חֲתִימַת הַסֵּפֶר
כא אָמַר הֶחָבֵר: זֶה וְהַדּוֹמֶה לוֹ הוּא מִמַּה שֶּׁטּוֹבָה הַחֲקִירָה עָלָיו, וְעַל אֵיכוּת דִּינֵי ה' בַּעֲבָדָיו, וְהִתָּלוֹתָם בְּמַה שֶּׁתְּלָאָם הַנָּבִיא מִהְיוֹתוֹ פּוֹקֵד עֲווֹן אָבוֹת עַל בָּנִים לְשׂוֹנְאָיו וְעוֹשֶׂה חֶסֶד לָאֲלָפִים לְאוֹהֲבָיו וּלְשׁוֹמְרֵי מִצְווֹתָיו, וְהַעֲמָדַת כֹּל חֵטְא מוּל עָנְשׁוֹ מִמַּה שֶּׁבָּא בַּמִּקְרָא וּבְמָסֹרוֹת הַחֲכָמִים, וּמַה מִּזֶּה יִמָּחֵל בִּתְשׁוּבָה וּמַה לֹּא יִמָּחֵל, וּתְנָאֵי הַתְּשׁוּבָה, וּמַה שֶּׁיָּבוֹא מִן הַיִּסּוּרִים עַל דֶּרֶך הַנִּסָּיוֹן וְהַבְּחִינָה, וְעַל דֶּרֶך הַפֵּרָעוֹן עַל חֵטְא קוֹדֵם, וְעַל דֶּרֶך הַתְּמוּרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְעַל דֶּרֶך הַתְּמוּרָה בָּעוֹלָם הַבָּא, אוֹ בִּגְלַל חֶטְאֵי אָבוֹת, וּמַה שֶּׁיָּבוֹא מִן הַטּוֹבָה בַּעֲבוּר זְכוּת קוֹדֶמֶת, אוֹ בִּגְלַל זְכוּת אָבוֹת, אוֹ לְנִסָּיוֹן וְלִבְחִינָה, וְהִמָּזֵג אֵלֶּה הָאֳפָנִים, וְזוּלָתָם מִמַּה שֶׁבֵּרוּרוֹ סָתוּם. וְכִמְעַט שֶׁיִּתְגַּלּוּ עִם הַחֲקִירָה רֹב הַסִּבּוֹת לְצַדִּיק וְרַע לוֹ רָשָׁע וְטוֹב לוֹ, וּמַה שֶּׁלֹּא יִתְגַּלֶה יִכָּנַע בּוֹ אֶל חָכְמַת ה' וְצִדְקוֹ, וְיוֹדֶה הָאָדָם בְּסִכְלוּתוֹ בְּאֵלֶּה הַסִּבּוֹת הַנִּגְלוֹת, כֹּל שֶׁכֵּן הַנִּסְתָּרוֹת.
וְכַאֲשֶׁר יַגִּיעַ בְּעִיּוּנוֹ אֶל הָעֶצֶם הָרִאשׁוֹן וּמַה שֶּׁיְּחֻיַּב לוֹ מִן הַתְּאָרִים, יִפְרשׁ מִמֶּנּוּ, וְיִרְאֶה כִּי מִתַּחְתָּיו מְחִצַּת אוֹר מְסַנְוֶרֶת אֵת הָרְאִיָּה, וְתִבָּצֵר מִמֶּנּוּ הַשָּׂגָתוֹ לְקֹצֶר רְאִיָּתֵנוּ וּתְפִישָׂתֵנוּ, לֹא לְהִסָּתְרוֹ וְלֹא לְחֶסְרוֹנוֹ, כִּי הוּא יוֹתֵר זוֹהֵר וּמְפֻרְסָם וְגָלוּי אֵצֶל בַּעֲלֵי הָרְאִיָּה הַנְּבוּאִית מִשֶּׁיִּצְטָרֵך בּוֹ לַהֲבָאַת רְאָיָה. וְתַכְלִית הַכָּרָתֵנוּ אֲמִתָּתוֹ, שֶׁנַּכִּיר בַּטִּבְעִיּוֹת מַה שֶּׁאֵין בּוֹ סִבַּת דָּבָר מִן הַטְּבָעִים, וּלְפִיכָך נְיַחֲסֵהוּ אֶל כֹּחַ שֶׁאֵינוֹ גַּשְׁמִי אֶלָּא אֱלֹהִי, כְּמוֹ שֶׁאוֹמֵר גָּלֵינוּס בַּכֹּחַ הַמְצַיֵּר, וְנוֹתֵן לוֹ יִתְרוֹן עַל שְׁאָר הַכֹּחוֹת, וְרוֹאֶה שֶׁאֵינֶנּוּ מֵחֲמַת הַמֶּזֶג אֶלָּא לְעִנְיָן אֱלֹהִי, וּבַנִּפְלָאוֹת — שֶׁנִּרְאֶה הִפּוּך הָעֲצָמִים, וְשִׁנּוּי הַמִּנְהָגִים, וְהַמְצָאַת נִמְצָאִים שֶׁלֹּא הָיוּ, לְלֹא תַּחְבּוּלָה קוֹדֶמֶת. וְזֶהוּ הַהֶבְדֵּל בֵּין מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה עַל יְדֵי משֶׁה וּבֵין מַעֲשֵׂה הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם, אֲשֶׁר אִלּוּ הָיוּ בּוֹדְקִים אַחֲרֵיהֶם הָיוּ מוֹצְאִים הַתַּחְבּוּלָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר יִרְמְיָהוּ: "הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יֹאבֵדוּ", כְּלוֹמַר, אִם תִּפְקֹד אוֹתָם וְתִבְדֹּק אַחֲרֵיהֶם, יִהְיוּ לְאַיִן, כְּדָבָר מְרֻמֶּה. וְהָעִנְיָן הָאֱלֹהִי כֹּל מַה שֶּׁתִּבְדֹּק אַחֲרָיו תִּמְצָאֵהוּ כַּזָּהָב הַטָּהוֹר. וְכַאֲשֶׁר נַגִּיעַ אֶל הַמַּדְרֵגָה הַזֹּאת, נֹאמַר שֶׁיֵּשׁ שָׁם בְּלִי סָפֵק דָּבָר שֶׁאֵינוֹ גַּשְׁמִי מַנְהִיג אֵת כֹּל הַגַּשְׁמִיִּים, יִלְאוּ שְׂכָלֵינוּ מִלְּחָקְרוֹ, וּלְפִיכָך נִתְבּוֹנֵן בִּפְעֻלּוֹתָיו וְנֵעָצֵר מִלְּתָאֵר עַצְמוֹ, כִּי אִלּוּ הִשַּׂגְנוּ אֲמִתָּתוֹ הָיָה זֶה חֶסְרוֹן בּוֹ.
___________________________
התמורה בעולם הזה – הצדיק שמקבל עונשו בעולם הזה. התמורה בעולם הבא – הרשע שמקבל את שכרו בעולם הזה במקום בעולם הבא. והמזג – הרכבה של כמה סיבות. וזולתם – דברים נוספים. הסיבות הנגלות – שנזכרו לעיל למה שארע לאדם טוב או רע. העצם הראשון – ה'. שאין בו סבת וכו' – אינו מוסבר באמצעות חוקי הטבע. גלינוס – פילוסוף מפורסם. הכח המציר – כוח התפיסה האנושית. ובנפלאות – מוסב על "תכלית הכרתנו אמיתתו". מלתאר עצמו – מלתת תארים המגדירים את ה'.


ביאורים
בתחילת המאמר החמישי, העלה המלך בפני החבר את רצונו להכיר את המחקר הפילוסופי המוכיח את מציאות הבורא וסדר הבריאה על פי השכל. החבר עצמו סבור שהעיסוק הזה מיותר, כיוון שהדרך הבטוחה והוודאית ביותר להכיר במציאות הבורא היא על פי המסורת היהודית המעידה על התגלות ה' לעם ישראל. כעת מבחין החבר בין שני תחומי מחקר ביחס לאלוהות:
א. הבורא מצד עצמו : בתחום הזה הדלת נעולה בפני השכל, ואין לו כל מגע ויכולת הבנה. אדרבה, לו השכל היה משיג את ה', זה היה מעיד על חיסרון באלוהות שניתנת לקליטה בכלי קיבול אנושי. הדרך היחידה להשגת ה' עצמו היא בנבואה שמעניקה לנביא הכרה בהירה על עצמיות ה'. לכל היותר, השכל יכול להגיע למסקנה שישנו כוח על טבעי שפועל בעולם, וזה בשתי דרכים: 1. על ידי התבוננות בכוח העל טבעי שמעצב את דרגת החיים של כל נברא. 2. על פי נסים שאירעו לעם ישראל, כיוון שהנסים פורצים את גבולות הטבע, ומעידים על כך שיש יוצר לטבע ובידו לשנות אותו כרצונו.
ב. השגחת הבורא בעולם : בתחום הזה מודה החבר שצריך לחקור ולהעמיק כדי להתמודד עם קושיות שונות שעלולות לערער את האמונה, כמו 'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו' ביחס לצדק של מערכת השכר והעונש. צריך להבין את סוגי החטאים השונים והעונשים המתאימים להם; את התנאים המאפשרים לחזור בתשובה, ואת אופן הכפרה של התשובה על החטאים; את אופי השכר והעונש שמקבל האדם, ואת הסיבות שבגללן הוא זוכה לשכר או לעונש.
לפי הדרך שמתווה החבר, העיסוק בלימוד אמונה צריך להתרכז בקשר שבין ה' לבין העולם, ובמשמעות שמעניקה האמונה לחיים שלנו ולניסיונות המלווים אותם. הלימוד במהות האלוהות, כל זמן שהנבואה נעדרת, אינו בתחום העיסוק שלנו.

הרחבות
* הגבלת החקירה האנושית
וְכַאֲשֶׁר יַגִּיעַ בְּעִיּוּנוֹ אֶל הָעֶצֶם הָרִאשׁוֹן וּמַה שֶּׁיְּחֻיַּב לוֹ מִן הַתְּאָרִים, יִפְרשׁ מִמֶּנּוּ. ההדרכה להגבלת החקירה בעניינים עליונים מובאת במשנה: "כל המסתכל בארבעה דברים רתוי (ראוי) לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה (למעלה מהרקיע), מה למטה (מהארץ), מה לפנים (מה היה לפני בריאת העולם), ומה לאחור (לאחר הקץ)" [חגיגה ב, א]. (פירוש המשנה מלוקט ממספר מפרשים).
הרמב"ם בפירושו למשנה מבאר, שהחקירה בדברים עליונים שאין לאדם יכולת להשיגם, מזיקה לשכלו ותביא אותו להבנות לא נכונות ולשיגעון, על כן ראוי לא לחקור בדברים עליונים אלו. ובספר במורה נבוכים כתב הרמב"ם עוד בעניין זה: "וכשתכריח עיניך ותפליג בעיון ותטרח לעיין...(ו)תסתכל בכתיבה דקה או פיתוח דק שאין בכוחך להשיגו, ותכריח ראותך לאמתו, לא ייחלש ראותך על זה אשר לא תוכל עליו לבד, אבל ייחלש גם כן על מה שבכוחך שתשיגהו, וייחלש ראותך ולא תראה מה שהיית יכול להשיג... וכן ימצא כל מעיין בחכמה מן החכמות עניינו בעניין המחשבה, כי אם ירבה המחשבה ויטריח כל רעיוניו, ייבהל ולא יבין אז אפילו מה שדרכו להבינו" [חלק א, לב]. היינו, המאמץ את שכלו בחקירות דברים שאין בכוחו להשיגם פוגם בכוח השכל.
ולסיכום העניין כתב הרמב"ם "ואין הרצון באלו הכתובים אשר אמרום... החכמים ז"ל לסתום שער העיון לגמרי ולבטל השכל מהשיג מה שאפשר להשיגו, כמו שיחשבו הפתאים... אבל כוונת כולם להגיד שיש לשכל האנושי גבול יעמוד אצלו" [מורה נבוכים שם].

שאלות לדיון
בדבריו מתאר החבר את מעלת הדמיון, ואומר שאצל הנביא יש לו יתרון על שאר הכוחות. איך נוכל לרומם את כוח הדמיון שלנו?
לדברי החבר ישנן סיבות רבות לייסורים. לפי זה, כיצד עלינו להתייחס למשככי כאבים?