וְקוֹל בְּכִי תַּמְרוּרִים שֶׁל רָחֵל הַמְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מִתְמַתֵּק עַל-יְדֵי שִׁפְעַת תַּנְחוּמִים
(אורות עמ' י')

בי"א במרחשוון עם ישראל מציין את יום פטירתה של רחל אמנו. רחל אשת יעקב הייתה אשת הגלות, היא נישאה ליעקב בחרן, ובכניסה לארץ ישראל מתה ונקברה בדרך. הנביא ירמיהו מלמד אותנו שרחל מבכה על בניה היוצאים לגלות: "כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ" (ירמיהו לא). ה' עונה לרחל ומנחם אותה: "כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם", בניה של רחל עתידים לחזור מארץ אויב לגבולם.
הרב רואה כיצד דברי ניחומים אלו מתחילים לקרום עור וגידים. עם ישראל מתחיל לחזור לארצו ובנוסף יצירה ישראלית מקורית מתחילה להיכתב: "יְצִירָה עַצְמִית יִשְׂרְאֵלִית, בְּמַחֲשָׁבָה וּבְתֹקֶף הַחַיִּים וְהַמִּפְעָל, אִי-אֶפְשָׁר לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל". הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל הוא קשר מהותי, ולכן יצירה ישראלית-מקורית יכולה להיווצר דווקא כשעם ישראל נמצא בארצו. כל יצירה שתיווצר בגלות איננה מקורית, היוצר שואב את כח יצירתו מהכוחות הכלליים הנמצאים בעולם שהם שייכים לכלל לעולם. כשהגלות נמאסת ועם ישראל חוזר לארצו, מתעורר גם כח היצירה הישראלי:ׁׁ(אורות מאופל, ארץ ישראל סעיף ג') "וְהָאוֹרָה הַכְּלָלִית חוֹזֶרֶת הִיא לִהְיוֹת נוֹבַעַת מֵהַמַּעְיָן הָעַצְמִי הַפְּרָטִי בְּכָל חֵילוֹ, וְאוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ הַמְקַבֵּץ נִדָּחִים מַתְחִיל לְהוֹפִיעַ, וְקוֹל בְּכִי תַּמְרוּרִים שֶׁל רָחֵל הַמְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מִתְמַתֵּק עַל-יְדֵי שִׁפְעַת תַּנְחוּמִים, שֶׁל "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם ד', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב, וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם ד', וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם". שם כוח היצירה שמתגלה בעת שיבת ציון ממתק את דמעותיה של רחל.
רחל ילדה את יוסף ליעקב, יוסף הציל את משפחתו מחרפת רעב ודאג לכל צרכיהם, וזכה לקבל את הבכורה מיעקב אביו, שני בניו אפרים ומנשה קיבלו נחלות בארץ כשאר שבטי ישראל, ממנו יוצא הכוח של "משיח בן יוסף". כל מי שמוסר נפשו למען גאולת ישראל במישור המעשה הוא ממשיכו של יוסף. ליוסף יש תכונה נוספת, יכולת תקשורת עם אומות העולם, הוא היה משנה למלך מצרים תפקיד בכיר ביותר באימפריה המצרית, למרות זאת שמר על ייחודו, הוא נשאר "יוסף הצדיק", ממשיכיו של יוסף בישראל יש להם כשרון מיוחד זה, ודווקא הם מסוגלים להתמודד עם אומות העולם ולנצח את זרעו של עשו: "מעשי אבות סימן לבנים יוסף היה המשביר, ששלח אותו אלקים לפליטה גדולה להחיות עם רב, והחיה את יעקב ובניו בחיי החומר לחם לפי-הטף בעת שגם כן כל הארץ באו למצרים לשבור, והיה נבלע בין האומות, וידע שבעים לשון, שהוא מורה על הצדדים שיש יחש שיווי בין ישראל לעמים כולם, ומכל מקום ידע כח קדושתו, ודוקא על ידי זה היתרון אין עשו נופל כי אם ביד בניה של רחל" (מאמרי הראי"ה עמ' צה).
רחל ולאה בנו את בית ישראל, מסביר הרב: "רחל ולאה בנו שתיהן את בית ישראל, לאה ממנה יצאה מלוכה "יהודה גביר באחיו", וכלל האומה שכח המלוכה חל עליו נקרא על שם יוסף, כדברי חז"ל שכל ישראל קרויים יוסף "נוהג כצאן יוסף" (עין אי"ה ברכות אות קס"ח). כלל האומה נקרא על שם יוסף בן רחל, לכן צער הגלות נוגע לרחל יותר מלאה, היא חשה בצער האומה הסובלת בגלות וממררת בבכי. רחל היא "עקרת הבית" ולכן הפסוק מקדים את רחל ללאה. המלכות העתידית, מלכות משיח בן דוד יוצאת מלאה ואילו ההווה מסור לבני רחל. רחל היא היסוד המשפחתי המהווה את הבסיס ליסוד הלאומי, בהווה צריך לבסס את המוסד המשפחתי ועל גביו תיבנה האומה: "ההוה והעתיד המה שני העמודים שעל פיהם יבנה אושר הכלל והפרט, אושר הבית והאומה. כשההנהגה היא מושלמת ומוצלת מכל חתחתים שבדרכים, אז יגלה ההוה בכל אורו, ויהיה גם הוא מדריך נאה אל העתיד הנשגב ונשא ממנו" (עין אי"ה שבת נ"ה אות מ"ו (.
בדורנו זכינו ב"ה לשחרר חלקים נרחבים מארץ ישראל, להקים מדינה ולהעלות מיליוני יהודים לארץ, התהליך שהחל בימי הרב התפתח והתרחב, רחל כבר לא ממררת בבכי כבשנים עברו, אנו עדיין זקוקים לעזרתה של רחל על מנת שנוכל לבסס את אחיזתנו בארץ, לחזק את התא המשפחתי היהודי כדי שנהיה מוכנים למלכות בית דוד. בחודש מרחשוון בו אנו מציינים את פטירתה של רחל בדרך, נבסס את אחיזתנו בדרך לגאולה השלמה במהרה בימינו.