בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • עניינו של יום
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עמרם בן סולטנה

מה התחדש דווקא ביום העצמאות?

מה התחדש ביום העצמאות מעבר לתהליך הארוך שראשיתו עוד הרבה לפניו? א. היכולת של עם ישראל לבטא את עצמיותו בלא פחד ב. מציאות של כלל ישראל ג. מדינת ישראל היא יסוד כסא ה' בעולם.

undefined

הרב ש. יוסף וייצן

אייר, התשס"ד
11 דק' קריאה
מה המיוחד ביום העצמאות?
עניינו של יום העצמאות טעון בירור. אם נתבונן במבט כולל לאורך הדורות, נראה כי יום העצמאות אינו אלא חלק מתהליך, לא בו התחיל הכל ולא בו נגמר הכל. שורשיה של הגאולה שלפנינו נטועים עוד לפני העליה הראשונה: בעליית תלמידי הגר"א, בתלמידי הבעש"ט, בעליית המקובלים לצפת, ואולי אף קודם לכן; ולכן ננסה להבין, מדוע אנו רואים בנקודת זמן זו של הכרזת העצמאות מפנה, מעבר ממצב אחד למצב אחר? מה מייחד יום זה מהתהליך כולו?

נוסיף ונשאל: לאחר אלפיים שנות גלות בהם ארץ ישראל נעזבה לשממה, והצמיחה קוצים וביצות לכל מי שניסה לבוא להאחז בה, אנו רואים לנגד עינינו נס של חזרה לבריאות טבעית, נס שעליו כבר ניבאו הנביאים "ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופרייכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא", הפסוק שעליו אמרו חז"ל: "כיון שנותנת ארץ ישראל פירותיה בעין יפה - אין לך קץ מגולה מזה". לאחר שהתרגלנו אלפיים שנים לא להיות שייכים למציאות טבעית בריאה, אנו שבים אל טבעיותנו, וכפי שבאר המהר"ל 1 כי הגלות היא המצב הלא נורמלי והגאולה היא החזרה למצב הטבעי והבריא שלנו. נס טבעי זה לא התחיל ביום העצמאות, אלא הוא תהליך שנמשך כבר זמן רב. מה אם כן התחדש ביום העצמאות?
נתבונן בכמה עניינים במהותו של יום.

א. היכולת של עם ישראל לבטא את עצמיותו בלא פחד
את העניין הראשון המייחד את יום העצמאות האיר רבינו הרב צבי יהודה זצ"ל. ביום העצמאות התגלתה גבורתו ועצמאותו הרוחנית של עם ישראל, שהתבטאה ביכולתו להכריז הכרזה עצמאית, הכרזה הנובעת מפנימיותו, וזאת בלא לפחד מהגויים.
נרחיב עניין זה.
פגיעות רבות פגעה הגלות בעם ישראל. אולם נראה כי הפגיעה החמורה ביותר אינה הפגיעה הפיזית, אלא הפגיעה הרוחנית. כאשר אנו לא מולכים בעצמינו, ברגע שאנו נמצאים תחת שלטון גויים, אין ביכולתינו ליצור יצירות ללא התחשבות ברוח הגויים. במקום להיות עם שמנהיג את הגויים, עובר עם ישראל בגלותו למצב של מגיב למעשיהם של הגויים. על הפסוק "ועבדתם שם מעשה ידי אדם" 2 אומר רש"י "משאתם עובדים לעובדיהם, כאילו אתם עובדים להם". עם ישראל בגלות אינו יכול ליצור יצירות שהן עצמיות לו, הוא חי את חייו בהתחשבות במה שיאמרו הגויים, והרי זה כאילו הוא עובד אותם.

על כן, הכרזת המדינה ביום העצמאות היתה מעשה שביטא את המדרגה החדשה הציבורית והלאומית שאליה אנו נכנסים. עם ישראל חוזר אל עצמיותו, אין הוא מפחד מהגויים, מההתמודדות עם בניית מדינה וממפגש עם הטבע והחומר אותו הוא נדרש לתקן ולרומם. נפש גלותית לא היתה מסוגלת להכריז על מדינה, היא היתה מבררת תחילה 'מהי דעת הפריץ', ואילו הכרזת המדינה אמרה באופן ציבורי שיש דברים בהם אין אנו קשורים יותר להתחשבנות עם הגויים. להכרזת המדינה נזקקנו לכל כך הרבה התגברות על חשבונות ופחדים, והיא אף הוכרעה לבסוף על חודו של קול.

הכרזת המדינה היתה מציאות של גילוי שכינה, וכמו שרואים בתרגום על הפסוק 'ותהי עליו רוח ה' (שופטים ג, י) "שורת עליו רוח נבואה מן קדם ה'", אין זו רוח אנושית. כשמנהיג ישראל מבטא גבורה לא אנושית – הרי היא גבורה אלוקית, גבורה הבאה מתוכה הפנימי של רוח העם האמיתית.

אופי הגאולה הנוכחית: נס דרך הבחירה החופשית
ניתן להוסיף ולומר, כי הכרזת יום העצמאות מבטאת את אופיים הכולל של הניסים שנעשים עימנו בגאולה זו. בניסים אלו אין שבירת חוקי הטבע, אלא הם מתגלים דרך הבחירה האנושית. כבר עמדנו על כך שעצם הנס של פריחת ארץ ישראל ושיבת עם ישראל אליה הריהו נס טבעי, נס שמחזיר את הארץ והעם לטבעיותם. וכך גם ביחס להכרזת יום העצמאות.

הנס שבהכרזה אינו נס על טבעי. נס זה הוא היכולת לפתח נפש גאולתית, נפש אנושית, המנהיגה את הסובב ולא מושפעת ממנו. הביאה שלנו לארץ לא הסתמכה על ניסים של שינוי חוקי הטבע, אבל היא התחשבה בכך שהרוח והרצון הפנימי שיש בקרבנו יכול להתגבר על כל המכשולים, ואין דבר העומד בפני הרצון להגאל. העשייה שלנו בגאולה זו באה מתוך שייכות פנימית ורגש פנימי, שנותנים לנו כוח להאמין בבלתי יאומן. רוח זו הינה הרוח שבאה ממרום, רוח שיוצרת לנו נפש גאולתית.
הנס שביכולת הקוממיות הרוחנית של עם ישראל לעמוד מול החשבונות הגלותיים, ולהביע את דעתו בלא חשש, הינו נס גדול יותר מהנס של הפרחת השממה. הוא התגלותה של הנשמה עליה התנבא ישעיה: "נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה" (ישעיה מב, ה).

שלבי הגאולה בדברי יחזקאל
עמדנו על שני עניינים בגאולה הנכחית: הפרחת השממה ושיבת העם לארצו, שהחלו להתרחש עוד הרבה לפני יום העצמאות, וחזרת עם ישראל לעצמיותו הרוחנית – שהחלה ביום העצמאות. נתבונן כיצד שני שלבים אלו מתוארים בדברי הנביא יחזקאל, בפרק ל"ו. בפרק זה יש שני חלקים, המקבילים לשני שלבי הגאולה.

החלק הראשון (א – טו) עוסק בגאולת הארץ: הקץ המגולה של נתינת פירות, ושיבת עם ישראל אליה.
וְאַתָּה בֶן אָדָם הִנָּבֵא אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר ה'... לָכֵן הִנָּבֵא עַל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת כּה אָמַר ה' אל-הים הִנְנִי בְקִנְאָתִי וּבַחֲמָתִי דִּבַּרְתִּי יַעַן כְּלִמַּת גּוֹיִם נְשָׂאתֶם... וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא: כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם: וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלּה וְנוֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה: וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם וְהֵטִבתִי מֵרִאשׁתֵיכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה': וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִירֵשׁוּךָ וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה וְלֹא תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם... (א, ד, ח-יב).

נשים לב שבחלק זה העוסק בגאולת הארץ, גם שיבת עם ישראל לארצו מתוארת כחלק מגאולת הארץ: " וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִירֵשׁוּךָ..."
כנגד התגשמותה המופלאה של נבואה זו אנו עומדים נפעמים כבר למעלה ממאה שנה, עוד לפני הקמת המדינה. העזרה משמים שהיתה בהפרחת הארץ לפני הקמת המדינה היא זו שאותתה לעם ישראל על החזרת שכינה לציון, היא זו שאמרה שהנה ארץ ישראל חוזרת אל עצמה, ושה' מאיר פניו לעם ישראל.

החלק השני של הפרק עוסק בגאולת העם. גאולה זו חייבת להיות משולבת בגאולת הרוח, בכך שנבנה בקרבנו רוח חדשה:
וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם: וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר: (כד-כו).

הנושא כאן הוא גאולת העם, ולכן גם שיבת עם ישראל אינה באה כחלק מגאולת הארץ, אלא "ולקחתי אתכם". לאחר שעם ישראל יילקח לארצו, ה' מבטיח "ונתתי לכם לב חדש, ורוח חדשה אתן בקרבכם".
רוח חדשה זו שנבנתה באומה החלה להתגלות ברגעי הכרזת המדינה. ודאי שיש עוד הרבה קומות כלליות ופרטיות שצריכות להבנות, אולם הבסיס לכולן הוא העצמאות – היכולת לומר את מה שבקרבנו בעצמאות ללא חשבונות.

ניתן להשוות בין התהליך הנוכחי של הגאולה לבין התהליך שעבר עם ישראל בלידתו. עם ישראל עבר תחילה תהליך של חרות, של השתחררות מהפחד מהמצרים, ורק אחריו ניתנה התורה. אף אנו צריכים לעבור תחילה תהליך של השתחררות מכבלי הגלות, של השתחררות מהמחשבה 'מה יאמרו הגויים', לפני קבלת תורת הגאולה.


ב. מציאות כלל ישראל בארץ ישראל
רבינו הרב צבי יהודה הצביע על נקודה נוספת, המאירה את יום העצמאות כיום מפנה, כיום של גילוי שכינה והארת קודש.

מצוות ישוב ארץ ישראל
נחלקו הראשונים האם מלחמת כיבוש ארץ ישראל היא מלחמת המצווה שמוזכרת במשנה 3 , או שהמצווה היתה רק במלחמה כנגד שבעת עמי כנען, כדעת הרמב"ם. בשיטת הראשונים שאמרו שמלחמת כבוש א"י היא מלחמת מצווה, וכמו מלחמת יהושע שהייתה לדעת כולם מצווה, יש לדון מהו בדיוק גדר המצווה.

הראשון שהרחיב בכך הוא הרמב"ן, בפירושו על הפסוק 'והורשתם אותה וישבתם בה'. הרמב"ן 4 כותב שמצווה זו קיימת לדורות, והיא מתקיימת גם בזמן הגלות על ידי ישיבת ארץ ישראל. באופן פשוט, נראה מלשונו של הרמב"ן 'שלא נעזבנה ביד האומות או לשממה' שגם הכיבוש וגם הישוב הם חלקים למצווה. מהמילה 'והורשתם' למדנו את הירושה שמתייחסת לירושתנו את הארץ מיד אומות אחרות, ומהמילה 'וישבתם' למדנו את מצוות הישיבה של כל פרט ופרט.

נתבונן בדבריו: מהו הקשר בין ישוב ארץ ישראל לכיבושה? מהו עיקר המצוה, הכיבוש ושלטון העם בארצו, או ההתיישבות של יהודים בארץ ישראל? ניתן לומר שלשה אפשרויות.
אפשר לומר, שמדובר במצוה אחת עם שני חלקים, שכל אחד מהם חשוב כשלעצמו. דומה הדבר לתפילין של יד ושל ראש, שהם מצווה אחת של הנחת תפילין אך יש בה שני חלקים. כך גם במצוות הציצית, בחוטי תכלת ולבן. יש ערך לכל חלק מהמצוה, אבל המצווה השלימה היא בהתקיימות שני החלקים.
אפשרות נוספת היא לומר, כי עיקר המצווה הוא לשבת בארץ, והמלחמה היא אמצעי לקיום המצווה – על ידי הכיבוש והבעלות על הארץ, מצוות הישוב יכולה להתקיים ביתר שאת וביתר עוז, ואפשר ליישב בארץ כמויות עצומות של יהודים. אם נאמר כך, מובן כיצד המצווה מתקיימת בגלות למרות שלא נלחמים על כיבוש הארץ.

רבינו הרב צבי יהודה זצ"ל ביאר בדעת הרמב"ן, שעיקר המצוה היא הכיבוש וההחזקה הלאומית שלנו בארץ ישראל, ומצוות הישיבה היא רק האמצעי לחיזוק הכיבוש שלנו. מצווה זו של כיבוש הארץ הינה מצוה ציבורית, המתקיימת על ידי ירושת הארץ בידינו. לפי הבנה זו, הערך של ישוב הארץ הוא בעיקר בהיותו חלק ממצוות הציבור.
אמנם, הרמב"ן חידש שיש מצוות ישיבה גם בזמן שאין מקיימים את המצווה הציבורית; אך יש הבדל בערך מצוות הישיבה בין הזמן שמתקיימת מצוות הירושה לבין זמן הגלות. נבאר זאת.

קיום מצוות כיחידים וככלל
הדבר המהותי שמבחין בין גלות לגאולה הוא האם יש מציאות של אומה, של כלל ישראל חי ונושם, או שאין מציאות לאומית כללית, ועם ישראל מתפזר ומתנפץ לפרטים. יש בכך עניין מהותי, שכן הקב"ה הוא אחד, הוא מופיע בצורה של אחדות, וממילא הופעתו בעולם היא רק כאשר יש מציאות של כלל: "אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם" 5 . מציאות של כלל תיתכן רק כאשר נמצאים מקובצים בארץ אחת, שייכים לעולם הזה, ופועלים בו ביחד כגוף אחד. כשעם ישראל יוצא לגלות אזי 'שכינתא בגלותא', כלומר אין הופעה של מלכות ה' בצורה נגלית. כשאי אפשר לראות את השכינה כמופיעה בתוך אומה – אין את המרכז הלאומי שדרכו משגיח ה' על העולם. כאשר אנחנו בגלות כל אחד מגלה את הצד שלו, הפן שלו. הגלות היא מצב שעם ישראל 'מפורק' בתורתו, במידותיו, ביחסו לכל דבר ודבר, ומה שנשאר כללי הוא רק השאיפה לחזור להיות כלל.
גם קיום המצוות בגלות לוקה בחסר. עיקר התוקף של המצוה היא בגילוי הנשמה הכללית שיש בישראל, כפי שאומרים בנוסח 'לשם יחוד': "לשם יחוד... בשם כל ישראל". המצוות בגלות הן רק בחינת "הציבי לך ציונים", רק העתק של המקור, כפי שמבאר הרמב"ן 6 .

עניין זה שייך כאמור לכל המצוות, אך הוא בולט במיוחד במצוות שכל מהותן היא ציבורית, כמו מצוות ישוב ארץ ישראל. ביום העצמאות חלה התפנית בה עברנו ממצב של יחידים, חסרי יכולת לקיים את מצוות ישוב ארץ ישראל בצורה הציבורית, לבין מצב שבו אנחנו מתחילים לקיים את מצוות ישוב ארץ ישראל בצורתה השלמה. לכן, הגדיר הרב צבי יהודה שהכרזת המדינה היא קיום מצוות ישוב א"י לפי הרמב"ן. אין הכוונה שאנחנו חוגגים ביום העצמאות על קיום המצווה: יש אלפי ימים שאנו עושים בהם מצוות ואיננו חוגגים אותם. השמחה היא על המעבר ממצב שאין ציבור למצב של ציבור, כלל ישראל בארץ ישראל. זהו הרגע שבו אפשר לומר בפה מלא 'התחילה הגאולה'.

עליה לארץ ושיבה בגלות - לפני הקמת המדינה ואחריה
אלו שעלו לארץ לפני קום המדינה קיימו מצוות ישוב א"י, אך מצוה זו היתה חסרה את המעלה של קיום המצווה הציבורית. כשהגיע הרמב"ן לארץ ישראל הוא ודאי התעלה מכוח אויר הארץ, אולם בזמן הגלות גם בארץ ישראל יש גלות. אין הבדל מהותי בין מידת החיבור וההשגחה הפרטית שהיתה לרמב"ן לפני בואו לארץ ישראל, לבין הרגע שהוא בא אליה. אמנם תמיד היתה בארץ ישראל יותר שכינה, אבל יחידים לא מגלים כל כך בהיותם בחורבת ארמונו של מלך את השכינה. הם קשורים יותר לשכינה שהיתה ותהיה, ומבחינתם גם בארץ ישראל יש מציאות של גלות.
בהכרזת המדינה השתנתה המציאות. הכרזת המדינה יצרה מציאות חדשה שבה הכלל קם, הוא נמצא בארץ, וכל מי שנמצא בארץ הוא חלק מהכלל הזה. עתה - הפער בין היות האדם בארץ לבין מי שנשאר בחוץ לארץ הוא פער עצום. עתה המשמעות של ביאה לארץ היא קבלת נשמה כללית, נשמה היונקת את כוחה מכללות ישראל הנמצא בארץ.

ולאידך גיסא, המציאות של הישארות בגלות בזמן זה היא נוראית עוד יותר ממה שהיה בזמן הגלות. מי שנמצא שבגלות אינו נמצא במציאות של חלק מהאומה והכלל הישראלי, הנמצא בארץ. בזמן הגלות השכינה ליותה את עם ישראל, היא דאגה שתהיה לפחות השגחה פרטית נסתרת על כל אחד מישראל. אולם עתה השכינה חזרה לארץ ישראל, ואפילו שכינה בצורה נסתרת אין בגלות. מהרגע שהשכינה עוזבת את הגלות - אין בה כבר יכולת קיום ליהודים. אנו רואים שהגלות הולכת ונגמרת, או בנוראות של השואה החומרית, או בנוראות של ההתבוללות הרוחנית, לה אנו עדים לדאבון ליבנו מאז שקמה מדינת ישראל.

כיצד בכל זאת יכול עם ישראל להחזיק מעמד בחוץ לארץ? רק מכוח החיבור והקשר אל מדינת ישראל. זה מה שגרם להתעוררות המופלאה של היהדות ברוסיה, וזה מה שאנו מצפים שישמור על שאר היהודים הנפוצים בכל קצוות הארץ. אולם, זהו רק אמצעי זמני שיחזיק את עם ישראל. ככל שהשכינה שבה לארץ ישראל, ככל שכלל ישראל מתחזק ומתעצם בארץ ישראל, כך יקשה על היושבים בגלות להחזיק מעמד לבדם. יהי רצון שישובו כולם לארץ ישראל במהרה בימינו אמן.


ג. מדינת ישראל - יסוד כסא ה' בעולם
בפסיקתא רבתי 7 נאמר, כי לעתיד לבוא יאמר הקב"ה לצדיקי הדור "חיכיתם לתורתי ולא חיכיתם למלכותי". מה בין תורה למלכות? ננסה לגעת מעט בדברי חז"ל אלו.
חז"ל אמרו 'שש אלפים שנה הוי עלמא' 8 , והן מחולקות לשלשה שלבים. השנים הראשונות הן 'אלפיים שנות תוהו', בהם העולם אמנם בתהליך יצירה, אך שום דבר עדיין לא מסודר. אחר כך 'אלפיים שנות תורה', זה אומר שיש כבר סדר בעולם, הוא כבר לא בתוהו, אבל זהו סדר פנימי בלבד, הסדר שעל פיו העולם עתיד להסתדר באופן גלוי. אלפיים השנים האחרונות - 'אלפים שנות משיח' - הן השנים בהן אין להסתפק בבניית הסדר הפנימי, אלא בגילויו של סדר זה גם כלפי חוץ כמנהיג בפועל את העולם, הן השנים בהם מתגלית מלכותו של הקב"ה בעולם.
היחס בין התורה למלכות הוא כיחס שבין הנשמה לגוף. התורה בונה את הנשמה הישראלית, אבל כל עוד אין מלכות לא נבנה הגוף הלאומי. עם ישראל הוא עם של פנים, ובגלות נבנתה בישראל הבחינה הפנימית הזאת. הקב"ה אומר לנו שצריכים היינו לחכות למלכותו, למציאות שהתורה נגלית, שיש שם ה' בעולם באופן נגלה, שכינה בארץ ולא בגלות.

הגמרא 9 אומרת "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק - הוי אומר להעמיד להם מלך תחילה, ואין כסא אלא מלך שנאמר וישב שלמה על כסא ה' למלך". המלך הוא כסא ה' בעולם, ומבאר הרב קוק שמדינת ישראל היא "יסוד כסא ה' בעולם". אדם שמבין את משמעות המושג של מלכות ה', מבין כי הרגע שבו התחיל יסוד כסא מלכות ה' בעולם להתגלות הוא זמן הכרזת המדינה. בגלות הקב"ה לא מתגלה בצורה גלויה, אין מקום מסוים או קהילה מסוימת שהיא נציגת ה' בעולם, ולכל קהילה יש תחליף. קהילה אחת נחרבת - והנה כבר יש קהילה אחרת במקום אחר שמתקיימת.

התנגדות הגויים
דרך שלילית שבעזרתה אנו יכולים לזהות את התקדמותינו, היא למדוד את עוצמת התנגדות הגויים אלינו כעם. כאשר היינו בגלות, לא יכלו הגויים להיאבק בקב"ה, כי הוא לא הופיע בצורה גלויה. המלחמה של האומות כנגד מלכות ה' מתבטאת כשהם באים ונאבקים בעם ישראל באופן כללי. רק כשאנו באים לארץ ישראל ונוצרת מציאות כללית ציבורית, ניתן לומר את הפסוקים "למה רגשו גויים ולאומים יהגו ריק יתיצבו... על ה' ועל משיחו" 10 . מיד כשמתחיל משיח להתגלות, הגויים מזהים את המטרה ומתחילים להלחם בה, ולכן מיד עם הכרזת המדינה הגויים רוצים לפלוש ולדחוק רגלם של ישראל.

במשך הגלות היו קיצים רבים. היו זמנים רבים שעשו חשבונות של גאולה, וציפו שבהם יבוא המשיח. והנה בכל פעם שהיו שנים שדיברו עליהן שהן שנים של קץ, שנים של גאולה, שנת תתנ'ו, תר'ח וכו' - תמיד היו צרות צרורות, פוגרומים וצרות כלליות להרבה מהקהילות שבגולה. שיא השיאים היה בשואה האיומה לאחר שקמה התנועה הציונית. זוהי אותה תופעה. הגויים מרגישים מתי עם ישראל נמצא בצורה של גלות שלא מתחילים להתגבש בו יסודות של גאולה, ומתי מתחילים להתנוצץ יסודת גאוליים המגבשים אותנו כציבור. בכל פעם שיש התנוצצות של גאולה - עם ישראל מתחיל להתעלות למדרגה של כלל, שם ה' מתחיל להתגלות, ולכן הגויים יוצאים למלחמה נגדו. כאשר הגלות אינה מתגבשת לצורה של כלל אין לגויים במה להלחם, ובזמנים מיוחדים שלפני התגבשות כללות ישראל מתעוררת מלחמה.

כך אנחנו רואים גם בעניין השואה שהתעוררה לפני קום המדינה. הסבר אחד לשואה הוא שכדי להיות זכאים למדינה אנחנו צריכים להזדכך, אך אין זה הכל. ההסברה העמוקה יותר היא שהמדינה אומרת שמלכות ה' עומדת להתגלות, ואז הרשעה מתעוררת להלחם - יש לה במה.
נכון הדבר שיש הרבה חטאים ומאבקים אחרי קום המדינה, אבל הדבר נובע מכך שיש לנו אמירה, ואנו לומדים כיצד לומר אותה באופן ראוי ונכון. בגלות נפלנו כי לא היינו עצמנו, חיקינו את הגויים ולא למדנו להיות עצמנו. עכשיו, אחרי קום המדינה, לפחות גם הנפילות הן נפילות שלנו. זה העניין של יום העצמאות, שהקב"ה זיכה אותנו להיות בדור ששייך למציאות כללית שכזו, וכך כותב הרב באורות ישראל 11 : "מדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ה' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון. אמת, שאושר נשגב זה צריך הוא לבאור ארוך כדי להעלות אורו בימי חושך, אבל לא מפני זה יחדל מלהיות האושר היותר גדול".


^ 1 נצח ישראל פרק א'.
^ 2 דברים ד, כח.
^ 3 ראה למשל בסנהדרין פרק א'.
^ 4 בפירושו לספר במדבר לג, נג; הוספות לספר המצוות מצוה ד'.
^ 5 ברכות ו ע"א.
^ 6 דברים יא, יח.
^ 7 פרשה ל"ו סעיף ד.
^ 8 סנהדרין צ"ז א-ב.
^ 9 סנהדרין כ ע"ב.
^ 10 תהלים ב'.
^ 11 ו, ז.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il