אין חג שיהא בו קשר עם כל כך הרבה דקדוקים כמו חג הפסח, ואין איסור שיהא בו חומר כזה כמו חמץ בפסח. כלל בידינו: חמץ בפסח במשהו, ומשהו זה אין לו שיעור. משום מה הבהלה הזאת? מה הפחד מחלקיק זערער שכזה? למה לא יתבטל כדרך שאר איסורים?

הסוד שבדבר הוא כנראה בזה, שחמץ איננו חומר סטטי, שהוא במהותו חומר פעיל, תוסס ומתסיס, מנגע את כל סביבותיו ומדביקם בתסיסתו. חומר מעין זה אינו יכול להתבטל, גם בכמות קטנה ביותר עלול הוא להחמיץ הכל, לקלקל הכל, לשים לאל את כל העמל שהושקע...

וחמץ זה, סמל הוא, סמל לחמץ שבלב, הוא הוא יצר שחז"ל מכנים אותו שאור שבעיסה. אף הוא מסוכן מאד, אף הוא איננו סטטי, פעיל הוא ומפעיל, תוסס ומתסיס, מקולקל ומקלקל. אתו אין להתפשר, בו אין לתת אימון, כאן צריכה להיות מלחמה עד חרמה. לא להשאיר "כהוא זה", לא שיעור ולא חצי שיעור, אף לא במשהו!

וכשנבדוק את החמץ לאור הנר באור לארבעה עשר נזכר יפה את הנמשל, נדע שהלכה זו לפרטיה ודקדוקיה דוגמא מומחשת היא, לאלפנו בינה בתעלומות הנפש ובתהלוכות החיים, לבער כל שאור שבעיסה, כל גילוי אף הקטן שבקטנים של יצרא דעבודה זרה, של מינות ושל כפירה ושל זלזול במצוות, לעקור מן השורש כל מדה רעה של גאות, של צרות עין, של קנאה ושל רדיפת ממון. בדיקת חמץ היא תנאי מוקדם לחג הפסח, תנאי הכרחי לחירות של אמת, תנאי הכרחי לחירות ישראל.