בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • פסחים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עמרם בן סולטנה

פסחים ב ע"א

מחלוקת רש"י ותוס' בדין בדיקת חמץ (חלק א')

מחלוקת רש"י ותוס' בטעם בדיקת חמץ; הסבר הר"ן בשיטת רש"י; איסור דאורייתא שהוא גזירה וגדר לאיסור אחר; שני סוגים של חזקות.

undefined

הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל

ט' טבת, התשנ"ה
5 דק' קריאה 63 דק' האזנה
אור לארבעה אשר בודקין את החמץ לאור הנר. רש"י אומר "שלא יעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא". תוס' מקשה על-כך, שהרי הגמרא אומרת בדף ו. שבדיקה אינה מספיקה וצריך גם ביטול, ואם יש ביטול כבר אינו עובר על בל יראה ובל ימצא, ואם כן ודאי יש צורך אחר לבדיקה.
התוס' עצמו מבאר שהצורך בבדיקה הוא שמא יבוא לאוכלו, ואע"פ שבשאר איסורי אכילה לא הצריכו בדיקה וביעור, בחמץ יש שני דברים הגורמים לחומרא זאת. הראשון הוא שחמץ חמור ואסור אף בהנאה, והשני הוא שאדם אינו רגיל להיבדל מחמץ מאחר וכל השנה מותר באכילה.
ומוסיף התוס' תירוץ נוסף, שבחמץ רואים שהתורה החמירה מאוד שהרי חייבה אותנו בבל יראה, ולכן גם חז"ל החמירו.
הר"ן מוסיף על כך שהסיבה עצמה שהתורה אמרה שמא יראה היא שמא יבוא לאוכלו, ולפי זה יוצא שחז"ל החמירו ממש באותו החשש.
ויש לשאול, אם זו הסיבה שהתורה אמרה בל יראה, מה מועיל ביטול, הרי זה לא פוטר את החשש שמא יבוא לאוכלו?
על-כרחנו צריך ליישב שהפקר דומה לחמץ של אחרים. על חמץ של אחרים שברשותו אין חשש שיאכל ועל כן אינו עובר עליו, וצריך לומר שגם בהפקר, אעפ"י שיכול לאוכלו, בכל זאת מאחר ואינו שלו וכל מי שרוצה יכול לקחת, יש פחות חשש שיבוא לאוכלו. (אמנם הר"ן לא הסביר כתוס' שביטול זה הפקר, אך לא ניכנס לכך כרגע).
חידוש זה של הר"ן שהתורה צוותה עלינו מצווה שהיא גזירה שלא יעבור על מצווה אחרת מצינו במקומות נוספים.
לאיסור "אל תקרבו לגלות ערוה" יש גדר של גזירה שמא יעבור על גילוי ערווה. לגדר "גזירה" יש גם נפקא-מינה הלכתית ולא רק טעמא דקרא.
הגמרא דנה בתחילת יבמות על המשנה האומרת שחמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן מחליצה ויבום. אדם צריך לקחת אשת אחיו אם מת אחיו בלא בנים, אך אם היא קרובת משפחה שלו והיא אסורה עליו, העשה של יבום אינו דוחה את איסור העריות.
יש איסורים שכן נדחים, כמו למשל אלמנה לכהן גדול, שזהו איסור לאו בלבד, ולכן נדחה מפני מצוות העשה של יבום, אך איסורי כריתות כמו אחותו וביתו אינם נדחים, כי אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. הגמרא מאריכה להוכיח כלל זה שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת.
ויש לשאול שאלה, הרי גם ללא כלל זה היינו צריכים לאסור, מכיוון שעשה דוחה לא תעשה רק כאשר שניהם נעשים באותו הזמן, אולם כאן קודם עובר על איסור לא תעשה של לא תקרבו לגלות ערווה, עוד לפני שמקיים את העשה של יבום.
בית הלוי עונה על כך תירוץ פשוט, שכל הגדר של לא תקרבו הוא גזירה שלא יעבור על ערוה וגם אם העשה דוחה את הלא תעשה של הערווה, לא שייכת בכלל הגזירה.
נפקא מינה נוספת היא, אם מותר להתקרב לאשה שעכשיו היא ערווה אך עומדת להיות מותרת. מהנודע ביהודה משמע שאין איסור במצב כזה. הטעם לכך הוא שכל הגדר של איסור זה הוא רק גזירה לאיסור ערווה, ובמקום שאין את איסור הערווה אין את הגזירה.
גם אצלנו יש נפקא מינה להגדרת איסור בל יראה כגזירה לאיסור אכילת חמץ.
לא ניכנס לכך באריכות, אלא רק נזכיר בקצרה. הגמרא דנה באיסור תערובת חמץ, באיזו כמות של תערובת מתחייב בבל יראה, ואומרת שאדם שברשותו כותח הבבלי, אם יש בו כזית חמץ כדי אכילת בפרס חייב. כלומר אם בכמות הנאכלת בזמן שלוקח לאכול פרס יש כזית חמץ חייב (בשיעור אכילת פרס יש מחלוקת. אחת הדעות היא שזה 4 ביצים), ואם הכזית מעורב בכמות גדולה יותר אין חייבים. ויש לתמוה על כך, הרי אכילת פרס זהו שיעור הנאמר תמיד בענייני אכילה, כיוון שזהו הזמן הלוקח לאכול סעודה. למשל, האוכל כותבת ביום הכפורים תוך זמן אכילת פרס זה נחשב אכילה אחת וחייב, וכן זמן אכילת מצה הוא תוך כדי אכילת פרס. אולם מה שייך לשער באכילת פרס לעניין איסור בל יראה.
אולם, אם נאמר שבל יראה זה גדר של גזירה שמא יבוא לאוכלו מובן מאוד, כי רק בשיעור זה יתחייב אם יאכלו, ולכן זהו השיעור המחייב גם בבל יראה.
נחזור כעת לפירוש רש"י, שבודק כדי לא לעבור על בל יראה. התוס' הקשה עליו, שהרי לאחר שתקנו לבטל, אינו עובר עוד על בל יראה. הר"ן מיישב את רש"י, שכוונתו שמן התורה הבדיקה נועדה שלא יעבור על בל יראה. מן התורה קיימים שני דרכים שעל ידם לא יעבור, או לבדוק ולבער או לבטל. על ידי כל אחד מהדרכים לא יהיה ברשותו חמץ. הר"ן כתב שרואים שהבדיקה היא מהתורה כי הגמרא (דף ז:) לומדת מפסוקים שצריך בדיקה לאור הנר (בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות. נר ה' נשמת אדם), אולם אין הכוונה שלומדים מהתורה שצריך דווקא בדיקה, אלא צריך או בדיקה או ביטול, ואם הולכים בדרך של בדיקה, התורה מצווה שיעשו זאת לאור הנר.
הר"ן כתב שמהתורה מספיק בדיקה, משום שאם יבדוק חזקה שלא יהיה בו חמץ, ומהתורה אפשר לסמוך על החזקות. יש להעיר שבש"ס ישנם שני מושגים שונים שלשניהם הגמרא קוראת חזקה, אע"פ שהבדל גדול יש ביניהן. החזקה הראשונה היא חזקה דמעיקרא. ונביא לכך מספר דוגמאות.
אדם שחט בהמה, ואינו יודע אם שחט כדין. ישנן חמש הלכות בשחיטה שצריכות להיעשות כדין: שהייה - לשחוט בלא הפסק, דרסה - למשוך את הסכין ולא ללחוץ אותה כלפי מטה, חלדה - לא לכסות את הסכין מתחת העור אלא לשחוט כשהסכין מגולה, הגרמה - לא לצאת חוץ מהמקום, עיקור - לפי אחד מהפירושים הכוונה היא שלא תהא הסכין פגומה, אם חסר בסכין אנו מניחים שהקנה והושת נכנסו בתוך הפגימה, וכשמשך הסכין נקרעו ולא נחתכו.
אם אדם מסתפק באחת מהלכות אלו, צריך להניח שהיא אסורה ונשארה בחזקת איסור, משום שלפני השחיטה היתה אסורה באכילה.
האם יש הגיון בחזקה זו? ודאי שלא! העובדה שהיה אסור לאוכלה בחייה ודאי אינה הוכחה לכך שהיתה שהייה או דריסה.
החזקה אינה בנויה על הוכחה או סברא, אלא התורה נתנה לנו הדרכה איך לנהוג כשיש לנו ספק, ההדרכה היא להתייחס לבהמה כפי שהיה דינה עד עכשיו.
דוגמא נוספת לכך, אדם זרק גט ספק אם יותר קרוב לו או יותר קרוב לה הדין הוא שהיא לא מגורשת משום שהולכים אחר חזקת אשת איש. ודאי שהעובדה שהיתה נשואה קודם אינה הוכחה לכך שהגט נזרק יותר קרוב לבעל, אלא יש כאן הדרכה של התורה ללכת אחר החזקה.
עוד דוגמא לכך נמצאת במסכתנו. שני שבילים שאחד מהם טהור ואחד טמא ואיננו יודעים איזה מהם הטהור ואיזה הטמא. אם הלך אדם באחד מהם, אנו אומרים לו שמכיוון שהיה לפני כן טהור, גם עכשיו הוא טהור. ודאי אין כאן סברא.
יתירה מזאת, אם לאחר מכן ילך אדם אחר בשביל השני (ולא יבוא לשאול רב בבת אחת עם השני) אנו נאמר לו שגם הוא טהור. לו היתה סברא בכך, הרי שלאחר שהלך הראשון כבר נתגלה לנו שהשביל ההוא הטהור והשני הטמא, וכשילך האדם השני בשביל השני נטמא אותו.
סוג שני של חזקה הוא חזקה שהיא סברא. למשל, חזקה אין אדם פורע תוך זמנו וכן אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו.
הר"ן כתב שמהתורה מספיק בדיקה וביעור בלי ביטול, ואם בדק ובפסח מצא בכל זאת חמץ אינו עובר עליו למפרע משום שהתורה סמכה על החזקות.
כוונתו היא לחזקה שהיא סברא. אדם שבדק את ביתו, סברא היא שאין בביתו חמץ, וכמו שבטרפות סמכה תורה על החזקות, ולא הצריכה אותו לפתוח ולבדוק כל בהמה אם היא טריפה, ורק רבנן הצריכו לבדוק את הריאה משום שמצוי שם טריפה, כך לעניין פסח אפשר לסמוך על כך שאין עוד חמץ לאחר הבדיקה. מהמשך דבריו נראה שביאר באופן אחר, ונעמוד על כך בהמשך, אך קודם נבאר הבנה זו.
המשך בשיעור הבא - הסבר הר"ן בשיטת רש"י.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il