי העכו"ם שמכר, אלא על-כרחך שאין ביד החוק להפקיע את קניין התורה, והטעם שהמחזיק לא קנה אינו ישירות בגלל החוק, שהרי אין לחוק סמכות כנגד התורה, אלא בגלל שהחוק גורם לכך שלא סמכה דעת הקונה, וכשלא סמכה דעתו בקניין כסף גם לפי התורה אינו קונה אלא בשטר. אך מדברי הרמב"ם ו השו"ע לא משמע כרשב"ם, שהרי הרמב"ם כותב (זכיה א, טו): "אם דין אותו המלך ומשפטו שלא יזכה בקרקע אלא מי שכותב בשטר או הנותן דמים וכיוצא בדברים אלו, עושין כפי משפט המלך, שכל דיני המלך בממון על פיהן דנין". וכלשון זו כותב גם השו"ע (קצד, ב), ומפורש מדבריהם שעושים לגמרי כמשפט המלך והקרקע אינה יוצאת כלל מרשות הגוי שמכר.
הרמ"א (רנט, ז) פסק שאם גזר המלך להשיב אבידה אפילו לאחר יאוש חייב לעשות כן משום דינא דמלכותא, וכן כתב לגבי גניבה (שנו, ז) שהיום המנהג להחזיר גניבה אפילו לאחר יאוש מכח דינא דמלכותא. הש"ך (שנו ס"ק י) מקבל זאת להלכה, וכותב שאף שאין הולכים אחר דינא דמלכותא המנוגד לתורה, כאן כבר נהגו בכך ישראל, ואף שגם אין ללכת אחר מנהג המנוגד לתורה, כאן כנראה זה מנהג שתוקן ויש ביד הדור לתקן תקנות, ועוד שגם בדינא דמלכותא הוא כן. נראה שכוונתו לומר, שגם דינא דמלכותא וגם מנהג אינם תקפים אם הם מנוגדים לתורה, אולם יש לישראל כח לתקן תקנות אף כשהן מנוגדות לתורה ובפרט אם כך הוא גם דינא דמלכותא. הקצות שם מסכים עם העיקרון של הש"ך אולם מיישב דין זה באופן אחר, וכותב שהואיל ונאמר בגמרא שלפנים משורת הדין יש להחזיר אף לאחר יאוש, אין זה מוגדר כדין גרוע המנוגד לתורה אלא אדרבה זהו דין טוב וישר.
החתם סופר שהזכיר בעצמו את דברי הש"ך והוכיח כמותו, דן באותה תשובה במלכות שתיקנה שיהיה מספר קבוע של סרסורים ולא יותר, כדי שיהיה כדי פרנסה לכולם, וכן תיקנו שכל סרסורי היין שבעיר יתחלקו ביניהם ברווחיהם בשווה, וכותב שבכך יש תוקף לדין המלכות, ואין זה נגד דין תורה. לגבי החלק הראשון של התקנה כותב: "לא מיבעיא דהתיקון שתיקנו שרי הקומידאט שאיננו נגד דין תורה אלא כתורה עשו, ואילו באו לפנינו היינו גם כן מתקנים כן הא דלא יתרבו הסרסורים יותר ממה שראוי לפי העיר והמסחר כדי שיכולים להתפרנס ולא יפסקו חיותא זה לזה... ומצינו כיוצא בזה בפרק קמא דב"ב בהני טבחי ובשו"ע (חו"מ סוס"י רלא). והוא הדין כל תקנות שתיקנו ביניהם דלא למיפסק חיותא". ולגבי החלק השני כותב שמצאנו כיוצא בזה לגבי מנחה חריבה, שאין בה עבודה ויגיעה ולפיכך כל הכהנים מתחלקים בה, ואף אלו שלא עבדו. ומוסיף שלגבי המקרה של הטבחים בב"ב ט ע"א רואים שהיה תוקף להחלטתם, שאף אחד לא יעבוד ביום של חברו, אפילו שלא מצאנו כיוצא בזה בתורה, משום שמסיעין על קיצתן בהסכמת חבר עיר, וכל-שכן שבדינא דמלכותא אפשר לתקן כך משום שהוא עדיף לעניין זה.
דברי החתם סופר לגבי החלק השני של התקנה טעונים הבנה, הרי אף שמצאנו צורת חלוקה כזו בתורה לגבי כהנים, סוף סוף לפי דין תורה במקרה זה הסרסורים לא צריכים להתחלק ביניהם, ואם-כן דין המלכות מפקיע ממונו ונותנו לאחר שלא כדין התורה?! ועוד, החתם סופר כתב שאף אם צורת התקנה היתה באופן שלא מצאנו בתורה היה לה תוקף, וכיצד דברים אלו מתיישבים עם שאר דבריו שאין תוקף לחוק המנוגד לתורה?! אפשר לומר שהחוק לא מפקיע ממון לאחר שעסקו וכל אחד זכה בחלקו, אלא הוא מראש הגדיר את עבודתם כשותפים, והטלת חיוב לעבוד באופן מסויים ובתנאים מסויימים אינה נחשבת נגד התורה (אף שמן התורה רשאי לעבוד באופן שרוצה), משום שאינה משנה אף דין ממוני. לכן אפשר להכריחם לעבוד בשותפות וכן אפשר לאסור עליהם לעבוד ביום של חברו.
נראה יותר ליישב ולומר, שהחוקים המוגדרים כמנוגדים לתורה ואין להם תוקף, הם דווקא חוקים ששורשם בתפיסה שונה של המלכות בדיני ממונות, כמו ירושת בנות או נאמנות נשים בעדות, ובכך חלילה לנו לעזוב את ה"חוקים ומשפטים צדיקים" שקיבלנו בתורתנו ולהעדיף את שלהם, אמנם חוקים שמטרת תקנתם היא צרכים כלכליים וכד', כמו לדאוג שלא ייפסק חיותו של אף אחד או שתהיה תחרות עסקית מועילה, אינם נחשבים כמנוגדים לתורה, אף אם יישומם גורם לשינויים מדיני הממון של התורה. אפשר לנסח באופן אחר ולומר, שהחילוק הוא בין חוקים ששורשם בתפיסה שונה של המלכות בדיני ממונות לבין חוקים שבאו לסתום פירצה הקיימת באותו הדור, וכלשון דרשות הר"ן שהובאה למעלה.
בנוסף לדינים שהובאו עד כה, דנו הפוסקים בזמננו בחוקים שונים, אם יש להם תוקף ויש ללכת על-פיהם בבתי הדין, וביניהם: חוק ההתיישנות, חוק הגנת הדייר, חברה בע"מ, זכויות עובדים, בעלות על הגג בבתים משותפים ועוד (ראה סיכום על-כך במאמרו של הרב עידו רכניץ "תוקפם החוקי של חוקי המדינה בדיני ממונות", שערי צדק קובץ ט).

בארץ ישראל? במלכי ישראל?
כמובא למעלה, הר"ן והרא"ש כתבו שהיסוד לדינא דמלכותא הוא בעלותו של המלך על הארץ ויכולתו לגרש את תושביה, ולפיכך כתב הר"ן שדינא דמלכותא נוהג רק במלכי האומות אך בארץ ישראל לא משום שלכל ישראל יש חלק בה. לעומתם, לפי סברת הרשב"ם והרמב"ם אין לחלק בין ארץ ישראל לחו"ל. ואכן הרמב"ם (גזילה ה, יא) ו השו"ע (שסט, ו) כתבו "בין שהיה המלך גוי בין שהיה מלך ישראל", ובפשטות כוונתם למלך ישראל בארץ ישראל, ועוד, שלא סייגו בשום מקום שבארץ ישראל הדין שונה, ואם היו מחלקים היה להם לכתוב זאת, ובפרט שספר השו"ע נכתב בארץ ישראל. ואמנם הדרכי משה הביא חילוק זה של הר"ן ולא ציין שיש חולקים עליו, אך ב רמ"א לא השיג ולא הזכיר סייג זה כלל. לפיכך כתב הגר"ע בצרי (דיני ממונות שער א פרק ט) שאין לומר קים לי כר"ן. אמנם יש מן הפוסקים שסברו שאין לומר דינא דמלכותא בארץ ישראל או שהווי ספק משום דברי הר"ן, וכן דעת הגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות ח"ד סי' שט), וצ"ע מדוע. מדברי החזון איש (ליקוטים סי' טז) משמע לכאורה שסבר שדינא דמלכותא נוהג גם בארץ ישראל, אך פסקו נכתב לפני קום המדינה ואולי סבר שגם לשיטת הר"ן דווקא למלך ישראל אין סמכות אך למלך גוי יש סמכות בגלל שכבש את הארץ וזכה בשלטון מדין כיבוש, וכן נכתב בדעת הר"ן בפסק דין (פד"ר ח"ו עמ' 376) מאת הרב י' נסים, הרב יוסף שלו' אלישיב והרב בצלאל זולטי 7 . ואכן יש אומרים ששמעו בשם החזון איש שסבר שדינא דמלכותא לא נוהג בארץ ישראל 8 .
כפי שנכתב למעלה, גם אם אין סמכות של דינא דמלכותא בארץ ישראל, היינו דווקא בגביית מיסים לצורך המלך, אך בגביית מיסים לצורך שירותי המדינה יש חיוב לשלם כדין שותפים, לפי שכולם נהנים משירותי המדינה.




^ 1.עיין בהמשך הסיכום, שדווקא למלך ישראל אין סמכות בארץ ישראל אך למלך עכו"ם יש.
^ 2.אמנם על-פי רוב נוהגת המדינה היום לפצות את הבעלים ומגיעים עימו להסדר והסכמה, ובכך לכאורה הקניין תופס אף אם לכתחילה לא היה מעוניין בכך משום שנפסק ש"תליוהו וזבין – זביניה זביני", אך מכל מקום לפעמים לא מגיעים להסכמה, וכשאומר שאינו מסכים לא אומרים "זביניה זביני" אף אם מקבל על-כך פיצוי (ראה נתיבות רה ס"ק א, ובמקרה זה שאומר במפורש גם הסמ"ע מודה כמבואר שם).
^ 3.עלון "קומי אורי" גליון 19 (מופיע באתר "ישיבה"), והוכיח שיש כח לציבור לכפות את המיעוט כפי שרואים בש"ס לגבי תחומים שונים: בב"ב ז ע"ב כופים לענייני ביטחון – "כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר... לבנות לעיר חומה". בדף ח ע"א לגבי תשתיות וצרכי העיר – "רב פפא רמיא כריא חדתא איתמי" (רש"י פירש באר מים ותוס' בשם ר"ח פירשו בניית כבישים). בדף ח ע"ב לענייני רווחה – "תמחוי בכל יום, קופה מערב שבת לערב שבת. בדף כא ע"א לענייני חינוך – תקנת יהושע בן גמלא "שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר".
^ 4.ר' יעקב שאול, תלמידו של בעל ה"בתי כהונה" – בהלכות זכיה ומתנה א, טו.
^ 5.התשובה נדפסה בשנת תרח"ץ.
^ 6.ראה למשל פד"ר ח"ו עמ' 217 פסק של הרב ש"ב ורנר, הרב י' גולדשמידט והרב ע' אזולאי שנקטו כחזו"א, ולעומתם בעמ' 249 בפסק של הרב אליעזר וולדנברג, הרב יוסף קאפח והרב יוסף כהן נשארו בספק.
^ 7.ודייקו כן מהמהרי"ט ח"א סי' מג שפירש הירושלמי בשביעית סוף פ"ט שאין לחוש לקנות פירות מסתם גוי משום שחזקה כל מה שהוא בידו, שלו הוא, שקנה בדמים מישראל או מן המלך שכבש את הארץ, שכיבוש הוא קניין בדמים.
^ 8.הרב זלמן קורן שליט"א בשם הרב דב יפה שליט"א (ממלכת כהנים וגוי קדוש לרב יהודה שביב, עמ' 197).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il