בית המדרש

  • מדורים
  • מגד ירחים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מישאל דהאן זצ"ל

איחוד הפכים בראש השנה

undefined

הרב פרופ' נריה גוטל

תשרי תשע"ד
4 דק' קריאה
ערבות הדדית היא חרב פיפיות: מחד גיסא, בהיבט החיובי הדדיות כלל ישראלית בקיום מצוות מחזקת ומעצימה; מאידך גיסא בהיבט השלילי הדדיות כלל ישראלית בעשיית עבירות מחלישה ומדרדרת. חידוש מרתק לימדנו מרן הראי"ה זצ"ל, שראש השנה מגלם בתוכנו 'איחוד הפכים': זכייה ביתרונות ההדדיות החיובית תוך ניטרול חסרונות ההדדיות השלילית.
במה דברים אמורים?
מצות עשה אחת ייחודית לראש השנה: "יום תרועה יהיה לכם - לשמוע קול שופר". ואולם למרות שדרך כלל נקוט בידינו כי "מצוה בו יותר מבשלוחו", בכל זאת לא מצאנו קהל בישראל המהדר לאחוז איש איש שופרו בידו ולתקוע! גם אם עיקרה של המצוה אינה אלא שמיעת קול השופר (ולא התקיעה – כמחלוקת הראשונים ודיון הפוסקים), עדיין לכאורה מהודר יותר היה שכל אחד יתקע לעצמו, וזאת לא מצינו.
בדרשותיו שבספרו מדבר שור (דרושים יט-כ) לימדנו מרן הראי"ה זצ"ל שקיימת דרך לנצל את יתרון ההדדיות החיובית תוך שבד-בבד מנוטרלת ההדדיות השלילית: "לצד הזכות כח האחדות גובר, ולצד החוב כח הפירוד גובר". ראייה פשטנית הייתה רואה בכך תרתי דסתרי, ברם אליבא דאמת: איחוד הפכים.
מימד זה בא לידי ביטוי באופן יישומה של מצות השופר. בכוונת מכוון מתקיימת המצוה בדרך בה האחד תוקע והרבים שומעים, שכן דווקא כך מובלט תיקון של "ממילא" חיובי. כנגד הערבות ההדדית השלילית בה הזיק החוטא לרבים בדרך "ממילא", כך היפוכו של דבר נעשה חיובית בערבות ההדדית של תקיעת שופר, כאשר בדרך "ממילא" הוא דווקא מועיל לזולתו, "וזה תיקון גמור אל הקלקול".
כך נוצרת תרכובת: אחדות ציבורית בהיבט המצוותי מזה; פירוד ציבורי והשארת מימד פרטי בהיבט העבירתי מזה. תרכובת זו נרמזת בקולות השופר: התקיעה והתרועה. התקיעה, שהיא קול אחד, מורה על האחדות החיובית, בעוד שהתרועה, שהיא קולות מפורדים, מורה "שמצד הקלקול הם פרודים זה מזה". תקיעה לצד תרועה מעוררת אפוא חסד של "זכויות בכח האחדות – חובות בכח הפירוד".
במפתיע, הגם שהרב נודע כמי שארץ ישראל תפסה משקל מהותי ביותר במשנתו ההגותית, עם זאת בנוגע לנדון דידן הרב מציין דווקא תועלת שיש בגלות. האמור לעיל לימד שאחדות אינה תמיד טובה, שכן בכל שנוגע לחטאים ועבירות, ערבות הדדית דווקא מזיקה. מבהיר אפוא הרב שזו אחת ממטרות פיזורם של ישראל בגולה. גלות היא מצב בו ישראל אינם ציבור אחד אלא כל אחד נדון לגופו וללא השפעה – לרעה – על זולתו. מכל שכן כאשר עבירות נובעות מהשפעה זרה ושלילית של אומות העולם, הרי ודאי שיש בכך סנגוריה על עם ישראל.
דוגמה לפיצול זה של התייחסות שונה, אף הפוכה, לחיוב ולשלילה, באה לידי ביטוי בדברי הגמרא (ברכות לב ע"ב) אודות השיח שמנהלת כנסת ישראל עם הקב"ה: " 'ותאמר ציון עזבני ד' וגו' התשכח אשה עולה וגו' (ישעיהו מט, יד-טו)– אמרה לפניו, רבש"ע הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל. אמר לה 'גם אלה תשכחנה'. אמרה לפניו, רבש"ע הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני, אמר לה 'ואנכי לא אשכחך' ". זכרון ושכחה, אצל הקב"ה, משמעם הותרת רושם כלפי מעלה או אי-השארת רושם, ואם כן הם הם הדברים: מעשה סיני מותיר רושם בו בזמן שמעשה העגל מנוטרל.
בדרך זו מבאר הרב את המעמד הייחודי שתופס דווקא יוסף בראש השנה. הן כך אמר דוד המלך (תהלים פא, ד-ו): "תקעו בחודש שופר... עדות ביהוסף שמו..." והגמרא (ראש השנה י ע"ב) מבהירה שתשועתו של יוסף הייתה בראש השנה. הלוא דבר הוא, מה פשר זיקתו הייחודית של יוסף לראש השנה! אלא שאותו פסוק נחתם: "שפת לא ידעתי אשמע". בגמרא (סוטה לו ע"ב) הוסבר שישועת יוסף נבעה מהכרתו את כלל שבעים לשונות אומות העולם. בכך מכיל יוסף ייצוג של פירוד: כל עם ושפתו, תרבותו ומקומו (בראשית לו, ו; ויקרא רבה ד, ו). ברם, לצד זה, יוסף דובר את לשון הקודש שבאחדותה "היא כוללת כל הלשונות" (תנחומא נח, יט). בכך מזוהה יוסף עם אחדות ישראל, ולא בכדי "כל ישראל נקראין על שמו" של יוסף (רש"י עמוס ה, טו). יוסף מגלם אם כן איחוד הפכים, ולכן אין מתאים ממנו לתפוס מקום משמעותי בראש השנה – מאחד ההפכים.
הראי"ה מוסיף שישנה מדרגה שעוד מתעלה מעל דרגת איחוד הפכים זה שהתבסס על ניטרול השלילה. מדרגה עילאית זו נחשפת אצל ראובן. מדברי המדרש (בראשית רבה פד, יט) משתמע שראובן הוא הראשון שעשה תשובה: "א"ל הקב"ה, מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה תחילה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחילה ואיזה, זה הושע, שנאמר 'שובה ישראל עד ד' אלהיך' ". מדרש זה אומר דרשני, שכן מן הידועות שזה כבר קדמו לראובן אדם הראשון וקין ששבו בתשובה, ומדוע מוצג ראובן כביכול הוא הראשון לתשובה! מבאר אם כן הרב שייחודה של תשובת ראובן נעוצה בכך שהוא לא הסתפק בתיקון חטאו הפרטי אלא ראה לנכון להעביר מסר כללי אודות אפשרות החטא וכוחה של תשובה: "אפשר ליחיד שיהיה כמו רבים, כשכל מעיניו לזכות את הרבים וכל דאגתו בתשובתו שלא תארע תקלה לרבים על ידו ולטהר הפגם שלא יענשו אחרים בסיבתו". זו אם כן מדרגה עילאית שבה איחוד מועיל אפילו למישור השלילי, ולחידושו זה של ראובן אכן לא קדמוהו אדם וקין שהסתפקו בתיקון חטאם-הם.
חז"ל לימדונו כי השטן "מתערבב" בשעת התקיעות (ראש השנה טז ע"ב) וראשונים ואחרונים שיברו קולמוסיהם לבאר זאת. לפנינו עתה ביאור נוסף: לא קל להכיל מורכבות הממזגת לחטיבה אחת איחוד-פירוד ומשלבת הפכים. הוא שנאמר "חוק לישראל הוא" !
שנה טובה וחג מבורך לכל בית ישראל
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il