וְלֹא נַשְׁגִּיחַ בְּדִבְרֵי הַפִילוֹסוֹפִים הַמְחַלְּקִים אֵת הָעוֹלָם הָאֱלֹהִי לְמַדְרֵגוֹת, וְכֻלָּן אֶצְלֵנוּ מַדְרֵגָה אֱלֹהִית מֵאָז שֶׁאָנוּ נִפְרָדִים מִן הַהַגְשָׁמָה, וְאֵין אֶלָּא אֱלוֹהַּ מַנְהִיג הַגְּשָׁמִים. וַאֲשֶׁר הֵבִיא הַפִילוֹסוֹפִים לְהַרְבּוֹת הָאֱלוֹהוֹת הִתְבּוֹנְנָם בִּתְנוּעוֹת הַגַּלְגַּלִּים, סִכְּמוּם וְהִגִּיעוּ בָּהֶם אֶל יוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים, וְסָבְרוּ כִּי לְכֹל תְּנוּעָה מֵהֶם סִבָּה זוּלַת סִבַּת הָאַחֶרֶת, וְהוֹלִיד לָהֶם הָעִיּוּן שֶׁאוֹתָן הַתְּנוּעוֹת רְצוֹנִיּוֹת, לֹא מֻכְרָחוֹת וְלֹא טִבְעִיּוֹת, וְחֻיַּב שֶׁתִּהְיֶה כֹּל תְּנוּעָה מִנֶּפֶשׁ, וּלְכֹל נֶפֶשׁ שֵׂכֶל, וְאוֹתוֹ הַשֵּׂכֶל הוּא מַלְאָך נִבְדָּל מֵחֹמֶר, וְקָרְאוּ לְאוֹתָם הַשְּׂכָלִים אֱלֹהִים וּמַלְאָכִים וְעִלּוֹת שְׁנִיּוֹת וְזוּלַת זֶה מִן הַשֵּׁמוֹת, וְהַמַּדְרֵגָה הָאַחֲרוֹנָה מֵהֶן וְהַקְּרוֹבָה בְּיוֹתֵר אֵלֵינוּ הִיא הַשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל, חָשְׁבוּ כִּי הוּא מַנְהִיג זֶה הָעוֹלָם הַשָּׁפָל, אַחַר כֵּן הַשֵּׂכֶל הַהִיּוּלִי, אַחַר כֵּן הַנֶּפֶשׁ, אַחַר כֵּן הַטֶּבַע, אַחַר כֵּן הַכֹּחוֹת הַטִּבְעִיִּים וְהַחִיּוּנִיִּים, וְכֹחַ כֹּל אֵיבָר וְאֵיבָר. וְזֶה כֻּלּוֹ דִּקְדּוּק מוֹעִיל לַחִדּוּד, לֹא לָאֱמֶת, וְהַמִּתְפַּתֶּה לוֹ עַל כֹּל פָּנִים אֶפִּיקוֹרוֹס.
וּלְפִיכָך הַנַּח אֵת מַה שֶּׁהֵבִיאוּ הַקָּרָאִים רְאָיָה מִצִּוּוּי דָּוִד לִבְנוֹ: "(וְעַתָּה) [וְאַתָּה] שְׁלֹמֹה בְנִי דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ", וְלָמְדָם מִזֶּה שֶׁצָּרִיך לָדַעַת אֵת הָאֵל כָּרָאוּי וְאָז תִּתְחַיֵּב עֲבוֹדָתוֹ. אַדְּרַבָּה, לֹא זֵרֵז אֶלָּא לְקַבֵּל מֵאָבִיו וּזְקֵנָיו אֱמוּנַת אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, אֲשֶׁר הִתְחַבְּרָה אֲלֵיהֶם הַשְׁגָּחָתוֹ וְקִיֵּם לָהֶם יִעוּדָיו בְּרִבּוּי זַרְעָם, וִירֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה וְזוּלַת זֶה. וּכְמוֹ אָמְרוֹ: "אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם", וְ"לֹא יְדַעְתֶּם", לֹא רָצָה בָּזֶה הַיְּדִיעָה בַּאֲמִתָּתָם, אֶלָּא אֲשֶׁר לֹא רְאִיתֶם מֵהֶם לֹא טוֹבָה וְלֹא רָעָה, וּלְפִיכָך אַל תְּקַוּוּ לָהֶם וְאַל תִּירְאוּ מֵהֶם.
___________________________
מדרגה אלוקית – אחת אחדותית. להרבות האלוהות – הכוונה לדרגות שמתחת לסיבה הראשונה, כדלקמן [הערת הרב שילת]. השכל ההיולי – ראה מאמר חמישי, יב.


ביאורים
הפילוסופים ניסו לתאר את תהליך בריאת העולם בסדר של השתלשלות מהבורא ('הסיבה הראשונה') ועד לאיבר הקטן שבבעלי החיים. הם הבחינו בריבוי פרטים ובכוחות שונים ומנוגדים הפועלים בעולם, והגיעו למסקנה שיש ריבוי 'אלים' שמפעילים אותם. ההסבר הפילוסופי מתאפיין בהיגיון רב ובשיטתיות, והוא מקיף וכולל את כל חלקי הבריאה.
החבר מסתייג מהברק הפילוסופי, ואומר שמחשבה הגיונית איננה בהכרח קנה מידה לאמת. להסבר הפילוסופי יש גם השלכה הרסנית מבחינה אמונית, כי הוא עלול להביא לכפירה באל אחד. לדעת החבר הכרת האלוהות והכרת סדר הבריאה אפשריות רק דרך הנבואה שבה האדם ניזון מדבר ה' בצורה ישירה, ולא דרך המחקר השכלי שיש לו מגבלות אנושיות.
בדומה לפילוסופים, טענו הקראים שהבסיס לקיום תורה ומצוות הוא ידיעת האדם את ה' על ידי כוח התבונה האנושית. הם הביאו ראיה לדעתם מציווי דוד לשלמה, " דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ". לדעת הקראים, פירוש המונח 'ידיעה' הוא מחקר שכלי (ראָיה). החבר דוחה את ראָייתם, ומסביר את המונח 'ידיעה' כמפגש חי (ראִיה). הדרך להכיר בה' איננה באמצעות הוכחות הגיוניות, אלא בהסתמכות על המסורת המעידה על התגלות ה' לעם ישראל לאורך ההיסטוריה, החל באבות וביציאת העם ממצרים וכלה בהגעת העם לארץ ישראל ובהשראת השכינה במקדש.
בדומה לכך מסביר החבר את הביטוי המופיע בתורה ביחס לעבודה זרה בשתי מקומות, "אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם ", וְ" לֹא יְדַעְתֶּם ", ביטוי שנועד להורות על אפסיות האלילים שעם ישראל עלול לתעות אחריהם. התורה לא מתכוונת לציין את החיסרון באלילות בכך שלא ניתן להוכיח אותה בדרך השכל, אלא בכך שאין לאלילים שום השפעה על המתרחש בעולם, בניגוד לאלוהי ישראל. אין טעם להאמין באל שאין בכוחו להושיע את האדם.

הרחבות
* דעת אלוהים
וּלְפִיכָך הַנַּח אֵת מַה שֶּׁהֵבִיאוּ הַקָּרָאִים. בפירוש קול יהודה ביאר המחבר שכוונת ריה"ל לדחות את דרכם של אלו החוקרים את האלוה בחקירות שכליות, שהבינו שדוד אומר לשלמה שיש לדעת את ה' בחקירות שכליות ורק אחר כך לעבוד אותו, שכן על פי מה שביאר לעיל, השכל האנושי לא יוכל להשיג את ידיעת האלוה. ריה"ל מפרש שדוד אמר לשלמה (בפסוק שהביא ריה"ל) שהדרך הראויה להאמין בה' היא מתוך האותות וההבטחה לאבות.
אמנם המצודות דוד ביאר שדוד כיוון את שלמה לחקירה שכלית אלא שאם לא יגיע אליה, יסמוך על הקבלה מאבותיו: "דע את אלוהי אביך – כאומר חקור בשכלך לדעת אותו. ואם תקצר השכל על כל זאת לא תעזבנו, כי אלוהי אביך הוא וסמוך על הקבלה כי בוודאי האב מעמיד את בנו על האמת" [מצודת דוד, דברי הימים א, כח, ט]. בספר ערבי נחל ביאר המחבר שאמנם ההדרכה בפסוק היא לחקירה שכלית, אך הדרכה זו אינה מתאימה לכולם. "רצונו לומר אתה איש חכם לרוב, תראה להשיג מצד הידיעה, מה שאין כן שאר אנשים הוצרכו להסתפק בקבלה בלבד"
הבנה שונה אנו מוצאים ברד"ק "...בתחילה דעהו ואחר כך עבדהו כי אם לא ידע דרך יחודו למי יעבוד..." רד"ק אינו דורש חקירה שכלית, אלא רק את ידיעת ייחודו שהיא תנאי מקדים לעבודת ה'.

שאלות לדיון
החבר אומר שההסבר הפילוסופי מועיל לחידוד ולא לאמת. איזו סיבה יש לאדם לחפש את החידוד ולא את האמת?
לפי החבר מהי "ידיעת האל", והאם דבריו נכונים גם היום?